טאפאס וטאפאס

בלוג מוזיקה ונשנושים

טאפאס וטאפאס header image 2

פיסת מציאות. פרוסת עוגה.

14 בFebruary, 2011 מאת נמרוד

לפני הכל – ביום שלישי הבא (22/2), החל מ-21:00, אחבור לאורי זר אביב ולעידו שחם לתיקלוט בשסק. אם אני מזהה נכון את הכיוון המוזיקלי של שני שותפי, הרי שסביר להניח שאני אשב פחות או יותר על נקודת האמצע שבין הרוק’נרול הבריטי המשמח של עידו ל”מה-זה-לעזאזל?” האקלקטי להפליא של אורי. בואו להגיד שלום!

“Sun shines on the Gaza Strip”

כך מתחיל האלבום החדש של ג’ון ונדרסלייס. וכמי שזכה לראות את השמש זורחת מעל רצועת עזה – או לפחות מעל מחסום ארז, אני מתקשה להחליט אם פיסת המציאות הזו גורמת לי למשיכה או רתיעה. ההתלבטות לא נמשכת עוד זמן רב, כיוון שהשיר שנפתח כך הוא אחד היפים ששמעתי השנה.

ראיתי השבוע הרבה ביקורות בינוניות על White Wilderness, שאולי נובעים מהשוואה לא מחמיאה לאלבומיו הקודמים של ונדרסלייס. עבורי, בתור מפגש ראשון שלו עם כותב השירים הזה, מדובר בהחלט בהפתעה נעימה. ונדרסלייס ייצר אלבום מתוזמר להפליא, עם שפע כלי מיתר ולווי מקהלתי – אבל מבלי לדרוך פעם אחת אל מחוץ לגבול הטעם הטוב. סופיאן סטיבנס אולי עושה את זה טוב יותר – אבל בשנים הארוכות שבין אלבום לאלבום של הגאון הקנדי, וונדרסלייס הוא בהחלט תחליף הולם.


John Vanderslice – Sea Salt


John Vanderslice – White Wilderness

אם יש משהו שהוא חובה בכמעט כל ביקורת מוזיקלית, זה הניימדרופינג. החלוקה לתת-ז’אנרים וסצינות מגוחכות לרוב לא אומרת כלום (חוץ אולי בעולם המטאל, שם כל גרעפס מלא דיסטורשן מקבע תת ז’אנר משלו). לעומת זאת, ניימדרופינג מחוכם, או אובר-מחוכם, יכול להסביר טוב הרבה יותר איך נשמעים טיטוס אנדרוניכוס (כמו קונור אוברסט פוגש את הענק הירוק), Horrors (כמו ג’י דוויז’ין פוגשים את הספר של רוברט סמית) או סופר פארי אנימלס (כמו הביטלס פוגשים דור חדש של סמים). ואולי הסימן הטוב ביותר שביססת את מעמדך כלהקה, היא העובדה שהשם שלך משמש בעצמו בסיס לניימדרופינג.

ואם יש בהם מקרים בהם הנסיון למצוא נקודת השוואה הוא בעייתי, הרי שבמקרה של הלהקה בעלת השם הדי מעפאן (ותסלח לי קונדיטורית הבית האהובה) Plates of Cake, ההשוואה היא בלתי נמנעת. מגשי העוגות (באנגלית זה לא נשמע יותר טוב) הם גירסא מעט יותר צרודה, מעט יותר מדוכדכת לנשיונל הצרודים והמדוכדכים כשלעצמם. הרבה מהשירים (תקשיבו ל-Old Debts לדוגמא) יכלו להיטמע היטב בכל אחת מאלבומיה של הנשיונל, בלי שאמא של מאט ברנינגר תשים לב להבדל. וכשהתוצאה כל כך קרובה למקור הכל כך מצויין, כל תלונה על חוסר מקוריות נשכחת מיד.

ולסיום – עוד לא גיבשתי את דעתי על האלבום החדש של גראף רייס, אבל החוק לגבי יחסי עם גראף קובע שאם נדמה לי שאני לא אוהב משהו – סימן שלא האזנתי לו מספיק פעמים. בכל מקרה, הנגן שלו הוא ללא ספק אחד החמודים אי פעם. סיבה טובה מספיק כדי לאמבד אותו כאן.

עוד טעימות:

תגיות:   · · · · · · · · 4 תגובות

השאר תגובה

4 תגובות עד כה ↓