טאפאס וטאפאס

בלוג מוזיקה ונשנושים

טאפאס וטאפאס header image 2

מלוואח בפיתה

10 בJune, 2012 מאת נמרוד

לפני הכל – וואו! אני אמנם לא ממש טוב בלעקוב אחרי חדשות מוזיקה, אבל דבר כזה לא קרה לי ממזמן. את העובדה שהליארז, אחת הלהקות האהובות עלי, מוציאים אלבום חדש גיליתי רק ביום היציאה. אחרי שהתגברתי על הבושה, התפניתי להקשיב לאלבום עצמו. WIXIW (מבוטא “Wish You”) הוא האלבום השישי של הלהקה, והשלישי מאז Drum’s Not Dead. וגם אם אני עדיין מצפה מהליארז להוציא מוזיקה נהדרת, אני כבר לא מצפה לשחזר את ההישג של אלבום המופת ההוא. אם שני האלבומים הקודמים היו חזרה לצליל קצת פחות נסיוני, WIXIW הוא האלבום הכי קרוב ברוחו ל-Drum’s Not Dead. אבל מה שאותו אלבום העביר ברעש וצלצולים (או, נכון יותר, בהלמות תוף פראיות), הנוכחי מעביר בצורה עדינה הרבה יותר. אני אזדקק לעוד כמה האזנות לפני שאמצא לו את המקום הראוי בדירוג אלבומי הליארז של כל הזמנים, אבל כבר עכשיו אני די משוכנע שעוד ניפגש בסיכום השנה.

liars

עם כל שנה של האזנה למוזיקה, הסטנדרט שלי בנוגע לחדשנות מוזיקלית הולך ויורד. אני עוד זוכר את עצמי מאזין לאלבומים בחטיבת הביניים (נירוונה), תיכון (ניין אינצ’ ניילז) או בצבא (סופר פארי אנימלס) שהגדירו עבורי מחדש את הגבולות של מה שחשבתי שמוזיקה יכולה להיות. היום, לרוב, אני נאלץ להסתפק בסט חדש של צלילים מוכרים בעטיפה קצת שונה.

והתופעה רק הולכת ומחמירה כאשר הרשת מציפה אותנו בעוד ועוד אלבומים שהם לא יותר אלבומים שהם רק העתק חיוור של מה שהיה לפניהם, וחושפת עוד ועוד אוצרות גנוזים משנות ה-60 וה-70 שמגלים שהדברים שאותם תפסנו כחדשניים הם הרבה פעמים חזרה על רעיונות שלא הוערכו בזמנם.

אבל גם מדמיון שגובל בפלגיאריזם יכול לצאת אלבום לא רע. ואם יש דמות שסבלה מאינסוף פלגיאטים בעשור האחרון, הרי זה תום יורק. ובמקרה של Stalking Horse, הדמיון ממש צורם באוזן. אז יש משהו קצת מרגיז באמן שמקורות ההשראה שלו ברורים כמו אלו של ג’ינס בקניון בבנקוק. ומצד שני, כמה מהשירים הטובים באלבום הבכורה שלו יכלו לעבור בתור שירים בינוניים של יורק עצמו – הישג יפה כשלעצמו. למען האמת, גם אצלי שוכב במעמקי הארון דיזל תילאנדי בעשירית המחיר.

מקרה מעניין יותר הוא זה של Doseone. הדמיון בינו לבין טונדה אדמבייפ מ-TV On The Radio היה כל כך בולט, שכמעט פטרתי אותו כעוד מקרה של פלגיאט. רק שבירור קצר מראה של-Doseone (אדם דרוקר), אחד ממיסדי הלייבל Anticon הוא אמן וותיק הרבה יותר מאדמבייפ, ואפילו חבר בכמה הרכבים שזכיתי לשמוע (Clouddead, 13&God). אם נשים את נושא הביצה והתרנגולת בצד, הרי ש-“G is for deep” בהחלט נשמע כגירסא יותר דחוסה ויותר מינימליסטית של TV On The Radio.

החלק המעניין באמת היא העובדה ש-Doseone ואדמבייפ חברים יחדיו ב-Nevermen, הרכב שעובד כבר כמה שנים על אלבום בכורה. למען האמת, השילוב של שניהם נשמע קצת כמו מלוואח בפיתה, ונותר רק לקוות שהחבר השלישי בהרכב, מייק פאטון, יביא איתו את רוטב העגבניות והסחוג.


Doseone – Dancing X


Doseone – I Fell

Daughn Gibson

ובדיוק כשכל המוזיקה שסביבי התחילה להישמע משועתקת וחסרת מקוריות, הגיע אלבום הבכורה של דון גיבסון והציל את המצב. גם בקול שלו תוכלו למצוא דמיון למוזיקאי, מפורסם הרבה יותר – אלביס. אבל בניגוד לשני האלבומים הקודמים, הדמיון הקולי לא גורר אחריו דמיון סגנוני. וכיוון שגיבסון מרפרף בקלילות בין סגנונות מוזיקליים, האלבום נשמע כמו מסע של אלביס בתוך עולם האינדי העכשווי. אם ההתחלה לוקחת את אלביס לאזורי אמריקנה מוכרים, גם אם בעיבוד מעט יותר מודרני, בהמשך תוכלו לקבל תשובות לשאלות מעניינות כגון איך היו נשמעים Hood עם אלביס כסולן (“Tiffany Lou”, אחד השירים היותר מרשימים ששמעתי השנה), או איך היה נשמע המלך בתקופת הפינק פלויד שלו (“A young Girls World”), או כשעבד עם דייב פרידמן בתור מפיק (“Dandelions”). ותחת ההגדרה המצומצת של השנים האחרונות – האלבום הנהדר הזה הוא ללא ספק חדשני.


Daughn Gibson – Tiffany Lou


Daughn Gibson – A Young Girl’s World


Daughn Gibson – Dandelions

עוד טעימות:

תגיות:   · · · · · · · · · · · 3 תגובות

השאר תגובה

3 תגובות עד כה ↓

  • וואו, דון גיבסון הזה נשמע אדיר!

  • אני גם בעד החדש של הליארז. נשמע לי מעולה ואני מאוד מתחבר לאלבום. הוא לא מושלם ויש לו חסרונות כמו זה שהם לא באמת הולכים בו עד הסוף, לא מנצלים את מלוא הפוטנציאל. אבל בסך הכל, זה אלבום באמת טוב אווירתי מאוד, מחדש (לפחות מבחינת הליארז, שמשתנים תדיר מאלבום לאלבום) ומרתק.

  • […] של דון גיבסון, All Hell, נכנס אצלי לרשימת אלבומי השנה של 2012 כבר בהאזנה הראשונה לשיר השני שלו. Tiffany Lou היה שיר כל כך ממכר ושונה מכל מה ששמעתי באותה […]