טאפאס וטאפאס

בלוג מוזיקה ונשנושים

טאפאס וטאפאס header image 2

פוסט לא טראומטי

3 בNovember, 2009 מאת נמרוד

אני לא בטוח עד כמה זה היה מובן מהפוסט הקודם שלי, אבל קשה להגדיר את השבוע שביליתי באישפוז כטראומטי במיוחד. המעבר מחיי היום יום היה כל כך חד, והתחושה הפיזית הייתה כל כך רחוקה מזו של מחלה אמיתית – שההרגשה הייתה דומה יותר לזה של שירות מילואים פתאומי בבסיס סגור מאשר זה של שבוע עם השפעה מהפכנית על חיי.

אבל עכשיו, ששוחררתי לביתי, אין לי ברירה אלא להתמודד עם השינויים שנכפו עלי לפתע. הראשון מביניהם, והבולט ביותר, הוא ההימנעות, לפחות בינתיים, מנהיגה מרכב. העבודה אמנם נמצאת כמה דקות הליכה מהבית, אבל לכל מקום אחר צריך לסנג’ר את הנהגת הפרטית. השני הוא הצורך הפתאומי לגרור את עצמי כמעט מדי שבוע לקופת החולים לאי-אלו בדיקות ותורים. ומי שלא מירפק את דרכו בין עשרות קשישים המנופפים בפתקים בקופת חולים ברמת גן, כאילו לא היה בקופת חולים מימיו.

התולעת

אני, כפי שצולמתי בבית החולים

אבל אולי השינוי המשמעותי ביותר הוא מגבלות חוסר השליטה החדשים שנכפו עלי. אני רחוק מלהיות אדם חסר אחריות, אבל גם לא קונטרול פריק מושלם. את חיי הבוגרים חייתי באיזון מוצלח בין חיים ב”תלם” לבין פריצות קטנות של המסגרת – רגעים מעטים של חוסר שליטה שאיפשרו ליום יום להיות הרבה יותר נסבל. הדרישה הפתאומית להיות הרבה יותר “אחראי” – לקחת פחות סיכונים, לחיות יותר במתינות – היא גבול חדש שנסגר לפתע סביבי.

עוד מרחף החשש מפני ההשפעה המשולבת של ההתקף והכדורים שניתנים לי. דווקא כיוון שברור שאף אחד מהשניים לא גרם לי לשינוי משמעותי – כזה שיהיה ברור לצופה מהצד, או שיגרום למהפך באורח חיי, אני מוצא את עצמי מחפש את אותם שינויים עדינים שרק אני יכול להבחין בהם – האם אני מנומנם יותר? האם הצעד שלי יציב פחות? האם השניות הארוכות בעבודה בהם חיפשתי אחר ביטוי באנגלית או ניסיתי להיזכר מה עשיתי רק לפני כמה דקות הן אחת מאותן בגידות זיכרון יומיומיות שכולנו חווים או תחילתו של ריקבון מחשבתי מואץ בעידודם של סמים רפואיים ופעילות חשמלית מוחית בלתי סדירה?

למזלי, בשבוע שעבר הייתה לי סיבה נוספת לתלות בה את את כל התופעות הללו. ביום שני הפציצה מאדהאני את הנוכחים בבארבי במספיק רוקנרול על מנת לשלוח את כולם הביתה ליומיים לפחות של חוסר שיווי משקל, עייפות ופעילות מוחית מואטת. קשה שלא להסכים עם הקביעה המדוייקת של יאיר יונה, שסוד ההצלחה של מאדהאני נמצא בחוסר הצלחתה. קל גם לראות מדוע מעולם לא זכתה להצלחה של שאר ענקיות הגראנג’. אין בה, במאדהאני, אף אחד מהיסודות של ארבע ענקיות הגראנג’ – אלו שעזרו להם להפוך לחלק מתנועת המונים – לא את הכנות של נירוונה, לא את היאוש של אליס אין צ’יינס, לא את הנפח של סאונדגרדן ולא את האמונה של פרל ג’אם. מאדהאני היא בעיקרה להקת בארים – זועמת ורועשת – ולהקות בארים לא משנות את העולם, הן רק עוברות לבאר גדול יותר. אבל כל זה לא הופך אותה ללהקה פחות אדירה.

sic_alps

ובלי קצת מוזיקה חדשה אי אפשר. השבועיים האחרונים היו שייכים ל-FrYars – הלא הוא בן גארט חובב הסינטיסייזרים והשירה הדרמטית. לאלבום הקצת יותר ותיק של דיויד באזאן, שהספיקה לי האזנה אחת כדי להתאהב בו, אבל נדרשה האזנה נוספת עם גיאחה בדרך למאדהאני כדי לקשר את הצלילים בראשי לאמן המצויין הזה. וגם ל-Sic Alps, שלהם התחלתי להאזין דרך ההמלצות החוזרות ונשנות של Davecom בפורום מוזיקה אלטרנטיבית ב-Ynet – להקה שאני עדיין תוהה על קנקנה. לא חסרים אלבומים עם מעברים חדים בין שיר לשיר, ולא חסרות להקות שמשלבות רגעי חסד קסומים עם רגעים של רעש מורט עצבים. אבל Sic Alps נעים בין הקצוות שטבעיות שגורמת לי לנסות לפענח שוב ושוב באיזה צד שוכן הלב הפועם של המוזיקה שלהם. בכל מקרה, תווית הנויז-פופ שהודבקה להם, על אף הדיוק המסויים, חוטאת להם – בעיקר כיוון ששירים כמו “Everywhere, there” צריכים להיות נחלתם של מעגל רחב בהרבה של חובבי מוזיקה מאשר זה שהם זוכים לו.


FrYars – Olive Eyes


FrYars – The Ides


David Bazan – Bless This Mess


David Bazan – In Stitches


Sic Alps – Bathman


Sic Alps – Everywhere, There


Sic Alps – Gelly Roll Gum Drop

עוד טעימות:

תגיות:   · · · · · · 4 תגובות

השאר תגובה

4 תגובות עד כה ↓