טאפאס וטאפאס

בלוג מוזיקה ונשנושים

טאפאס וטאפאס header image 2

הכינו את המעבדים

23 בJuly, 2011 מאת נמרוד

לא ברור לי איך אלבום הבכורה המהפנט של Gazelle Twin, היא אליזבת וולינג הבריטית, מצליח לזכות להתעלמות כל כך גורפת. האלבום הזה הוא כל מה שהצ’ילווייב האופנתי מבטיח כל כך הרבה פעמים, ומקיים לעיתים כל כך רחוקות. מבחינתי, בפרס הגבוה לאווירה מחשמלת (ע”ש קארין דרינג’ר אנדרסון) הוא כבר זכה. אמנם חסרה לו מידה מסויימת של דיוק וקוהרנטיות כדי להשתוות להישגים של Fever Ray, אבל כשיגיע הרגע לסכם את השנה הזאת, האלבום הזה בהחלט ילקח בחשבון.

את האלבום כולו תוכלו לשמוע באתר המרשים שנוצר עבורו. אני לא בטוח מדוע הוא כולל גם באנר שדורש לסגור את כל חלונות הדפדפן האחרים, אבל אני בהחלט ממליץ לעשות זאת. גם כיוון שהנגן היחודי הזה הוא חתיכת זללן של משאבי מעבד וזיכרון, וגם כיוון שכיוון שמדובר באלבום שראוי לפחות לשעה אחת של התמסרות מוחלטת.

בין שני צידי המתרס

האזינו שניה לשיר הבא, מתוך אלבום הבכורה החדש של Japanese Voyeurs:

http://www.youtube.com/watch?v=Eqm0x68KDGU

האם גם אתם מרגישים את הורידים בצידי המצח מתנפחים? האם גם לכם זה נשמע כמו שחזור נצלני וחסר בושה של צליל שגווע לפני יותר מעשור? אין כנראה סגנון מוזיקלי שמעורר יותר אמוציות שליליות בקרב חובבי אינדי מגראנג’. העידן הזה נראה כמו קאנון סגור שלא ניתן להוסיף לו דבר. אי אפשר לייצר מחווה לגראנז’, לעשות לו הומאז’ או להציג אותו כרטרו – כל נגיעה בסגנון מעוררת אי נוחות, ונשמעת כמו העתק עלוב.

למה בעצם? אולי זה בגלל השילוב הבלתי אפשרי שיצר הגראנג’, בין זרמי שוליים אותנטיים לבין הצלחה מסחרית מסחררת. מוזיקה מסחרית אמיתית – זאת של האייטיז למשל – נולדה למסורת שמעודדת שכפול ושיבוט אינסופיים. מצד שני, הליכה בדרכם של גיבורי אינדי שלא זכו להצלחה המסחרית של הגראנג’ נחשבת תמיד ל”מחווה” או “השפעה” חיובית.

קחו לדוגמא את מיי בלאדי וולנטיין, אולי הלהקה המשפיעה ביותר על האינדי של השנים האחרונות (כמה להקות אתם מכירים שנשמעות כמו נירוונה או הפיקסיז? תעירו אותי משינה עמוקה ותזרקו אותי מהגג של עזריאלי, אני עדיין אצליח למנות עשרים להקות פוסט/נאו/רטרו שוגייז בדרך למטה). לא משנה עד כמה השיבוטים שלהם חסרי מקוריות והשראה, הם עדיין מקבלים קרדיט על “אותנטיות”. קרדיט שלא ניתן למי שמנסה לשחזר צליל של להקות שזכו להצלחה גדולה הרבה יותר.

מהרבה בחינות מה שנחשב היום ל”אינדי” הוא מסחרי יותר מאי פעם. מהרגע שהאינטרנט נכנס למשחק, האינדי והמיינסטרים מתחרים למעשה באותו מגרש. מושג ה”התמסחרות” נעלם, וכמעט אף להקה לא תסרב לצ’ק שמן מיצרנית רכב (בחיאת דינק, אפילו את Death From Above 1979 תוכלו לשמוע בערוץ 2 בפרסומת למוטורולה). מצד שני, המיינסטרים כל כך הצר את שורותיו, עד שאף להקת אינדי לא יכולה (ואולי גם לא רוצה) לשחזר את ההצלחה אליס אין צ’יינס או פרל ג’אם. מלבד נירוונה, שמעולם לא הייתה באמת שייכת לסצינה הזו, הגראנג’ נדחק מה-DNA של שני צידי המתרס. היום הוא קצת כמו הדודה שהחליפה את העיסוק שלה בעירום אומנותי בקריירת פורנו מצליחה – ואף אחד לא רוצה לראות רימייק ל”גרון עמוק”.

לסיום – מה קורה שמלבישים קטעי אה-קפלה של וו-טאנג קלאן על המוזיקה של פוגאזי? Wugazi, כמובן! פרי מוחם הקודח של ססיל אוטר ואנדי השוויצרי. את הכל ניתן לשמוע ולהוריד בחינם. כיוון שהוו-טאנג קלאן הם לא ג’יי-זי, ופוגאזי הם לא הביטלס, קשה לי להאמין שתביעת זכויות היוצרים בדרך.

Wugazi • 13 Chambers by WUGAZI

להורדה חינמית

 

תגיות:   · · · · · · · · · · · · 7 תגובות

השאר תגובה

7 תגובות עד כה ↓

  • רשומה מעניינת במיוחד שנוגעת לא רק לגראנג’.. הקישור המצוין לכתבה על מכירת המוזיקה אמנם לא מחדש, או מגיע למסקנה כלשהי, אבל סוקר באופן מוצלח את העניין.

    אחת השאלות המעניינות בעיניי, העולה משתי הרשומות היא – האם ניתן בימינו להגדיר באופן מדויק (או להבדיל) בין “זרמי שוליים אותנטיים” כהגדרתך, לבין “מוזיקה מסחרית אמיתית”?

    האם מוזיקה שנוצרה כ”אותנטית” (ומה זה בדיוק?) והצליחה אחרי שיצאה לאוויר העולם, הפכה למסחרית אמיתית? (בוב דילן למשל)
    האם מוזיקה שנוצרה כמסחרית יכולה להפוך לאותנטית? (נינט למשל?)

  • שירה – הדרך לעשות זאת היא פשוט לחתוך החוצה בהדרגה את מה שהוא בברור מיינסטרים. קודם כל את כל הפופ שמובל על ידי מפיקים ומנהלים ולא על ידי אמנים יוצרים. אחר כך את כל ההיפ-הופ שמרוכז יותר בבלינג בלינג מאשר בשירים. אחר כך אולי חלקים מהקאנטרי והמטאל ואת החלקים הרכרוכיים של הרוק הבריטי. אחרי שעושים את זה ישארו עוד שפע של אמנים שיושבים על הגבול (פו פייטרז נניח), אבל גם למיינסטרים מותר להיות אייכותי 🙂

    את המוזיקה של האייטיז הגדרתי כ”מוזיקה מסחרית אמיתית” פשוט כיוון שהיא כוונה ישירות למצעדי הפזמונים. היורשים שלהם, לעומת זאת, יכולים להיחשב כמוזיקת “אינדי” – ממש כמו שחלקים נרחבים מאוד מהאינדי של היום מושפע בעיקר ממה שהיה פעם מיינסטרים (נניח פליט פוקסז). אבל ברור שהמיינסטרים צר מאי פעם.

    מה שבעיקר נעלם זה אווירת ה-DIY של האינדי. מצד שני, אני לא בטוח כמה מזה היה אידיאולוגיה וכמה מזה כורח המציאות. אם לאמנים הקשוחים של שנות ה-80 וה-90 היה את הכלים הטכנולוגיים של האמנים של היום, האם רובם לא היו מגמישים את האדיאולוגיה?

    • שאלה טובה.
      היה לי דיון דומה בנושא עם חברים אחרי שסירבתי להצעת מפיקי כוכב נולד להיבחן אצלם (3 שנים ברצף למעשה)

      רוב האנשים שדיברתי איתם טענו שאני מפגרת (כולל חברים קרובים ומוזיקאים)
      אבל היו כמה שצידדו בהחלטה.

      אמנם כוכב נולד זה לא בדיוק אותו דבר כמו למכור מוזיקה לפרסומת אבל זה דומה בהחלט.

      מה אתה חושב?

  • אני לא מהאנשים שחושבים ש”כוכב נולד” הוא הסיבה לכל תחלואות שוק המוזיקה הישראלי. אם מסתכלים על התוכנית בקונטקסט של כל המיינסטרים הישראלי, היא רחוקה מלהיות התופעה הבעייתית ביותר.

    נראה לי שבשוק המוזיקה, בעיקר הישראלי, בהחלט מותר לעשות פשרות כדי להצליח. יש כבר כמה אנשים שהשתמשו ב”כוכב נולד” כמקפצה לקריירה מוזיקלית יצירתית ואייכותית. מה שכן, נראה לי שדבר כזה מאלץ אותך “לשחק את המשחק” – כלומר לזכור שכל עוד את במסגרת הזאת, תאלצי לרצות את טעם הקהל על חשבון השיקולים האומנותיים שלך. אחר כך את המקפצה הזאת אפשר לקחת להרבה כיוונים אחרים.

    • זה בערך מה שאני חשבתי (לקראת הפעם השלישית) אבל בסוף הוחלט שלא. נראה אם הם יתקשרו בשנה הבאה 😉

  • לדעתי זה עניין של נקודת מבט. מי שחווה את האלטרנטיבה של האייטיז בזמן אמת כמתבגר מתוסכל בטוח השתעמם לאללה מלהקות כמו אינטרפול. מי שגדל בזמן אמת על הרוקנרול בשנות החמישים בטח אחו שילינג עייף מכל מה שקרה מאז עם הגיטרה החשמלית. כך עימנו, ילדי הניינטיז. כל נסיון לחדש עבורינו גראנג’ ישמע מיושן. אבל מי שנולד לפני 16 שנה בלבד, לו/ה חידוש הגראנג’ עלול להשמע כמו הדבר הכי טרי בשכונה. צריך שיעבור מספיק זמן ושתצוץ להקה מספיק אופנתית עם להיט מספיק גדול וזה יקרה.

  • […] לסלוח על החקינות הבוטה. בניגוד לחיקויי גראנג' קודמים שגרמו לי בעיקר לבחילה, הפעם ממש קיבלתי חשק לשלוף החוצה את חולצת הפלאנל […]