טאפאס וטאפאס

בלוג מוזיקה ונשנושים

טאפאס וטאפאס header image 2

הבטחות צריך לקיים

29 בJune, 2009 מאת נמרוד

האמת שהשם שלהם הוא סיבה מספקת על מנת לדלג הלאה לפוסט הבא. We Were Promised Jetpacks פשוט נשמע כמו שמה של להקת הייפ אנגלית מהסוג הנחות ביותר. אבל כבר משמיעה ראשונה לא תתקשו לזהות שרביעיית הילדים הזו מגיעה מהצד השני של הממלכה הבריטית – מגלזגו הסקוטית. למעשה, ייתכן שתתקשו להבדיל ביניהם לבין בני עירם, The Twilight Sad – מצד שני, קשה להגיד שהעולם סובל מעודף מלנכוליה סקוטית משובחת.
We Were Promised Jetpacks


We Were Promised Jetpacks – Ships With Holes Will Sink


We Were Promised Jetpacks – Quiet Little Voices

ועכשיו שיצאתי ידי חובתי, אני יכול לחפור לכם קצת בראש. בשבוע שעבר החליט חייש היקר להוסיף את הטיפה שלו לויכוח השחוק על שוק המוזיקה המודרני. לטענתו כיוון שלא ניתן להגן על מוזיקה מוקלטת, זאת לא צריכה להוות את מקור הפרנסה של המוזיקאי אלא להוות בעיקר פרומו להופעות. טענה לא חדשה, וגם הגיונית לחלוטין בהתאם לכללי המשחק החדשים שיצר האינטרנט – אבל כחובב מוזיקה מוקלטת אני מוצא את המסקנה הזאת מטרידה. את התגובה הארוכה שלי (שמורכבת מהרבה מחשבות שחשבתי וכתבתי בהרבה מקומות בנושא) כתבתי כבר אצל חייש בבלוג – אבל נדמה לי שהיא ראויה לפוסט משל עצמה, שישחוק עוד יותר את הדיון.

אני לא מכיר דוגמא מובהקת יותר להבדל בין אמן של מוזיקה מוקלטת לפרפורמר על במה מאשר זאת של דיויד ברמן. במשך כעשרים שנה הוציא ברמן אלבומים תחת השם The Silver Jews. במשך יותר מחמש עשרה שנים השם הזה הופיע רק על עטיפות האלבומים – ברמן מעולם לא ביצע את שיריו על במה עד שנת 2005, בה התקיים סיבוב ההופעות הראשון אי פעם של הלהקה (שבפועל הפכה מישות אמורפית ללהקה של ממש רק באותו זמן ממש), ובמסגרתה זכיתי לראות את הלהקה בישראל. כל מי שנכח באותה הופעה יכול היה לראות שדיויד ברמן לא נועד לעמוד על במה – הוא מבולבל, מגומגם, ונוטה לבהות ברצפה באופן נעבכי (בניגוד לאופן השוגייזי המגניב) – אני, מצידי, התרגשתי להפליא – הנה אחד מכותבי השירים האהובים עלי בכל הזמנים על הבמה שמולי.

באותה תקופה בערך התפרסם בפיצ’פורק ראיון עם ברמן, בו הוא פירט את הכנסותיו ממקורות שונים (מכירת אלבומים, ספרי שירה, הרצאות) – ומתברר שמכירת אלבומים הכניסה לו באותה שנה 16 אלף דולר – לא סכום עתק, אבל מספיק כדי לפרנס אותו כאמן צנוע. אם היו לוקחים את ההכנסה הזאת מהיוצר המופלא הזה, והופך את האלבומים שלו ל”פרומו להופעה”, סביר להניח שהאלבומים האלו (וביניהם American Water, כנראה האלבום האהוב עלי בכל הזמנים) לא היו יוצאים לעולם – אף אחד לא היה הולך לראות את היהודי המדובלל הזה על במה לולא בנה את עצמו במשך שנים ככותב שירים עילאי. וכותב השירים הזה לא היה מסוגל לבנות את עצמו לולא הקהל הנאמן שלו פרנס אותו כל אותם שנים על ידי קניית האלבומים. בשוק המוזיקה כפי שחייש מתאר אותו, לאמן כמו דיוויד ברמן פשוט אין מקום – אולי זאת גם הסיבה שדיוויד ברמן הודיע בתחילת השנה על פרישתו מעסקי המוזיקה. כאשר כופים על המוזיקה המוקלטת שתשמש אך ורק כמקדם מכירות להופעה, למעשה גוזרים גזר דין מוות על חלק גדול מהמוזיקה בעולם.

למוצר פרומו חינמי תמיד יהיה ערך אומנותי נמוך מזה של מוצר שעומד בפני עצמו. אם באלבומי מוזיקה המצב הוא טוב יחסית, כיוון שהם מקדמים אומנות אחרת – את ההופעה החיה, אם נחיל את אותם כללים על מוצרים מבוססי מדיה אחרים, נקבל תוצאות עגומות בהרבה. הגישה של “על מדיה לא ניתן להגן” תגרום לכך שכל הסרטים, הספרים, והעיתונים בעולם יהיו או מבוססי פרסומות (במקרה הטוב) או מטעם בעלי אינטרס סמוי (ראה “ישראל היום”). מי שרוצה מוצר איכותי שנאמן לצרכניו חייב לשלם עליו בעצמו – אחרת הנאמנות של היוצרים תהיה תמיד לבעל האינטרסים שמממן אותם, יהיה זה פטרון שמעוניין לדחוף את השקפתו הפוליטית או חברה סלולארית שמרוקנת את הסרט/אלבום מתוכנו והופכת אותו לפרסומת חלולה ונוצצת למוצר.

שאם אנחנו רוצים להנות באמת מעידן האינטרנט – זה שמאפשר לנו גישה לכל מוזיקה מוקלטת בעולם, ולא פחות חשוב, מאפשרת לאמנים להעשיר את עצמם בזרם המדיה האינסופי, ולהוסיף את תרומתם לזרם הזה. אם אנחנו רוצים מוזיקה חפה משיקולים זרים שנעשית בחופשיות, אנחנו, המאזינים הפאסיביים, חייבים לתת את תרומתנו לאמנים היוצרים, אחרת השפע של ימי האינטרנט הראשונים יהפוך לצניחה חופשית. אין לזה קשר לחברות התקליטים, שאולי אכן הפכו ללא רלוונטיות בצורתן הנוכחית בעידן החדש, אלא לקשר בין האמן לקהלו, שטוב היה אם היה מכוסה באיזה חוזה בלתי כתוב שמאפשר ליוצר להמשיך וליצור ולקהל לשלם כפי יכולתו על מנת לאפשר לאמן להמשיך וליצור. העובדה שמדיה דיגיטלית היא אכן, לפחות היום, מוצר שלא ניתן להגן לא אומרת שהיא נידונה להילקח ללא תמורה, אבל משהו בריחוק שנוצר כאשר מורידים עותק של קובץ דיגיטלי מאפשר לנו לעשות זאת מבלי לחשוב על הפגיעה בבעלי הזכויות (בין אם הם מנהל חברת תקליטים עם סיגר בפה או אמן אינדי שמפיץ את אלבומיו בעצמו). אמן שישכיל לשבור את הריחוק הזה בינו לבין קהלו יוכל גם להתפרנס בצורה כלשהי מהמוצר הזה שנקרא מוזיקה מוקלטת. תשאלו את טרנט רזנור.

פינקי מאזינה לסיגר רוס ופינקי מוסיפה – אם נותרו לכם שאריות נוזלי מוח שלא נשפכו על המקלדת בעקבות החפירה של נמרוד, נצלו אותם על מנת להאזין ל-Dragonslayer, האלבום החדש של Sunset Rubdown. אמנם מדובר באחות הקטנה והקצת פחות מוצלחת של הזאבים הצועדים, אבל ספנסר קרוג הוא עדיין ספנסר קרוג – והנייר זכוכית שיושב לו בסרעפת הוא עדיין התרופה המושלמת לטיפול בנזקי פוסטים טרחניים על שוק המוזיקה בעידן הדיגיטלי.


Sunset Rubdows – Idiot Heart


Sunset Rubdows – Paper Lace

עוד טעימות:

תגיות:   · · · · · · · · · 6 תגובות

השאר תגובה

6 תגובות עד כה ↓

  • הדראגונסלייר הזה הוא הריליס הטוב ביותר של ספנסר קרוג עד כאן, כולל האלבומים של סאנסט רבדאון, וולף פרייד וביסט מואונז. דיסק אדירררר.

  • פינקי, שמרי על הפה שלך לדבר ככה על סנסט, באמת.

  • פוסט חשוב, ויכולתי להזדהות איתו מכל כיוון שאפשרי.

    תודה שכתבת. אסור להרפות מהנושא הזה.

    מי שייפגע מהסרת כל החוקים וההגבלים על מוזיקה הם אך ורק האמנים האלטרנטיביים, האיכותיים, כי הגדולים לא צריכים כבר את הכסף (רולינג סטונס) הגדולים הצעירים יעשו מיליונים מהופעות אצטדיונים (קולדפליי) וגם הבינוניים (בק) יסתדרו יפה.

    אבל להקות האינדי הסקוטיות, אם לא יקנו את הדיסקים שלהם (וכבר עכשיו אי אפשר להשיג בגלזגו, נמל הבית שלהם, את הדיסקים של טוויילייט סאד, טראש קאן סינאטראז או פאנטום בנד) – פשוט יקרסו אל תוך אי-עשייה.

    • שלא לדבר על זה שגאי גארוי מאלבו, כבר הצהיר שהאלבום האחרון של הלהקה יהיה האחרון, למרות שאין כוונה לפרק את ההרכב עצמו. אני לא בטוח כמה כדאי לקחת את ההצהרה הזאת ברצינות, אבל נראה שהוא יודע לאן הרוחות נושבות – חבל, בהתחשב בכך שהאלבום האחרון שלהם היה (בעיני) הטוב שלהם אי פעם.

  • אגב, החברה של James Graham מטוויילייט סאד, היא ישראלית מרמת גן

  • אני איתך שהאלבום כפרומו להופעה מופרך. יש אמנים שזה נכון עבורם (למשל מונוטוניקס), אבל יש מלא אמנים שאכן מייצרים הקלטות פנומנליות ואולי אפילו לא מופיעים בכלל.

    אגב, טרנט רזנור וגם רדיוהד שניהם אמנים מהדור הקודם שהגיעו להצלחה כלכלית משגשגת מהמודל הישן כך שיש להם בסיס מדושן לעשות משהו אחר. השאלה היא איך להקה שמתחילה את דרכה יכולה לחיות מהמוזיקה שלה? האם רק דרך ההופעות? האם האמן המקליט נידון לדייג’וב מזוויע בבורגר ראנץ’ כי הוא לעולם לא יראה כסף מהמוזיקה שלו? חבל אם כך.

    עוד יותר חבל כי אלינו לארץ מגיעים מעט מאוד אמנים להופיע יחסית לאמריקה, אירופה, יפן, וכנראה אפילו אוסטרליה. זה אומר שאם איכות ההקלטות תרד ולא נקבל את האמנים בהופעה, איזה מן מוזיקה תצא לנו מזה?