טאפאס וטאפאס

בלוג מוזיקה ונשנושים

טאפאס וטאפאס header image 2

אסתטיקה טהורה (סיכום העשור, חלק חמישי – להקות העשור שלי)

5 בDecember, 2009 מאת נמרוד

“And it’s true we named our children after towns that we’ve never been to.”

זאת שההצלחה לא שינתה אותה במילימטר

אין דרך יותר טובה יותר לפגוש בה להקה לראשונה מבהופעה חיה, ואין מקום טוב יותר לראות הופעות של להקות לא מוכרות מבפסטיבל. לא מפתיע, אם כך, שפסטיבל לידס של 2004 היה עבורי כמו ערב ספיד דייטינג לאסיר משוחרר. מודסט מאוס היו אז על סף הפריצה הגדולה – מיד אחרי ש-“Good News For People Who Love Bad News” יצא, ורגע לפני שהפכו ללהיט אינדי על גבול הקרוסאובר למיינסטרים – עדיין בשלב שבו מארגני הפסטיבל הקצו להם שיבוץ צהריים בבמה המשנית. אני, שהכרתי את השם אבל לא את המוזיקה, האזנתי לראשונה במי שתהפוך, מעט מאוחר יותר, לאחת מלהקות העשור שלי.

הלוואי שיכולתי להגיד שזאת הייתה אהבה ממבט ראשון. הלוואי שיכולתי להגיד שזאת הייתה ההופעה שעשתה לי את הפסטיבל (הכבוד הזה שמור ללהקה השניה בפוסט הזה). מההופעה הזו יצאתי בעיקר מסוקרן מהקאנטרי המקאברי של הלהקה הסיאטלית – הזיכרון העיקרי שלי ממנה הוא הביצוע ל-“Satin In A coffin” המרושע והבלתי נשכח. ועדיין, הסקרנות הזו הספיקה כדי לשלוח אותי להאזין לשני האלבומים האחרונים של הלהקה מיד אחרי שחזרתי ארצה.

לעשור הנוכחי נכנסתי בגיל עשרים. וקצת כמו המבוכה שבנסיון להכיר חברים חדשים בגיל הזה, גם ההכרות עם אמנים חדשים עוברת דרך חומה של ריחוק. מוזיקה נפלאה יש בשפע. אבל אמנים שאפשר לבטוח בהם בלב שלם – לשיר איתם את המילים ולא רק לזמזם את המנגינה, ולהאמין ממש כמו בגיל 16 – כאלו יש מעטים. לא שאני חולק את אובססיית המוות המתפרצת מכל שורה כמעט של אייזיק ברוק ולהקתו. אבל נקודת האמצע שמודסט מאוס יושבים עליה – לא הציניות והביטול המוחלט של היפסטרי האינדי, לא הרצינות התהומית של הגראנג’ או המטאל – אלא ההומור השחור, החרדתי, שמצליח גם לעיתים קרובות לגעת ללב, עם שירה תוקפנית שיושבת על מלודיות עדינות – היא בדיוק האיזון שחיפשתי במוזיקה שלי.

Modest Mouse

שלושה אלבומים הוציאו מודסט מאוס בעשור הזה. די ברור כי הראשון מביניהם, “Moon And Antarctica”, הוא הגדול והשלם מכולם – אלבום ענק באמת שכורך יחדיו את התפוררת הגוף האנושי ומעגל החיים עם מחזור חייו של היקום כולו – אלבום בו המוות אינו אלא בדיחה. לא בדיחה מהסוג שכולל סוסים הנכנסים לבר, אלא כזאת שגוררת אחריה צחוק רועם, מעט מאולץ, שהוא התגובה ההגיונית היחידה לטרגדיה האנושית. האלבום הזה גם סימן את הדרך לשני האלבומים הבאים של הלהקה – וגם אם אלו נדמים כ”פופיים” או “קליטים” יותר מקודמם – הרי שהקשבה מעמיקה מגלה שהחיטוט של אייזיק ברוק בפצעים הפתוחים לא התמתן ואף מחמיר מאלבום לאלבום. אפשר להתלונן שמודסט מאוס לא מנסים אפילו לחדש דבר מאלבום לאלבום, אבל קשה להתלונן על התוצאה – את מספר השירים החלשים ששיחררה הלהקה בעשור אפשר לספור על יד אחת של תושב ספרינגפילד. הקונספט של הלהקה מגובש ומהודק כל כך, שאפילו ג’וני מר הצליח להיטמע בה, באלבומה האחרון, בלי לתרום אפילו פירור של מלנכוליה בריטית.

Good luck, for your sake I hope heaven and hell
are really there, but I wouldn’t hold my breath.
You wasted life, why wouldn’t you waste death? (“Ocean Breathes Salty”).

מוזר, אם כך, שדווקא הלהקה הזועמת והקודרת הזו הצליחה ליצר את אחד מלהיטי האינדי של העשור. כנראה שממש כפי שמבין מליוני קופים המתקתקים על מכונות כתיבה, אחד עשוי היה לכתוב את התסריט של “דמדומים 2”, כך גם אייזיק ברוק הצליח, כמעט בטעות, לכתוב להיט אינדי. אני לא מהטהרנים הללו שמתחלחלים כשלהקה אהובה מצליחה לתפוס אחיזה בקרב קהל מיינסטרימי. אבל חבל כשזה קורה דווקא עם אחד השירים החלשים, ובעיקר הבלתי מיצגים שלהם. מספיק לקרוא את השורה למעלה, האופיינית הרבה יותר, כדי להיווכח שמקומה של הלהקה הוא לא במצעדי הפזמונים. כמה נפלא היה להיווכח שההצלחה של אותו אלבום (וגם של זה שאחריו) לא הזיזה אותם מילימטר לכיוון צליל האינדי-מחמד שמאפיין להקות בסדר הגודל שלהם.

נותר רק לתהות על ההיעדרות של הלהקה האמריקאית ממצעדי העשור, בעיקר בישראל. אולי הבעיה היא בצליל הכל-אמריקאי של הלהקה, אולי העובדה ששיכללה את הנוסחה שלה כבר בשנות ה-90, ולא ניסתה לרגע להמציא את עצמה מחדש לאורך המאה ה-21 מפחיתה מההייפ סביבה. בכל מקרה, נדמה לי שמדובר בלהקה לא פופולארית במיוחד בארצנו – אפילו לא ביחס ללהקת אינדי. אם אתם קוראים את הפוסט הזה ושמה של הלהקה, ממש כפי שהיה עבורי עד פסטיבל לידס, נשמע לכם מוכר בקושי – השירים שכאן יעזרו לכם בוודאי להחליט באיזה צד של הגדר אתם.

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2009/12/Modest_Mouse-Gravity_Rides_Everything.mp3]
Modest Mouse – Gravity Rides Everything

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2009/12/Modest_Mouse-Stars_Are_Projectors.mp3]
Modest Mouse – Stars Are Projectors

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2009/12/Modest_Mouse-Ocean_Breathes_Salty.mp3]
Modest Mouse – Ocean Breathes Salty

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2009/12/Modest_Mouse-Satin_In_A_Coffin.mp3]
Modest Mouse – Satin In A Coffin

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2009/12/Modest_Mouse-Black_Cadillacs.mp3]
Modest Mouse – Black Cadillacs

זאת שהיא אסתטיקה טהורה.

הסתכלו בכל תמונה של TV On The Radio. הדמות הראשונה שתבחינו בה היא זאת עם האפרו המרשים והזקן המפואר בתופסת לרוב את מרכז התמונה. כמה טבעי היה עבורי לקשר בין הדמות הזו לקול שתופס את מרכז הבמה באלבומיהם. אבל, כפי שגיליתי בהופעה של הלהקה בפסטיבל לידס, את מרכז הבמה תופס דווקא בחור צנום ממושקף ומבוייש – טונדה אדבימפה, בוודאי הסולן המרשים ביותר שפגשתי בעשור הנוכחי. אין לי שמץ של חרטה על כך שהפסדתי את מרבית ההופעה של פרנץ פרדיננד בשבילם.

TV on the Radio

אהבתי אותם מהרגע הראשון – מ-EP הבכורה ובאלבום הראשון, כשהקולות של אדבימפה וקייפ מלון רכבו על הביטים המיניליים שרקח דיויד סיטק, שמאז הפך לאחד המפיקים המבוקשים בתעשייה (Yeah Yea Yeah’s, Liars, Foals, וגם, נו, סקרלט ג’והנסון ואביב גפן). אהבתי אותם גם עם הצליל העשיר והקשוח יותר של האלבום השני, וקצת פחות עם הצליל הFאנקי יותר של האלבום השלישי. נכון, ההנאה שלי מהם היא אסתטית בעיקרה – חסר בה את אותו החיבור הרגשי שנדרש כדי להגדיר להקה אהובה באמת – אבל איזו אסתטיקה אדירה יש ללהקה הזו. וכשהקולות של אדבימפה ומלון משתלבים זה בזה, מלווים זה את זה או דורסים זה את זה – באלבומים או בהופעה הקצרה שעדיין רשומה כאחת הטובות בחיי – הם מצליחים לכבוש אותי מחדש בכל פעם ופעם.

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2009/12/TV_on_the_Radio-Young_Liars.mp3]
TV on the Radio – Young Liars

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2009/12/TV_on_the_Radio-Dreams.mp3]
TV on the Radio – Dreams

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2009/12/TV_on_the_Radio-I_Was_a_Lover.mp3]
TV on the Radio – I Was a Lover

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2009/12/TV_on_the_Radio-Halfway_Home.mp3]
TV on the Radio – Halfway Home

זאת שהמציאה את עצמה בכל פעם מחדש.

הייתה תקופה, אי שם בשלהי העשור, שבו התואר “הלהקה האהובה עלי בעולם” התישב בטבעיות על הליארז. יש להקות שהוציאו אלבומים טובים לא פחות, בוודאי כאלו עם בקרת איכות טובה מזאת של הליארז. אבל נכון להיום, הליארז הם הלהקה היחידה בעולם שהרעיון של אלבום חדש שלהם (שאכן הולך וקרב) יכול לעורר בי ציפיה של ממש, כזאת מהסוג שהולך ונכחד עם עידן השפע של האינטרנט – בעיקר כיוון שאין לי מושג מה אני עומד לקבל.

קשה לחשוב על עוד להקה שהוציאה העשור שני אלבומים שונים כל כך זה מזה כמו ” They Threw Us All in a Trench and Stuck a Monument on Top” ו-“Drum’s not dead”, אלבומם הראשון והשלישי. שני אלבומים שלא רק נשמעים שונה, אלא גם מרגישים שונה – הראשון קליט, אנרגטי, קצבי, מוחצן ומרושע – התשובה המרושעת לצליל של DFA, השני אלבום קשה לעיכול, רפטטיבי, איטי, מופנם ומרגש, ששואב את השראתו בעיקר מהמוזיקה הנסיונית של Can ודומיה.

אז נכון, בין לבין קיבלנו אלבום שני שנקטל בצדק ואלבום רביעי מצויין אבל לא מגובש. ונכון שליצירת המופת שלהם אני מסוגל להקשיב רק במצב רוח מאוד ספציפי. אבל כמה להקות מסוגלות ליצר גם שיר מפעים משירה, מיתר בס בודד ושני מקלות תופים (“Wrong Coat for You Mt. Heart Attack”) וגם פצצת מרשעות מקפיצה כמו “Tumbling Walls Buried Me In The Debris With ESG”? כעת נותר רק לקוות שאלבומם החמישי שלהם יצליח לעמוד בציפיות שלי – ויהיה האלבום הגדול הראשון בעשור השני של המאה.

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2009/12/Liars-Mr_Your_On_Fire_Mr.mp3]
Liars – Mr Your On Fire Mr

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2009/12/Liars-Tumbling_Walls_Buried_Me_In_The_Debris_With_ESG.mp3]
Liars – Tumbling Walls Buried Me In The Debris With ESG

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2009/12/Liars-Lets_Not_Wrestle_Mt._Heart_Attack.mp3]
Liars – Lets Not Wrestle Mt. Heart Attack

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2009/12/Liars-Wrong_Coat_for_You_Mt._Heart_Attack.mp3]
Liars – Wrong Coat for You Mt. Heart Attack

לכל הפוסטים של סיכום העשור


תגיות:   · · · · · · · 9 תגובות

השאר תגובה ל נמרוד (Cancel)

9 תגובות עד כה ↓

  • תודה
    לא הכרתי אפאחת מהלהקות באופן אישי (כלומר שמעתי את שמותיהן. בערך)(מוזיקה עכשווית זה לא הצד החזק שלי)
    אבל קניתי פעם חולצה של מודסט מאוס בלי לדעת שזו להקה (חשבתי שזה פשוט עיצוב מגניב, זה היה בחנות יד שנייה)

    בכל אופן, הנעמת עלי את השבת
    אז תודה

  • אהבתי את השורה:
    “אני לא מהטהרנים הללו שמתחלחלים כשלהקה אהובה מצליחה לתפוס אחיזה בקרב קהל מיינסטרימי”
    אני שואל את עצמי מי זה הקהל המיינסטרימי שאתה מכיר? בטח לא אנשים שאני מכיר. קצת גורם לקנאה 🙂

    דרך אגב, ההתחלות של Love Dog, ושל DirtyWhirl…

  • מודסט מאוס זה סתם דברים באוזניי. אני מרגיש שהם לא תפסו פה את הקהל של האינדי כי הם “הגיעו” הנה כבר כלהקה סמי-גדולה. שמעתי כמו שצריך רק את דה מון אנד אנטארקטיקה ומה אני אגיד לך, לא מצאתי שם חותם יחודי. לטלוויזיה ברדיו ולשקרנים יש חושרמוטה חותם יחודי ותרומה יחודית לסאונד של העשור הזה. למודסט מאוס אין. הם נשמעים כמו עוד להקת אינדי רוק.

  • איתי – לא כל כך הבנתי את התגובה שלך. האם אתה מתכוון שקהל המיינסטרים בארץ לא מכיר אותם? בארה”ב, בכל מקרה, Float On לא היה להיט ענק אבל בהחלט שיר מוכר – מספיק לראות את הביצוע שלו של כוכבי “אמריקן איידול” כדי להיווכח בכך.

    • וואלה, באמת כנראה שהדחקתי את העובדה הזאת. אבל לגלגלץ הוא לא הגיע נכון?
      זה שיר מעולה למרות הכל. לא הקשבתי ל Moon אבל לאלבומים אחרים כן. יש להם הרבה שירים טובים (World at large למשל), אבל לא הצלחתי להתחבר אליהם בצורה עמוקה כל כך. אולי אני צריך להקשיב ל Moon.

  • חייש – כדאי לזכור שמודסט מאוס יושבים על המשבצת הזאת כבר כמעט עשרים שנה – הרבה יותר מהרבה מנקודות ההתייחסות שלך כשאתה מדבר על עוד “אינדי רוק”. ובכלל, הם מחזיקים בסגנון שלהם בכזה כישרון והתמדה, שמבחינתי They Practically Own it – כלומר, אני מכיר כמה להקות שנשמעות כמוהם, אבל אף אחת שמודסט מאוס נשמעת כמוהה.

    ובכלל, מהתפוקה של העשור הזה, האלבומים של מודסט מאוס הם אלו שאני מוכן לשמוע תמיד, בכל סיטואציה או מצב רוח – וזה בעיני יותר חשוב מהויכוח על חידשו או לא חידשו. אבל זה כבר סובייקטיבי לגמרי…

  • Moon And Antarctica הוא אלבום א-ד-י-ר-! אבל האחרים פחות תפסו אותי, ואני לא מוצא את עצמי שומע אותם. לפעמים הקול של הסולן פשוט קיצוני מידי בשבילי…
    TOTR, פשוט אין מילים. להקה מעולה, סאונד מעולה, שירים מעולים, אלבומים משובחים.
    למוזיקה של Liars אני לא מתחבר, כנראה שnoise rock זה לא הסגנון שלי

    ותודה על ההמלצה עם “דמדומים 2” 😀

  • מון אנד אנטרטיקה הוא דיסק אגדה. זוכר שקראתי עליו באינטרנט ב-2003. נראה לי מגניב אז הלכתי וקניתי. דוגמא טובה לתת למי ששואל מה זה בכלל אינדי?

    הלאיירס – גם כאן אני איתך לגמרי. ראיתי אותם בהופעה ב-2005 ואני חושב שלא ראיתי שם דבר שנראה או נשמע דומה לזה באף הופעה של אף להקה אחרת. משהו גרמני-אמריקאי-Pאנק פסיכדלי.

    טלביזיה ברדיו – לא מבין את זה

  • מסוג הפוסטים שלוקחים אותך למסע או בעצם לטיול קטן במוח של אדם אחר. כמה שזה כיף!
    רק לאחרונה גיליתי שיש מוזיקה שאני צריך אנשים אחרים בשביל להתחבר אליה.
    לא בטוח שאאזין למודסט מאוס עוד פעם מרצוני החופשי. עשיתי זאת פעם, כלומר בדקתי את תכולתם וזה לא עשה לי את זה.
    אני מזדהה עם נושא החיבור למוזיקה, היום זה נורא קשה להתעמק באלבום או להתקשר עם להקה וליוצר “ולא רק לזמזם”. כשזה קורה זה כמו בהתאהבות, לך תסביר את זה לאחרים.
    אוהב את הסיכומים שלך, נותנים לי קצת מנוחה מהסיכומים שלי.