טאפאס וטאפאס

בלוג מוזיקה ונשנושים

טאפאס וטאפאס header image 2

ההר הוליד עכבר

19 בFebruary, 2011 מאת נמרוד

רדיוהד – You’ve done it again! מוזר לגלות שהלהקה הכי מדוברת בעולם (גם אם לא הכי מצליחה) היא גם החשאית ביותר, היחידה שמסוגלת לדווח על אלבום חמישה ימים לפני מועד יציאתו, ולמנוע את הדלפתו עד חמש דקות יקרות לאחר שחרורו למכירה. רדיוהד בוודאי לא יאהבו את ההשוואה, אבל היכולת שלהם לשמור על ענן מסתורין וחשאיות מזכירה את זו של חברת אפל. אבל בעוד אפל מצליחים לרוב לשמור על חשאיות המוצר עצמו, שמופיע לרוב לראשונה בידיו הגרומות של סטיב ג’ובס מול קהל מריע, רדיוהד מצליחים גם להסתיר עד הרגע האחרון גם את עצם קיומו.

אז מה עדיף כלכלית? לבנות ציפיות במשך חודשים ולספוג את נזקי ההדלפה המוקדמת, או להנחית אלבום בהפתעה גמורה, בידיעה שהקהל הנאמן ישלוף את הארנק כדי לחסוך את אותם חמש הדקות? במקרה של רדיוהד, שלא זקוקה לגלי ההייפ נראה שהגישה המפתיעה היא קלף מנצח. אבל נדמה לי שלא השיקול המסחרי פועל כאן, אלא פשוט הרצון להימנע מהחודשים הארוכים של שחרור הדרגתי של מידע, בחירת סינגלים, דיון על טראקליסטים, וחקירה צולבת של כל מגזין ואתר מוזיקה שמכבד את עצמו. רדיוהד פשוט רוצים להיות להקה רגילה.

לפני כמה חודשים ישבתי עם חברים לעבודה בפאב מהזן ההרצליני, כזה עם מסך קליפים שמשדר שירים מכל הזמנים (כלומר, לא מהעשור האחרון) שכולם מכירים. כשהופיע שיר ישן של רדיוהד העירה אחת הנוכחות, דווקא לא מעדת זומבי הגלגל”צ: “איזו להקה מצויינת, חבל שהיא נעלמה”. אחרי שסיימתי את התקף הזעם (טוב, תיקון מנומס ומהוסס), הבנתי שבעצם ההגיון בצד שלה.

רדיוהד עשו בשנים האחרונות הכל – לפחות מוזיקלית – כדי לרדת מתחת לרדאר, להישכח על ידי ההמונים, ולהפוך ללהקה של עדה קטנה של מעריצים נאמנים. אמנם תהילת העבר שלהם מספיקה על מנת לייצר התענינות בקרב קהל רחב יחסית, ואפילו למלא איצטדיונים. אבל תארו לעצמכם שהקריירה של רדיוהד הייתה מתחילה בחלקה השני – נניח, מ-Hail To the Thief. איפה היא הייתה היום? עדיין להקת אינדי נפלאה, אבל גם כזאת שפונה למעטים, לחובבי מוזיקה אמיתיים – ולא להקה של המונים. רדיוהד, מבחירה, הולכים ונהיים קטנים מאלבום לאלבום, ו-The King Of Limbs המינורי והנסיוני מתמיד הוא השיא של התהליך הזה. זה לא הופך אותם בהכרח ללהקה פחות טובה (In Rainbows, למשל, לא נופל בעיני מהאלבומים של ימי הזוהר שלהם), אבל בוודאי הופך אותה ללהקה שההצלחה שלה, וההתענינות בה, לא תואמת את המוזיקה שהיא עושה.

לא ממזמן נמאס לאישה שעימי מכל זבלני ומלכחי הפינכה של הפייסבוק, ומחקה 90% מ”חבריה” ברשת החברתית. מאז Kid A רדיוהד עושים, בהדרגה ונחישות, את אותו הדבר למעריציה. וכל האנשים שמכפישים אותה מאז אותו אלבום עושים זאת בצדק מסויים – רדיוהד מחקה את רובם מקהל מעריציה.

ואיך The King Of Limbs? אלבום קטן ומצויין. נראה לי שאני זקוק עוד האזנה או שתיים בשביל ביקורת אמיתית. אני די בטוח שהוא יצליח הרבה פחות מקודמו – אבל מי שהצליח להישאר מעריץ של הלהקה עד היום, בוודאי לא יפנה לה עורף עכשיו.


Radiohead – Little By Little


Radiohead – Lotus Flower

וגם – הפליימינג ליפס שיחררו שיר ליוטיוב ב-12 ערוצים שונים, כולל סרטון הדרכה שמסביר כיצד לסנכרן אותם מ-12 מכשירים שונים. אם הגימיק הזה נשמע לכם מוכר, אולי אתם חושבים על Zaireeka, של אותה להקה, עליו כתבתי עליו לא ממזמן. אבל מה שהיה מהפכני ומרגש באמצע שנות ה-90, הפך לנדוש ומעט טרחני עשור וחצי מאוחר יותר. לחיים בעולם דיגיטלי לחלוטין יש חסרונות, ואחד מהם הוא שכל מה שקשור להעתקה, הדבקה, פירוק והרכבה של צליל – לפחות כזה שנעשה למען הפירוק וההרכבה כשלעצמם – הפך לחסר עניין. נכון, נמצאו המעריצים השרופים שניגנו את תריסר החלקים על תריסר המחשבים בו זמנית, אבל הרוב בוודאי יסתפקו כמוני באתרים כמו זה, שמאפשרים לנגן את כל הרצועות יחדיו, או אפילו פשוט יותר – במיקס מושלם שהועלה עד מהרה ליוטיוב. וכשהתוצאה הסופית, לא מפתיע, היא שיר עמוס ומבולבל, הפרוייקט הזה הופך לחסר טעם עוד יותר. לויין קוין כדאי לקחת שיעורים מקותימן על איך מערבבים ערוצי שמע ליצירה מרשימה באמת. או, עדיף, לשכוח מכל הגימיקים ולהוליד המשך לשיא היצירתי של אלבומם האחרון.

עוד טעימות:

תגיות:   · · · · · · 7 תגובות

השאר תגובה

7 תגובות עד כה ↓

  • אני כנראה אחד מאלה שהסירו את עצמם מרשימת התפוצה של רדיוהד.
    זו הייתה פרידה הדדית מה שנקרא.

    ומהקשר להקשר ובלי שום קשר, היום אנחנו הולכים לראות להקה שעדיין מחפשת את אהבת הקהל, טייפס נ’ טייפס.
    אולי שמעת עליהם…

  • וואלה. תמסור ד”ש ותודיע אם הם עדיין שווים משהו…

  • לא מצליח להתרשם מהאלבום הזה. נשמע כמו המשך לאלבום הסולו של יורק, שגם ממנו היה קשה להתלהב.

  • כתבת יפה.
    למעשה, אפשר לומר שעלית על הנקודה

  • אני לא חושב שרדיוהד רוצים ומכוונים את כל הקרירה שלהם כדי להפטר מהמעריצים ולהיות להקה נישתית קטנה ולא מוכרת כמו שאתה מציע. אני חושב שרדיוהד עושים את המוזיקה שהם רוצים לעשות, ללא שום שיקול נוסף (נקודה).

    לא נראה לי שאכפת להם מפרסום וכסף או להיות קליטים או להיטיים במכוון. אבל זה לא אומר שהם רוצים את ההפך. הם פשוט עושים את מה שהם עושים. אם זה גורר הצלחה או להיטים, אז סבבה, אם לא, אז גם סבבה, כל עוד אין איזה שמוק מאיזה חברת תקליטים שמכתיב להם מה לעשות.

    נראה שכן אכפת להם מפוליטיקה ואיכות הסביבה, או לפחות למנהיג תום יורק. אבל בעיקר נראה לי שאכפת להם ממוזיקה ומאמנות ומיצירתיות, ולעזאזל עם כל השאר.

  • יכול להיות שבמשפט “רדיוהד עשו בשנים האחרונות הכל – לפחות מוזיקלית – כדי לרדת מתחת לרדאר”
    הכוונה שהם עשו זאת, אבל לאו דווקא בכוונה.

  • […] של הפליימינג ליפס מהשנים האחרונות (אותם הזכרתי מספר פעמים). יש הרבה אלבומים שנחשבו ל"מתקדמים" בזמנם, אבל […]