טאפאס וטאפאס

בלוג מוזיקה ונשנושים

טאפאס וטאפאס header image 2

פרסום ראשון

27 בJanuary, 2013 מאת נמרוד

אני אוהב את Low.

טוב, אני מניח שההצהרה הזו לא תפתיע אף אחד כאן. התגית הרלוונטית בבלוג תעלה שפע של השתפכויות, כולל אלבום השנה של 2011 והופעת כל-הזמנים של 2008. אבל האהבה שלי ל-Low שונה מאהבת הנעורים שלי ללהקות הגראנג’ שכיסו את קירות חדרי, או האהבה הבוגרת שלי ללהקות שמכסות את קיר הפייסבוק של הבלוג כיום. אני אוהב את הרעיון שמאחורי Low – להקה מרושלת באופן טבעי בעולם של להקות מרושלות באופן מוקפד. זוג נשוי באושר בעולם של רווקים. זוג מורמוני מאמין בעולם של אתאיסטים.

האלבום החדש של הלהקה, The Invisible way, יצא רק בעוד כחודשיים אך כבר דלף לרשת. הוא ממשיך פחות או יותר את הקו של קודמו, כלומר מרשה לעצמו לחרוג מאסתטיקת ה-Slowcore של אלבומיהם המוקדמים, אבל מוותר גם על נגיעות הרוקנרול של The Great Destroyer. והכי חשוב – נראה שכלום מהאמונה וההתלהבות של Low לא הלכו לאיבוד, ואחרי עשרים שנה ועשרה אלבומים הם נשמעים רעננים ומרגשים כמו ביומם הראשון. וכמו עם מקהלת גוספל או חבורה של ברסלבים דלוקים, לא צריך להיות שותף לאמונה הדתית של Low כדי להידבק בהתלהבות שלהם, גם כשהיא מועברת בשקט, באיטיות ובהמון עדינות.

כיוון שהאלבום טרם יצא, אני מצרף כאן רק את השיר היחיד ממנו ששוחרר רשמית (ולא אחד מהטובים שבו) – אני סומך עליכם שתצליחו להגיע לכולו בעצמכם.

בשלב כלשהו כתובת הדואר האלקטרוני שלי עשתה את דרכה לרשימות תפוצה של בלוגרי מוזיקה, ומאז אני מוצף במיילים עמוסי מוזיקה חדשה. מרבית המיילים הללו מגיעים מיחצ”נים ברשימות תפוצה המוניות, שמזמינים אותי להופעות במועדונים באוסטין, טקסס, שלעולם לא אהיה בהם, ולהאזין ללהקות שלעולם לא יעניינו אותי. חלקם הקטן הם פניות אישיות, וחלקם הקטן עוד יותר מגיע מהאמנים עצמם. יש כאלו שאפילו טורחים להיכנס לבלוג, להיבהל מהאותיות המוזרות שמימין לשמאל, ולשלוח מיילים משעשעים באדיבות התרגום האוטומטי של גוגל.

לאמנים ששולחים את המיילים האישיים האלו אני משתדל גם להקשיב, ולרוב מתאכזב. בכל זאת, יש ייתרון בסינון שמספקות המלצות בבלוגים ואתרים אחרים. לרוב נראה שהסיכוי למצוא בתיקיית הדואר להקה באמת נהדרת הוא כמו הסיכוי למצוא נסיך ניגרי אותנטי בתיקיים הספאם. אבל ניסים קורים לפעמים – ואני לא זוכר מתי היה אחד מרשים כמו זה של Monster Island.

Monster Island

מאחורי המייל המנומס והצנוע של הלהקה התחבא אחד מהאלבומים היותר מוצלחים שיצא לי לשמוע בחודשים האחרונים. הלהקה הבריטית האלמונית, שזהו כבר אלבומם השלישי, מדלגת בקלילות בין פוסט פאנק בריטי ללואו פיי אמריקאי. הדוגמא הטובה ביותר היא Ether WIP, אולי הטוב שבשירי האלבום, שאחרי פתיחה Pאנקית, עושה מעבר חד לריף גיטרה ושירה אגבית שהיו עושים את סטיבן מלקמוס גאה. מלבד שיר או שניים חלשים (כמו Citizen Spy, שיושב מהצד הלא נכון של המונוטוניות) מדובר באלבום נהדר שאמור היה לקבל הרבה יותר תשומת לב מלהקה שראויה להכרה גדולה בהרבה.

וכשזה יקרה, אני אוכל ללטף את משקפי ההיפסטרים שלי, ללנקק לפוסט הזה ולהגיד: אני הכרתי אותם כשעוד היו להם 150 מעריצים בפייסבוק, ו-350 צפיות ביוטיוב. זיכרו היכן קראתם זאת לראשונה!


Monster Island – The Theme of The Evening


Monster Island – Ferris Wheel


Monster Island – Ether Wip +

להאזנה לאלבום כולו והורדה חינמית וחוקית.

ולסיום – Blood Red Shoes לא ממש עשו לי את זה עד היום. אבל Water, ה-EP החדש שלהם, הוא מנה מרוכזת של רוקנרול טהור ומדויק – בהחלט שווה את הקצת פחות מ-10 דקות שתשקיעו בלהקשיב לו.

עוד טעימות:

תגיות:   · · · · · תגובה אחת

השאר תגובה

תגובה אחת עד כה ↓

  • […] Blood Red Shoes לא ממש חיבבתי עד ל-Water, ה-EP הנהדר שלהם משנה שעברה. ועכשיו מגיע אלבומם החדש והרביעי, שהוקלט בברלין, על פי […]