טאפאס וטאפאס

בלוג מוזיקה ונשנושים

טאפאס וטאפאס header image 2

חוות דעת שניה

8 בDecember, 2012 מאת נמרוד

יוני וולף נראה נחוש בדעתו לחזור לישראל בכל סיבוב הופעות, והשאלה שצריכה להישאל היא לא האם כדאי לבוא לראות את ?Why בהופעה (בהחלט כן), אלא האם הלהקה שווה ביקור חוזר. את ההופעה השניה שלהם בארץ פיספסתי, ואולי הייתי מפספס גם את הביקור השלישי שלשום בבארבי. אבל בשבועות האחרונים האלבום האחרון שלהם, Mumps, Etc, שנשמע לי בשמיעות הראשונות קצת פושר, תפס אותי יותר ויותר.

ואכן, היה שווה להגיע שוב. מי שמקשיב לאלבומי הלהקה עשוי לטעות ולחשוב ששירים עם סאונד רזה שמתבססים על ליריקה מושחזת לא מתרגמים היטב להופעה חיה. אבל דווקא להקות עם וירטואזיות טכנית ועוצמה מתקשות לעיתים קרובות לתת בהופעה ערך מוסף לגירסאות המוקלטות שלהם. אבל גירסאות האולפן הערומות והפשוטות של ?Why מתחננות לתוספת של אילתור ועומק. וזה מה שהם עושים על הבמה, עם הרבה כריזמה וחינניות. אי אפשר להתבלבל בין גירסאות האולפן וההופעה של הלהקה – גם אם עוצמים עיניים ומורידים את קולות הקהל וריח הג’וינטים שהחניק את הבארבי.

ובכל זאת, כמה דברים השתנו מאז ההופעה הקודמת שצפיתי בה. הדבר העיקרי ששמתי לב אליו הוא ההתנהגות הבימתית של יוני וולף. וולף כנראה לעולם לא יהיה ראפר עמוס בבלינג-בלינג, אבל היה משהו יותר כוחני ותקיף בהתנהלות שלו על הבמה. תוסיפו לכך את החשדנות הטבעית שלי לגבי מוזיקאים ללא כלי נגינה ביד, ותבינו מדוע חיבבתי יותר את וולף בתור הבחור הצנום והממושקף שחלק, בחוסר מיומנות חינני, את תפקידי התיפוף בהופעה הראשונה של הלהקה בישראל.

הדבר השני ששמתי לב אליו הוא שאחרי ארבעה אלבומים, יוני וולף מתחיל לחזור על עצמו. בשלב כלשהו התחלתי לספור איזכורים של גאדג’טים, פורנו, ביקורים אצל הפסיכולוג, בר מיצוות ושאר טראומות ילדות – או כמו שוולף מודה בעצמו ב-“Sod In The Seed” – צרות של עולם ראשון. זה לא באמת אמור להפריע לי – חצי מהאמנים שאני מקשיב להם חוזרים על אותן קלישאות שוב ושוב, אם בכלל יש להם מה להגיד. אבל דווקא העובדה שוולף הוא כותב בחסד, שמצליח לחמוק לרוב מקלישאות, פועלת כאן לרעתו. “חברים” יכלו לחזור על אותם קווי העלילה והבדיחות שוב ושוב – סיינפלד לא יכל להרשות לעצמו לספר את אותה בדיחה פעמיים.

ובכל זאת, נהניתי מכל שיר ושיר, בעיקר כשהסטליסט הורכב – לטוב ולרע – מכל ה-Crowd Pleasers הצפויים ביותר. עובדה שלמרות ההיכרות השטחית שלי עם חלק מהרפרטואר של הלהקה, הכרתי היטב את כל השירים, ואת רובם יכולתי ללוות בשירה. אם כבר יש להקה שמוכנה להגיע למדינה המוחרמת ומוכת המלחמות הזו שלוש פעמים בארבע שנים, לפחות שתהיה כיפית כמו ?Why.

וגם:

  • אני לא בטוח כמה הייתי נהנה מהחימום של נעם הלפר בתנאים הנכונים, אבל בסאונד הזוועתי שניתן להופעת החימום בבארבי בוודאי שלא יכולתי להנות – לא כשהבאסים עושים חשק להקיא והציוצים בחלק מהשירים מכאיבים באוזניים ובראש.
  • מבלי לפתוח את הדיון עתיק היומין על המיקום האידיאלי להופעה בבארבי, אני יודע בוודאות מהו המיקום הגרוע ביותר – ישירות מתחת למרכז הכובד של הנברשת הענקית במרכז האולם, שניראת כמו אחד האביזרים המגוחכים שנתלים עליהם חזירים באנגרי בירדס, וצוללים מטה ממכה קלה של ציפור חולפת.
  • הופעת האינדי הקרובה היא של מארק לאנגן, עוד חובב ישראל מושבע, ואחריו אין שום דבר מעניין בעתיד הנראה לעין. האם ישראל נמחקה ממפת ההופעות העולמית בחרם שקט?  עם כל הכבוד ליוני וולף, מארק לאנגן (ולא לשכוח את גרג דולי) – יהיה נחמד לראות כמה שמות חדשים בלוח השנה.

עוד טעימות:

תגיות:   · · · · · · · · תגובה אחת

השאר תגובה ל בן (Cancel)

תגובה אחת עד כה ↓

  • עלו לי מחשבות דומות אחרי ההופעה. גם אני הייתי בהופעה הראשונה והשלישית (ולא בשנייה), וגם אני חשבתי שהיה משהו יותר קסום במינימליזם של ההופעה הראשונה, כשתדמית הלוזר של יוני הייתה הרבה יותר ממשית.
    אגב, המילים היו לך מוכרות כי כמעט כל הסטליסט היה מהאלבום האחרון ומהאלבום של ההופעה ההיא – alopecia.
    ומנגד, בדיוק כמוך, אני לא יכול לבוא בטענות של ממש, כי היה ערב מהנה מאוד (בעיקר החצי השני של ההופעה)