טאפאס וטאפאס

בלוג מוזיקה ונשנושים

טאפאס וטאפאס header image 2

אשוחים גבוהים, יפניות גמדיות (עוד שבוע של הופעות)

20 בDecember, 2009 מאת נמרוד

Deerhoof בבארבי, יום שלישי

נדמה לי שלא ממש הבנתי את המזויקה של דירהוף עד ההופעה השבוע. שמעתי חלק גדול מאלבומיהם, והתאהבתי בלא מעט מהשירים (שאחד מהם הופיע ברשימת שירי השנה שלי אשתקד). אבל תמיד היה נדמה לי שהשירים הללו טובעים בים של שירים חסרי מרכז, מפוזרים ומבולבלים. אחרי ההופעה השבוע נדמה לי שהבעיה, אם בכלל, היא הפוכה – השירים הפחות קוהרנטיים של הלהקה הנפלאה הזאת סובלים מעודף מרכזים – עוד ועוד הוקים וכיוונים מוזיקליים ממוקדים שחותרים זה תחת זה עד לגבול הקקופוניה. הפרדת הערוצים שמאפשר הריכוז והקלט החושי המוגבר של הופעה חיה איפשר לי להנות מהרבה שירים שלא הלהיבו אותי בגירסא המוקלטת.

מלבד הגילוי מעל לא נרשמו הפתעות גדולות – הגמדה היפנית משעשעת להפליא, והקול שלה טיפה פחות מעצבן על הבמה. התיפוף של גרג סונייר הוא, כצפוי, בית ספר ליצירתיות – עם טכניקה פגומה במתכוון ועם רגש והקרבה שפשוט לא ראיתי אצל אף מתופף אחר (חוץ, אולי, מאחד) – “מתאבד על התופים”, כמו שהגדירה זאת האישה. והעיקר, בערב שלטה רוח השטות הדירהופית הרגילה – כזאת שעשויה להיות קצת מביכה בהאזנה ביתית, אבל נהפכת לשעה של אושר קולקטיבי על הבמה. כזה שהשאיר את החיוך על הפרצוף הרבה אחרי שהצלחתי להסיר את ריח הסיגריות של הבארבי.

דירהוף ברגע אופייני
(תמונה: אסף אנטמן – הקליקו על התמונה לגלריה)

Tall Firs בלבונטין, יום רביעי

כמה טוקבקים בכתבה של גיאחה על ההופעה של דירהוף השמיעו, בצדק מסוים, תלונות על אחוז נמוך של נשים בקהל. והנה, ממש למחרת, בהופעה של Tall Firs בלבונטין מספר הנשים היה קרוב להפליא למספר הגברים. האם השלישיה הניו יורקית “נשית” יותר מדירהוף? ממש לא – ההבדל הוא בין הבארבי ללבונטין. הקהל שהיה בבארבי ביום שלישי בא לראות את דירהוף – הוא היה מגיע לכל אולם בעיר על מנת לצפות בתופעה. הקהל ביום רביעי היה קודם כל הקהל של הלבונטין. אני משוכנע שבין 80 האיש בקהל היו לא מעט, שממש כמוני, ההכרות שלהם עם הלהקה הייתה מצומצמת ביותר. אבל לא רק המחיר הזול (60 ש”ח לפני הנחה למציגי כרטיס לדירהוף) הוא זה שאיפשר לקהל להתנסות, אלא גם האמון בטעם המוזיקלי של מנהלי המקום. נאמנות שגורמת לאנשים להתיצב לכל אירוע שמאחוריו עומדים אנשי הלבונטין – נאמנות שמקום מרוחק וחסר מיקוד כמו הבארבי לא יכול ליצר לעצמו.

כמו שכבר אמרתי פעם על הופעה אחרת – ההופעה של Tall Firs היא מסוג ההופעות שנותנות תחושה של נורמליות. סצינה שבה הופעת חו”ל לא חייבת להיות אירוע שגורר איתו שבועות של קידום מכירות, של התלחשויות בפורומים וכסיסת ציפורניים בהמתנה. אלא יכולה להיצרך כמו הופעה של להקה מקומית – אירוע במועדון קטן, שאפשר להגיע אליו בהחלטה של רגע, עם מחיר שלא דורש חישובים כלכליים ארוכי טווח.

ובכל זאת, בסצינה נורמלית באמת הופעות מהסוג הזה היו מצליחות להביא מספר גדול יותר של אנשים – בטח כשמדובר בהופעה מוצלחת כמו זו של יום רביעי. לא צריך ללכת רחוק כדי לזהות את מקורות ההשפעה של Tall Firs – מספיק להקשיב למנהל הלייבל שלהם. השלישיה נשמעת, פחות או יותר, כמו ת’ורסטן מור ביום שקט עם מתופף אנרגטי במיוחד. הקסם וההומור של הלהקה בתוספת האינטימיות של החלל הצר של הלבונטין היו יותר מפיצוי הולם על חוסר המקוריות והמנעד המוזיקלי המצומצם. עבורי, זה היה סוג של פיצוי חלקי על ההופעה של סוניק יות’ בפרימוורה סאונד, שהצפיפות והעייפות מנעו ממני להפיק ממנה הנאה של ממש. וקשה לתת מחמאה גדולה יותר ללהקה כמעט חסרת יומרות כמו Tall Firs.

והערה קטנה: אם אתם מסוג הלהקות שמקשקשות עם באי המקום על כוס בירה לפני ההופעה ואחריה, ומופיעים במקום שבו הדרך החוצה מהבמה עוברת דרך הקהל, אפשר לוותר על טקס ההדרן. הרמייה העצמית שכלולה במנהג הזה לא ממש עובדת כשהלהקה נאלצת לדרוס בגסות את רגלי הקהל בדרוך אל המחסן המעופש של הלבונטין ובחזרה.

וכדי שלא יטענו שאני משתמש בביקורת הופעות כדי להתחמק מהצגת מוזיקה חדשה (מה שנכון). אז הנה, בקצרה, כמה שירים חדשים. את Cold Cave הגדירו באחת הביקורות כ”גירסאת המועדונים של Fever Ray”. אני לא בטוח שהמחמאה האדירה הזאת מדוייקת, אבל “Life Magazine” הוא ללא ספק אחד מהביטים היעילים של השנה. Race Horses, ב-EP קצרצר ומצויין, מוכיחים שוב שהנסיכות הוולשית מבעבעת מכשרון מוסיקלי. ואילו Spoon, כהרגלם, מעוררים אצלי התרגשות לקראת כל אלבום ואלבום.


Cold Cave – Life Magazine


Race Horses – Man In My Mind


Race Horses – Grangetown 02920


Spoon – Written In Reverse

עוד טעימות:

תגיות:   · · · · · · · אין תגובות

השאר תגובה

אין תגובות עד כה ↓

אין תגובות עדיין - מה דעתכם להתחיל משהו?