טאפאס וטאפאס

בלוג מוזיקה ונשנושים

טאפאס וטאפאס header image 2

צפירות ודיסטורשן, חלק א’ – גיבורי גיטרה ותיקים

28 בSeptember, 2014 מאת נמרוד

הקיץ האחרון לא היה זמן טוב לקישקושים על מוזיקה, וגם המוזיקה סביבי לא נתנה לי מספיק השראה לכתוב. ובכל זאת, בשלושה וחצי חודשים של התנזרות מהבלוג הצטברו אצלי לא מעט אלבומים מעניינים שלא זכו למספיק תשומת לב.

באופן די מפתיע, אחוז האלבומים על טהרת הגיטרות היה גבוה במיוחד בפלייליסט שלי בחודשים האחרונים. אולי מתיחות צבאית וצפירות עולות ויורדות משתלבות היטב עם דיסטורשנים מנסרים. למעשה, היו כל כך הרבה כאלה שבחרתי לחלק את הפוסט הזה לשני חלקים – הראשון עבור האמנים הותיקים בחבורה, והשני (שיתפרסם בהמשך השבוע) עבור הילדים החדשים (או החדשים יחסית) בשכונה.

Steve Albini
על פי החוק שאומר שאם תהיה מחוץ לאופנה מספיק זמן, בסוף האופנה תשיג אותך, אני לא אתפלא אם הטרנד הבא אחרי ה“נורמקור”, שסיינפלד הוא נער הפוסטר שלו, יהיה ה”אלביניקור” – על שם סטיב אלביני, כמובן. עם הטי שירט הדהוי, הג’ינס הקרוע בחורף וגזור בקיץ והמשקפיים הלא אופנתיות, והכי חשוב – בלי שמץ של קריצה, אירוניה או חיוך, אלביני הוא הדבר הכי רחוק מההיפסטרים שהחלו כבר להעלם מרחובות העיר.

אלביני ולהקתו מעולם לא התחבבו עלי. לזכותו יאמר שהוא גם מעולם לא ניסה. את מקומו בהיסטוריה אלביני קנה בתור המפיק של נירוונה, הברידרז ופי ג’יי הארוי בימי השיא שלהם, אבל כמוזיקאי הוא מעולם לא רצה יותר מלשחרר אלבום אחרי אלבום של גיטרות מנסרות, מקצבי בס עמוקים וספק-שירה-ספק-מלמול זועף של אלביני. למרות שזה קרוב להפליא להמון להקות אחרות שאני אוהב (סלינט, למשל) – חוסר היומרה הקיצוני של Shellac כנראה מנע מהם להפוך לחלק קבוע מהפייליסט שלי. Dude Incredible הוא כנראה האלבום שהיה הכי קרוב לזה. ועדיין, משהו – אולי שמץ של קריצה או חיוך – חסר על מנת להפוך את Shellac מלהקה שאני מעריך ללהקה שאני באמת אוהב.


Shellac – Dude Incredible


Shellac – Riding Bikes

אם גם אתם ביליתם את שנות ה-90 בנסיון לאסוף עוד ועוד אלבומי גיטרות מרגשים ממדפי האלטרנטיב של האוזן השלישית, בוודאי יש לכם אלבום או שניים של Sugar שמצהיבים להם לצד אלו של נירוונה והפיקסיז, ולו רק בזכות ההכללה של “Your Favorite Thing” באחד מאוספי האלטרנטיב של הליקון, שבאותה תקופה היו הפרומו הטוב ביותר שיכלה להקת אינדי לקבל בישראל. אבל רבים פספסו את העובדה שההשפעה נעה בכיוון ההפוך – שהסולן והגיטריסט של הלהקה הלכאורה שולית הזו, היה גם הסולן של Hüsker Dü – אחת המשפיעות הגדולות על הפיקסיז, ומאוחר יותר עם על הגראנג’ של שנות התשעים.

Bob Mould - Beauty And Ruin

בניגוד לחיים הקצרים של שתי הלהקות אותן הוביל, קריירת הסולו של בוב מולד מעולם לא נעצרה או הראתה סימני האטה, והשנה הוא הצליח סוף סוף לתפוס את תשומת ליבי עם האלבום ה-11 שלו, Beauty & Ruin. תוכלו למצוא כאן גם את להיטי האלטרנטיב הידידותיים יחסית של Sugar (כמו I don’t know you anymore, שבוודאי היה מוצא את מקומו ב-MTV של אמצע שנות ה-90), וגם את הגישה הפאנקית יותר של האסקר דו (Little Glass Pill), אבל אני נתפסתי בעיקר על שיר הפתיחה, Low Season, שגורם למולד להישמע כבן ה-54 שהוא, ולא הפאנקיסט בן ה-20 ומשהו שהפיקסיז העריצו.

והנה גם הקליפ המשעשע להפליא של I don’t know you anymore – אם סטיב אלביני נראה כמו הדוד המוזר שאף אחד לא רוצה לשבת לידו בשולחן החג, בוב מולד נראה כאן כמו הדוד המגניב שנהנה להשתעשע עם האחיינים ולא מפחד לצחוק על עצמו. שימו לב למודעה שהוא תולה, שזהה לזו שהביאה את קיל דיל לפיקסיז:


Bob Mould – Low Season


Bob Mould – Little Glass Pill


Bob Mould – I Don’t Know You Anymore

בתחילת דרכם נתפסו אינטרפול, ובצדק, כמי שעומדים על כתפי ענקי הפוסט-פאנק של שנות השבעים והשמונים. היום, אחרי עשור וחצי של פעילות וחמישה אלבומים, הכתפיים שלהם כבר מחזיקות על גבן מספיק להקות צעירות כדי להציב אותם במעמד של אחת הלהקות המשמעותיות של תחילת המאה ה-21. גם כל טענה על חוסר מקוריות היא כבר חסרת ערך – בכל מקרה, השילוב של גיטרה/באס/תופים כבר לא יכול כבר לחדש הרבה, וגם אם יסגרו תינוק בן יומו לחדר סגור עם גיטרה למשך 20 שנה, הריפים שהוא יפיק בסופם ישמעו כמו חיקוי של משהו מוכר להפליא.

Interpol - El Pintor

אינטרפול היא גם לא להקה שמאמינה בשינוי או התפתחות מוזיקלית. וכמו כל להקה שדורכת במקום מספיק זמן, אוספי השירים שהיא משחררת לא מתחברים לאלבום שלם שמיצג נקודה מסויימת בזמן, אלא מצטרפים למאגר השירים שהלהקה שחררה מאז שהוקמה. אין ספק שאם אשמע באקראי, בעוד כמה שנים, את “My Desire” או “Breaker 1”, אני אזהה מיד שמדובר באינטרפול – אבל יש סיכוי טוב שלא אוכל ליחס אותם לאלבום ספציפי. למרבה המזל, אלבומם האחרון, El Pintor, הוא אסופת שירים מצויינת, בוודאי טובה בהרבה מאלבומם הקודם והפושר, שעושה בעיקר כבוד לאחת הלהקות הגדולות והמשפיעות של העשור. אם אהבתם אלבום כלשהו של אינטרפול, בוודאי תמצאו גם כאן מה לאהוב.


Interpol – My Desire


Interpol – My Blue Supreme


Interpol – Breaker 1

בתחרות ריפי הגיטרה הגדולים של העשור הקודם, לריף הבס של Romantic Rights, הסינגל הראשון של Death From Above 1979, שמור אצלי מקום של כבוד. אבל השיר ההוא היה יותר משיר בס-תופים תוקפני וסוחף – הוא גם אחד שיר אהבה עקום אך מונוגמי להפליא, שרק הפחד מהברחת האורחים מהבופה לעבר יציאות החירום מנע ממני מלכלול אותו בפלייליסט החתונה שלי.

Death From Above 1979 - The Physical World

עכשיו, עשור מאוחר יותר, הצמד הנהדר הזה הצליח סוף סוף להתגבר על חילוקי הדעות שפירקו את הלהקה זמן קצר אחרי אלבום הבכורה שלהם, ולהתאחד לסיבוב הופעות ואלבום שני. ב-“The Physical World” תמצאו שוב כל מה שהיה טוב באלבום הבכורה של הצמד – העטיפה המכוערת עם גירסאות הפיל של הצמד, הריפים מופלאים של ג’סי קילר, שמוציא מארבעה מיתרים הרבה יותר ממה שרוב הגיטריסטים מוציאים משישה, התיפוף הפראי והשירה של סבסטיאן גריינגר, והליריקה שהיא תמיד יותר מתוחכמת ומעניינת ממה שהיא נדמית בשמיעה ראשונה. יורש ל-“Romantic Rights” עדיין לא מצאתי, אבל בתחרות צמד הרוקנרול המלהיב בעולם – בכל מספר של מיתרים – הקול שלי הולך לצמד הקנדי.


Death From Above 1979 – Virgins


Death From Above 1979 – Always On


Death From Above 1979 – Trainwreck 1979

 

עוד טעימות:

תגיות:   · · · · · · · · · · תגובה אחת

השאר תגובה

תגובה אחת עד כה ↓