טאפאס וטאפאס

בלוג מוזיקה ונשנושים

טאפאס וטאפאס header image 2

מדד הג’יפ

23 בNovember, 2009 מאת נמרוד

אחד השקרים שאני הכי אוהב לספר לעצמי הוא זה שבו אני יושב במשרד, עם אוזניות הענק הלבנות והמגוחכות, ומאזין לערימות המוזיקה שצברתי במחשבי במהלך סוף השבוע. שעות העבודה הן לכאורה הזמן המושלם לסגור את הפער התמידי שבין הפס הרחב לחיים הקצרים. אבל אין גרוע מאיש תמיכה או QA שמכריח אותך לקטוע את ההאזנה בדיוק ברגע הלב עוטף פיסת שלמות מוזיקלית, כזאת שאם תתנתק ממנה אולי לא תחזור לעולם. תוסיפו לזה שפע של שיחות נכנסות ויוצאות, הפסקות קפה וצהריים, או את רגעי המבוכה שבהם אתה מגלה שאחד משותפיך לחדר מנסה לתפוס כבר כמה דקות את תשומת ליבך – כך שאין פלא שההספק הממוצע שלי עומד על לא יותר מכמה דקות לא מספקות של מוזיקה בשבוע עבודה.

אבל ביום חמישי האחרון זה סוף סוף קרה. אחרי בוקר קדחתני, לפתע מצאתי את עצמי עם רגיעה פתאומית אחר הצהריים. הוצאתי את האוזניות מהתיק, הודעתי לסובבים אותי כי הם מוזמנים להפריע בכל עת (תוך שאני מבהיר במבטי שעדיף שיניחו לי לנפשי) והפעלתי את הנגן. למה האזנתי? Bear In Heaven כמובן.

Bear In Heaven

את שמה של הלהקה הברוקלינאית הזאת אולי כבר שמעתם דרך ההייפ הפיצ’פורקאי. אבל אני, שבשנתיים האחרונות החשיפה שלי לפיצ’פורק ירדה פלאים, הצלחתי לפספס אותם עד עכשיו. רק שלמרות הסלידה המסויימת שלי מאתר הביקורות הסנובי, החפיפה בין הטעמים שלנו רחבה מכדי שאוכל להרשות לעצמי להתעלם ממנו – ובמקרה של Bear In Heaven, לפחות, יש בינינו התאמה מלאה. קצת כמו אלבום הבכורה של Tapes ‘n Tapes, עוד הייפ פיצ’פורקאי שהתאים להפליא לטעמי, קשה להסביר בדיוק את הקסם של Bear In Heaven עבורי, משהו ביכולת ליצור נפח אדיר באמצעים פשוטים להפליא. שימו לב, לדוגמא, לפתיחה של Lovesick teenagers – לא יותר משירה, ביט אלקטרוני ומקצב תופים פשוט – אבל המעט הזה מתחבר לאחד השירים הטובים ששמעתי השנה. לא מדובר באלבום אדיר – אבל להישגים הצנועים שלו הוא מגיע באפס יומרה, ולפחות כך זה מרגיש, באפס מאמץ.


Bear In Heaven – Beast In Peace


Bear In Heaven – Wholehearted Mess


Bear In Heaven – Lovesick Teenagers

נדמה לי שאין דבר שאני שונא יותר מג’יפים עירוניים. הבזבזנות, הסתמיות ובעיקר חוסר ההתחשבות בבטחון הזולת של המפלצות העירוניות האלו, שכאילו אומרות “חיי שווים יותר מחייך, אז בוא נשמר את היחס הזה גם במקרה של התנגשות חזיתית”. למעשה, אני מחכה ליום שבו עכבר העיר או טיים אאוט יפרסמו את “מדד הג’יפ”, מדד אובייקטיבי המדרג פאבים, הופעות ואירועים, ביחס הפוך כמובן, על פי אחוז האנשים שהגיעו אליו רכובים על גבי רכבי-מעולם-לא-ראיתי-שטח.

יסלחו לי האדונים הנכבדים שחר ורנן, אבל נדמה לי שההופעה של Zero 7 אתמול הייתה אירוע עם פוטנציאל נמוך מהרצוי במדד הג’יפ. זאת לא סיבה מספקת, כמובן, לפסול אותו על הסף – אבל גם כל הנסיונות שלי בשבוע האחרון, בעודי מתלבט אם להטריח את עצמי להופעה בהאנגר, להתחבר לצ’יל אאוט הבריטי הזה, שהצלחתי לפספס בזמן אמת, עלו בתוהו. בכל מקרה אחר אולי הייתי מצליח לגייס מידה של שמחה לאיד מהביקורות הפושרות מהערב, אבל במקרה של מונוקרייב אני מעוניין רק לאחל להם הצלחה גדולה יותר בפעם הבאה (ולקוות שלפחות מהבחינה הכלכלית האירוע אכן היה הצלחה).

אבל כל זה לא אומר שלא זכיתי לפיסת הרטרו שלי השבוע. במוזיקה של Espers יש משהו מעט מיושן, כמעט ניינטיזי – מספיק להאזין להרמוניות הקוליות של “Caroline”, או לריפי הגיטרה המתמשכים של “That Which Darkly Thrives” כדי להיווכח בכך. חוסר האופנתיות הזאת הופכת את האלבום השלישי שלהם לזניח מעט, ועד כה הוא זוכה לביקורות בינוניות ברחבי הרשת (אם לא להתעלמות מוחלטת), אבל אני הצלחתי השבוע לשאוב ממנו לא מעט רגעי קסם – לפעמים משהו שמתחבר למקום שכבר הצלחת לשכוח הוא כל מה שצריך כדי לעשות אותך מרוצה.


Espers – Caroline


Espers – That Which Darkly Thrives


Espers – Colony

עוד טעימות:

תגיות:   · · · · · 3 תגובות

השאר תגובה ל עמרי (Cancel)

3 תגובות עד כה ↓