טאפאס וטאפאס

בלוג מוזיקה ונשנושים

טאפאס וטאפאס header image 2

המהפכה לא תשודר בספוטיפיי

16 בMay, 2013 מאת נמרוד

אחד המאפיינים של תעשיית המוזיקה של שנות ה-2000 היא ההאנשה של המוזיקאים. לפחות עבור אנשים בני יותר מ-12, מוזיקאים כיום הם כבר לא אלילים, מוזיקה לא הולכת לשנות את העולם, ויציאת אלבום יכולה להיות מרגשת לאנשים רבים, אבל לא אירוע שהעולם צריך לעצור את נשמתו לקראתו. ג’יימס מרפי הוא כנראה נער הפוסטר של העידן הזה – מוזיקאי שעושה מוזיקה חדשנית, מופלאה ומרתקת, אך נשאר אותו גיק המוזיקה השמנמן וחסר גינוני הכוכבות.

לכן היחס שדאפט פאנק מקבלים נראה לי כל כך חריג. מוזיקאים אדירים? אין לי ויכוח. החזרה שלהם לבמה מרגשת? נהדר. אבל היחס שהם מקבלים בשבועות האחרונים גובל בביברציה מוחלטת, עם כתבות כמו זאת, שמכתירה אותם לא סתם לאמנים הטובים או החשובים בעולם, אלא לכאלו שיכולים לשנות את עולם המוזיקה בהינף סינטיסייזר. כנראה שתחפושות רובוטים עוזרות להילחם בהאנשה.

אז אני מצטער מאוד לפוצץ את הבלון – דאפט פאנק, ממש כמו כל להקה אחרת, לא הולכים לגאול את עולם המוזיקה (אם הוא בכלל זקוק לגאולה). בעשרים השנה האחרונות היה רק אדם אחד ששינה את עולם המוזיקה במו ידיו, והוא לא היה מוזיקאי אלא סטודנט בשם שון פאנינג. מוזיקאים לא יכולים לשנות על עולם המוזיקה כיוון שעולם המוזיקה הוא כבר לא עולם בודד, אלא עשרות ומאות עולמות שונים שמורכבים מאינספור ז’אנרים ותתי ז’אנרים, שכל אחד מהם מיצג תת-דור שונה. בהחלט ייתכן שנירוונה הם הלהקה האחרונה שבאמת הגדירה דור.

Daft Punk

חופשי מהציפיות האלו, אין לי בעיה להנות מ-“Random Access Memories” (איזה שם אדיר לאלבום!). אני בהחלט נהנה ממנו יותר מכל דבר ששמעתי מדאפט פאנק אי פעם, אבל סביר להניח שהסיבה היא שאני פתוח היום הרבה יותר למוזיקה מהסוג הזה ממה שהייתי לפני 6 או 10 שנים. השירה הרובוטית בחלק מהשירים עדיין לא עושה לי את זה, בוודאי כאשר היא מופיעה בטראקים עדינים ופאנקיים כמו “Game of Love”. טראקים אחרים סובלים מרפטיטיביות יתר. זה בסדר כשמדובר בטראקים אינסטרומנטליים לחלוטין, כמו Giorgio by moroder שתשע הדקות שלו זורמות להפליא, אבל גורם לי למעט כאב ראש כאשר אותו משפט (נחשו מה הוא) חוזר במשך חמש וחצי דקות ב-“lose yourself to dance”. ועדיין, שפע של רעיונות מוזיקליים והוקים נהדרים הופכים את המגרעות של האלבום לנסלחות לחלוטין.

נראה שהעולם לא מסכים עם החיבה המהוססת שלי לאלבום הזה – Metacritic מתמלא בעוד ועוד ביקורות עם ציוני 10 עגולים, והשתפכויות נשפכות מכל פינה. אלבום השנה? בהחלט ייתכן. אלבום העשור? אני מציע לחכות עוד כמה שנים. אבל אני מוכן להתחייב שעולם המוזיקה יראה בדיוק אותו דבר מחר, מחרתיים, בעוד חודש ובעוד שנה, כשהאלבום החדש של דאפט פאנק יהיה עוד אלבום מצויין שיחליק אל מחוץ לפלייליסט של מרבית המאזינים, וישלף שוב כשיגיעו סיכומי העשור.


Daft Punk – Giorgio by Moroder


Daft Punk – Lose Yourself to Dance


Daft Punk – Motherboard

עוד טעימות:

תגיות:   · · · · · 15 תגובות

השאר תגובה

15 תגובות עד כה ↓

  • במידה מסויימת, לפחות בחוויה הסובייקטיבית שלי, דאפט פאנק כן שינו את עולם המוזיקה – ספק אם הייתי נפתח למוזיקה אלקטרונית כמו שנפתחתי בגיל 10, כשגיליתי את MTV ונתקלתי בקליפ הזה: http://youtu.be/FGBhQbmPwH8
    ומאוחר יותר בדיסקוורי, שהיה בעיני פשוט דיסנילנד של מוזיקה וגרוב טהור (בזמן שמסביבי כל הילדים המאגניבים שמעו טראנסים-ערסים), וב12 השנים שעברו מאז שיצא חזרתי אליו שוב ושוב.

    אז אני מרשה לעצמי להיות היסטרי לחלוטין מהאלבום הזה, ששואף לגבהים ההם. מעטים האמנים שאני באמת, באמת אוהב, אבל דאפט פאנק לגמרי שם 🙂

    • בחוויה הסובייקטיבית של כל אחד מאיתנו יש אמנים ששינו את הצורה שבה אנחנו שומעים מוזיקה. אבל כיוון שכשאני מדבר על מוזיקה וחובב מטאל או חובב דאבסטאפ מדברים על מוזיקה אנחנו מדברים על דברים שונים לחלוטין, קשה לי לראות איך להקה כלשהי יכולה להוציא אלבום שבאמת יאחד סביבו את העולם בצורה שנירוונה או רדיוהד הצליחו לעשות בשנות ה-90. נראה לי שהיכולת ליצור יצירות קאנוניות אבדה עם התפוצצות המידע והקלות של יצירת אלבומים בעידן האינטרנט.

      • ההתלהבות סביב האלבום של דאפט פאנק עוד לפני ששמענו אותו קצת מזכירה לי את ההתלהבות סביב האלבום של דייויד בואי. המשותף לבואי ולדאפט פאנק הוא שאלו אמנים גדולים ונחשבים, שהשפיעו על רובנו (שוליים ומיינסטרים) עוד לפני עידן האינטרנט, והודיעו כחודשיים מראש על יציאת אלבומים חדשים כ9-10 שנים לאחר הקודמים. טבעי שנצפה לשמוע מהם, בלי קשר לכך שמערכת השיווק של קולומביה סביב האלבום של דאפט פאנק שפכה שמן על מדורת ההייפ עם טיזרים וקליפים, ובעיקר הסינגל הראשון והמצוין,
        אם אני לא טועה, הפעם האחרונה שהרשת השתוללה לחלוטין מהוצאת אלבום היתה כשקניה ווסט פצח במסע הצלב להחזרת הכבוד העצמי לקראת האלבום החמישי שלו, בקמפיין שכלל בעיקר את סדרת GOOD Friday (שחרר שיר בחינם בכל שבוע במשך חמישה חודשים). הרשת השתוללה, גם אם בדיעבד האלבום לא בהכרח הצדיק את ההתלהבות.
        ולהבדיל, רדיוהד שלטענתך הוציאו אלבום שאיחד סביבו את כל העולם (אני מאוד אוהב אותם אבל לא חוויתי את זה בזמן אמת), מונעים את הבילד-אפ העצבני שיכל ללוות כל אלבום שלהם ופשוט עברו למכור (לחלק?) אותם באינטרנט, עם הודעה סולידית באתר ממש בסמוך לתחילת ההפצה. גם מיי בלאדי ולנטיין עשו זאת לאחרונה אחרי 22 שנים ללא אלבום.

        • יש אכן דמיון בין השניים. אבל אם נסתכל שניה על בואי – לא משנה כמה טוב האלבום החדש שלו, אין לו סיכוי להיזכר בנשימה אחת עם האלבומים הקלאסיים שלו, כיוון שאין את האוטוריטה הביקורתית והמסחרית שיכולה להעניק לאלבומים את המעמד שניתן להם בשנות ה-60 עד שנות ה-90. רדיוהד אכן מתחבאים היטב (יצא לי לשמוע אנשים שהתפלאו לשמוע שהם עוד פעילים), אבל לא משנה כמה הם היו מנסים, הם כנראה לא היו מצליחים להפוך אלבום לאירוע ברמה של OK Computer. זה לא צריך להטריד אותם – הם יודעים שהם לא זקוקים ליח”צ כדי להגיע לקהל היעד שלהם, והם יכולים לחסל את המתווכים, להוזיל את עלויות הפקת המוזיקה, ובהחלט ייתכן שהם עושים היום הרבה יותר כסף על הרבה פחות קהל.

          MBV הם מקרה שונה כיוון שהם אף פעם לא היו להקה פופולרית. למעשה הם מה שלהקת אינדי יכולה לשאוף אליו עכשיו – במקום פופולריות ולהיטים בקהל הרחב, קהל קטן ונאמן שמלווה אותם במשך שנים, ובעיקר השפעה מוזיקלית אדירה (כבר טענתי כאן ש-MBV הם בעיני הלהקה הכי משפיעה על הצליל הנוכחי של האינדי, ולכן האלבום שלהם שלא שונה בהרבה ממה שהם עשו לפני 20 שנה, לא נשמע אנכרוניסטי בכלל).

  • הדבר היחיד שאפשר לדעת בודאות על מוזיקה זה שהיא מפתיעה. כרגע זה נראה כאילו שום דבר לא יכול לשנות ולזעזע אותה. רק בדיעבד אנחנו מגלים מה השפיע וטלטל, מה הפך לקלאסיקה ומה הוליד דור חדש של אמנים וסגנונות חדשים. לפעמים זה לוקח שנים. לך תדע מה יקרה.

    יש משהו חריג, אולי רטרו, באלבום החדש של דאפט Pאנק. וזה הזמן, המחשבה, וההשקעה שלהם באלבום. באלבום! לא דיברו שנים על היכחדות היצור הזה? אמנים לא מנסים לשחרר מוזיקה כמה שיותר מהר בקצב הסטטוסים? איך אמר פארל ווילאמס: “הם חזרו לעבר כדי להמציא את העתיד”.

    עוד משהו מאוד חריג לדעתי בדאפט פאנק וזה שהם מצליחים לגשר בין המיינסטרים לשוליים. תקרא לזה מיינסטרים איכותי. וזה בתעשיית מוזיקה מאוד מסוגמנטת עם מוזיקה מסחרית בומבסטית מצד אחד ומוזיקה של תתי תתי ז’אנר שמשווקת ישירות למעריצים בפייסבוק. הם הצליחו להתעלות על זה.

    • בעיני יש היום אמנים מעולים לא פחות מלפני עשרים שנה, והם משפיעים וימשיכו להשפיע על אמנים שיבואו אחריהם. אבל תעשיית המוזיקה היא, כמו שאמרת, מסוגמנטת מדי מכדי שבאמת יהיה אפשר לדבר לכל הקהלים בקול אחד. יכול להיות שדאפט פאנק קרובים יותר מכל אמן אחר בעולם – הם משלבים בצורה מושלמת הצלחה מסחרית עם הערכה של עולם האינדי (שלעיתים מדיר החוצה אמנים שהעזו להצליח יותר מדי), אבל הם עדיין רחוקים ממה שהיה אפשר להשיג בימים ש-MTV היא מדורת השבט של כל חובבי המוזיקה בעולם.

      אם אני משווה לדוגמא לטלויזיה האמריקאית, שכולם מסכימים שנמצאת בפריחה בשני העשורים האחרונים. מיעוט יחסי של ז’אנרים ורף כניסה גבוה בהרבה מאפשר יצירה של קאנון מסודר יחסית של סדרות מובילות בעשור האחרון (לדוגמא הסמויה, מד מן ושובר שורות) שאפשר להתווכח עליו, אבל לפחות לתחום את הדיון. אם תנסה לנהל בין מגוון רחב של חובבי מוזיקה דיון על אלבום העשור תגלה שכל בחירה של אדם אחד הוא אלבום שאדם אחר בכלל לא שמע עליו.

      ובנוגע לסוגיית האלבום – עוד לא ראיתי הרבה אמני רוק/פופ שהפסיק לייצר אלבומים. נכון שחלק מאמני המיינסטרים עושים את זה כדי לצאת ידי חובה. אבל אפילו ג’סטין טימברלייק הוציא השנה אלבום שנחשב (לפי הביקורות) לאלבום של ממש. גם ריבוי שיתופי הפעולה לא נראה לי חריג במיוחד. מדובר אולי באלבום עם הרבה מחשבה והשקעה ביחס לאלבום מיינסטרים (ואולי גם ביחס לאלבום דאנס), אבל כיוון שהמיינסטרים בעצמו כבר פונה לקהל מצומצם יותר ויותר (בעיקר מקרב אנשים שיכולים להיחשב לחובבי מוזיקה “אמיתיים”), אני לא רואה אותו כגורם להשפעה קולקטיבית של ממש. זה כמובן לא מונע ממנו לפתוח את העיניים להמון מאזינים ומוזיקאים לעתיד, ממש כמו הסיפור של אורן על הפעם הראשונה שהוא הקשיב לדאפט פאנק.

  • […] במוזיקה כייפית וזורמת, ובכל זאת, אנחנו נוטים להסכים עם דעתו המנומקת של נמרוד מ"טאפאס וטאפאס" שמפוצץ את בלון ההתלהבות […]

  • כולם מסכימים שהטלוויזיה נמצאת בפריחה בשני העשורים הקודמים?
    להזכירך אלו אותם העשורים שהולידו את מפלצת הריאליטי והפכו את סטטוס הסלבריטי מתוצר לוואי של כשרון (במוזיקה, במשחק, בספורט וכו’) למשהו שניתן וצריך לשאוף אליו בלי שום כישורים נראים לעין, וכל האמצעים מקדשים את המטרה כולל אכילת חרקים והידוס בחליפת יום ההולדת בבית סגור מלא במצלמות.
    אכן הדוגמאות שהבאת מייצגות סדרות בגרף עלייה: הן מבחינת איכות ההפקה, החופש האמנותי (שאגב HBO ראויה לקרדיט לפני כל השאר) וכלה באתגור הצופים (שובר שורות, סופרנוס וכד’) אבל זה לא נכון להגיד שסדרות טלוויזיה נמצאות תמיד במגמת אבולוציה? האם הסדרות של שנות ה-80 הם כמו הסדרות של שנות ה-60?
    נקודה שלישית וצר לי שסטיתי מדיון על מוזיקה לדיון על טלוויזיה אבל גם יו-טיוב טרף (טרפה?) את כל הקלפים (ר’ לינק) מה שהביא את הטלוויזיה להתמודד בעזרת קיצור אורך הקשב שנדרש מהצופים והנמכת המכנה המשותף.
    http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4375108,00.html
    בגדול אני מסכים עם המסקנה שלך שהקונצנזוס התרבותי הוא נחלת העבר אבל לא רק במוסיקה אלא בכל תחומי האמנות (האם, משלל הציירים שפועלים היום מישהו מתקרב לקונצנזוס של פיקאסו? ואן-גוך? ומה עם ההימנגוויים והטולסטויים של העידן הנוכחי?)

    • סער – תרבות בעיני לא נמדדת בממוצעים, אחרת לא היינו מחשיבים את יוון העתיקה או הרנסאנס כתקופות של פריחה תרבותית, כאשר מרבית בני האדם לא ידעו בכלל קרוא וכתוב. לא משנה כמה זבל מייצרים היום בטלויזיה, ברור שיש יותר ויותר ביקוש והיצא של סדרות רחבות היקף ואינטיליגנטיות (אולי כתגובת נגד למיינסטרים המתדרדר).

      בטלויזיה, כמו בכל תחום, יש אבולוציה. אבל רק בשנים האחרונות הטלויזיה האמריקאית הפסיקה להיתפס כתחליף זול יותר של הקולנוע, או כאמצעי בידור בלבד, והתחילה לנצל באמת את היתרונות שלה על הקולנוע ולא לפחד מעלילות מתמשכות עם רוחב יריעה.

      אתה צודק בנוגע לקונצנזוס בהרבה תחומים. בסופו של הדבר הקרדיט נשאר בידי מי שהיה לו המזל לחיות בתקופה שבה אפשר היה לעשות את קפיצות הדרך האומנותיות הגדולות – ולכן אף אחד לא יכול להתחרות היום במעמד של הביטלס, פינק פלויד או אורסון וולס, שהיה להם את המזל לפעול בתקופה שבה הגבולות רק התחילו להחקר. במקרה של טלויזיה, חלק גדול מבדיקת הגבולות נדחתה עד לשנות ה-90, ולכן הרבה מהקלאסיקות נוצרות גם היום.

      האמונה שלי היא שמש כמו שבכל תחום מדיד (נניח, אתלטיקה), בני האדם כל הזמן הולכים ומתפתחים, ככה גם באומנות הגאונים של היום לא נופלים מאלו של המאה הקודמת. רק שמי שממציא מנורה חדשנית וחסכונית בחמישה אחוזים לא יזכר אף פעם כמו תומס אדיסון, גם אם ההמצאה שלו מורכבת לא פחות.

      • היי נמרוד תודה על התגובה.
        אם התומס אדיסון (אגב תיקון: ניקולא טסלה!!) של היום לא יזכה לאותה הכרה של הממציא מן העבר נראה לי שאנחנו בעל כורחנו מדברים על ממוצעים.
        זה לא שאין יותר פריצות דרך משמעותיות זה שהן תיתכנה אבל הן תהיינה מוצנעות על-ידי שטף מידע אינסופי של אותו סו קולד “ממוצע” (יש לי קצת בעיה אם המושג הזה).
        לדוגמאות שנתת על יוון העתיקה והרנסאנס מתבשלת לי תגובה קצת יותר ארוכה ואני לא רוצה להלאות אותך אבל זו לא השוואה צודקת לדעתי.

        • אני עדיין לא חושב שמדברים על ממוצעים. זוכרים כנראה את הטוב ביותר ואת הגרוע ביותר (כמו שמשנות ה-70 זוכרים את הקלאסיקות הכי גדולות ואת הקיטש הכי מביך). מה שכן, בניגוד לעת העתיקה, שבה למי שלא השתתף בתרבות ה”גבוהה” לא היה השפעה תרבותית בכלל (כיוון שהיה עני או אפילו עבד), היום חובבי הטראש הם קהל בעל כוח קניה משמעותי, ולכן גם משקיעים כסף ביצור תרבות נמוכה. מצד שני נראה לי שאתה נותן משקל יתר לטראש הנמוך ביותר – התוכניות המצליחות ביותר בארה”ב הם שעשועונים מטופשים אבל לא טראשיים (כוכב נולד, רוקדים עם כוכבים, the voice) וסדרות מיינסטרים (NCIS המפץ הגדול או משפחה מודרנית). הטראש האמיתי הוא נישתי כמו הסדרות האיכותיות יותר.

          • קצת נאבדתי עם האנלוגיות.
            נדמה היה לי שהטיעון הראשוני היה ש”מוזיקאים לא יכולים לשנות על עולם המוזיקה…” (אמצע הפיסקה השלישית)
            אם אנחנו מדברים בסופו של דבר על כך שלא יקום פורץ הדרך הבא במוזיקה כי “הקרדיט נשאר בידי מי שהיה לו המזל לחיות בתקופה שבה אפשר היה לעשות את קפיצות הדרך האומנותיות הגדולות” (תגובה מס’ 9) אז אני חד וחלק חייב להסתייג.
            תמיד יכול לקום המוצרט הבא או האיינשטיין הבא ולהרעיד את אמות הסיפים של ממסד הידע האנושי. אין לי איזה הסבר לוגי למה זה כן יכול לקרות חוץ מההסבר שעל אף ששפע המידע הוא כל כך רב, עדיין רב הנסתר על הגלוי, וכשאתה חי בתוך הרגע (דה) קשה לך להכיר בעובדה הזאת.
            רק נקודה קטנה להמחשה והיא דווקא לא נוגעת למוזיקה אם כבר הזכרת את יוון העתיקה: תורת הקוונטים הוא מפעל אדיר הן בחשיבות שלו, הן במספר השנים שנדרשות לגבשו (והיד עוד נטויה) והן מבחינת מספר האנשים שנטלו בו חלק. זה שמקס פלאנק הוא לא שם שגור כמו פיתגורס, לא אומר שהאחד יותר חשוב לידע האנושי מהשני.
            האם זה כל-כך לא סביר שגם בעולם המוזיקה נראה את המקבילה ההיסטורית למוצרט-באך-בטהובן או משהו בסגנון?
            בכל מקרה אולי אתה צודק בסופו של דבר כי אני לא מבסס את הטיעון שלי על כלום זולת אינטואיציה או סתם משאלת לב.

          • ובלי לשים לב השחלתי אנלוגיה נוספת :Z
            פשוט נורא קשה לדבר על פריצת דרך מוזיקלית או אומנותית בכלל. מה זה פריצת דרך מוזיקלית? במדע אפשר לדבר על הרחבת הידע האנושי במוזיקה אפשר רק להרגיש את זה, ולהסביר רגש במילים זה פשוט בלתי אפשרי

          • יכול מאוד להיות שאתה צודק. אבל כמו תורת הקוואנטים שהרעידה את עולם הפיזיקה, כדי לייצר מוזיקה מהפכנית, כנראה שצריך ליצור ז’אנר חדש שלא דומה לשום דבר שהיה לפניו (כמו שהבלוז והרוקנרול לא היו דומים למוזיקה הקלאסית). אולי אני טועה, אבל אני חושב שכדי שזה יקרה אנחנו זקוקים להתפתחות טכנולוגית שתמצא דרך חדשה לחלוטין לחוות מוזיקה, ואז יבואו גם האמנים שינצלו את הטכנולוגיה הזו – באותה צורה שבה הרוק חייב את קיומו, בין השאר, לחשמל ולמערכות ההגברה של המאה ה-20.