טאפאס וטאפאס

בלוג מוזיקה ונשנושים

טאפאס וטאפאס header image 2

בגן הסגור המוקף חומה

4 בJuly, 2009 מאת נמרוד

“מקצוענות קרירה” – כך הייתי מגדיר בשתי מילים את ההופעה של M83 בבארבי. לא שהיה רע, חס וחלילה – ההופעה הייתה קצרה, דחוסה (מלבד הפתיחה האמביינטית המעט ארוכה מדי), ומשופעת בשירים מעולים. אנטוני גונזלס רוקח מלודיות נפלאות, והוא וחבורתו ביצעו אותם על הבמה בצורה מושלמת, וגם הסאונד בבארבי היה אולי הטוב ביותר ששמעתי במקום, מבלי לגרום לשמץ של צלצולים באוזניים.

בכל זאת קשה היה לי להתרגש באמת. לא שאין רגש במוזיקה של אנטוני גונזלס, אבל מדובר בסוג הרגש שפועל במרחב שעל הבמה, לא כזה שממלא את חלל המועדון ועוטף את הקהל. העמידה של שניים מחברי הלהקה בפרופיל לקהל אולי התאימה לקו המוזיקלי ולצד הטכני, אבל בנתה חומה של ניכור בין מה שמתרחש על הבמה לבין הקהל הפאסיבי שצופה בהופעה – והעובדה שחבר הלהקה היחיד שפנה לקהל, המתופף (הוירטואוז) לוק מורין, עשה זאת מאחורי חומה אמיתית (שקופה ואקוסטית) לא סייעה בשבירת הקרח. מול המתופף המדויק המוקף חומה, לא יכולתי שלא להעלות בזכרוני את מימי פרקר, עומדת בקדמת הבמה עם שני מקלות מכוסי ספוג, ונותנת את מופע התיפוף העירום, המרושל והנפלא ביותר שראיתי מימי.

עוד שבוע וחצי יופיעו ?Why על אותה במה, ואפשר לקוות שאצל יוני וולף צפויה תופעה הפוכה – הרבה פחות מקצוענות בימתית, הרבה יותר מגע עם הקהל – כמו שהופעה צריכה להיות.

פצצות למוחות

אם יש דבר גרוע יותר מלשמוע שיר מעולה ואלמוני ברדיו, הרי זה לשמוע שיר מוכר ומעולה ברדיו, מבלי יכולת לקשר אותו לשם האמן. מי יודע כמה מתאי המוח שלי מבוזבזים על פצצות זמן בתת מודע – מלודיות מוכרות שאיבדו את החוט המקשר לשם האמן ולזמן והמקום בו שמעתי אותם – רק מחכות לצלילים שיחזירו אותם לצד המודע של המוח.

clues

למרבה המזל, התחנה היא קול הקמפוס, וכמה ימים מאוחר יותר כבר היה אפשר למצוא את הפלייליסט באתר המצוין ולפתור את החידה –  מדובר ב-Cave Mouth של Clues, קרובה רחוקה של הארקייד פייר, שמציעה את אותם הצלילים באדרת קצת פחות ידידותית – מעין גירסא אפלולית ומטרידה יותר של להקת האם. מפתיע לגלות כמה מהר הצלחתי להעלים מזיכרוני אלבום שכל כך חיבבתי בשמיעה ראשונה ושניה, ובאיזו קלות יכול שיר בודד, ברגע הנכון, להחזיר אותו למקום הראוי בתודעתי (ותודה לאמיר עטר מקול הקמפוס).

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2009/06/Clues-Remember_Severed_Head.mp3]
Clues – Remember Severed Head

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2009/06/Clues-Perfect_Fit.mp3]
Clues – Perfect Fit

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2009/06/Clues-Cave_Mouth.mp3]
Clues – Cave Mouth

ולסיום – אם התחילו לעלות לי ספקות בנוגע לזהות אלבום השנה שלי, הגיע הקליפ של Triangle Walks והזכיר לי שהשנה הזאת, כנראה, היא השנה של Fever Ray. השיר עצמו הוא לא אחד משיאי האלבום, וגם הקליפ פחות מוצלח משני קודמיו, אבל כל זה מתגמד אל מול השירה החייזרית, המחניקה, של קארין דרייג’ר אנדרסון, שלא מרפה ממני מאז הפעם בה שמעתי אותה לראשונה.

תגיות:   · · · · · · · · · · 6 תגובות

השאר תגובה ל אנה (Cancel)

6 תגובות עד כה ↓

  • Clues קרובה ל-Unicorns באילן היוחסין שלה לא פחות מלארקייד פייר ולדעתי את הענף הזה שומעים יותר במטען הגנטי שלה.
    אני אישית את הארקייד פייר לא שומעת בכלל, דבר שמבחינתי הוא מצויין.
    ככה או ככה זה באמת אחלה אלבום.

  • אהבתי את Clues, מתאים לך. אני מקווה שנפגש ב-Why.
    וגם We were Promised jetpacks יתנו את שיר השבוע אצלי.
    בקיצור, טוב שחזרת.

  • לא הייתי בהופעה של גונזלס, למעשה אפילו עשיתי ניסיונות כבירים להתעלם מהנוכחות שלו בארץ. לא משהו אישי, פשוט ההייפ הזה הורג אותי, וגם עושה לי פיכסה בבטן.
    מה שעוד מבאס אותי לאחרונה היא תופעת הביקורת הסובייקטיבית המלמדת.
    סוג של ביקורת בונה, אשר באה ללמד פרפורמרים מה הם עושים לא בסדר.
    אני מבין, גם אני הייתי שם, לא פעם רציתי שמישהו רק יגביר את הבס, ינמיך את המיקרופון, יעמוד עם הפנים אליי, או יפסיק לרדת לקהל כדי לחלק כיפים.
    היה גם גל ביקורות ודיבורים על אנשים ששרים עם המוזיקה במקום לשתוק, אנשים שמדברים בקול רם בהופעות, ועוד דברים, אבל זה כבר תלונות לגיטימיות על הקהל מאדם שעמד בקהל.

    אני לא יודע מה הנקודה שלי, אבל בזמן האחרון יש יותר מדי הייפ, וגם יותר מדי אנשים שבאים להופעות ובמקום להנות עומדים ומנתחים הכל, ואז חוזרים הביתה ושופכים מלא מלא מילים גסות על איך שאין תקשורת, והשיחות לא טובות, ושאין פלט או קלט, או שהמפרט של הגיטריסט לא טוב, ושהכותב יכל להבריג את הנורה הזו טוב יותר.

    ומצד שני, זה מה שהרגע עשיתי בתור כותב 🙂

  • מזנון יקר – רוב ההערות שלך הם ברמה הטכנית, והבעיה שלי היא לא ברמה הטכנית (שהייתה, כמו שאמרתי, באמת בסדר גמור ומעלה) אלא ברמה הרגשית – לא הצלחתי להתחבר להופעה, והאמנים על הבמה לא עשו מאמץ על מנת לחבר אותי אליה. זה לא היה חלטורה מביכה ברמה של ההופעה של בלונד רדהד, אבל זה פשוט לא היה מספיק סוחף.

    על פגמים טכניים אני מוכן לסלוח הרבה יותר בקלות – היה לי קל לסלוח לדבנדרה בנהארט על הבלאגן והאווירה המאולתרת על הבמה, לדיוויד ברמן על כך שהוא לא יודע לעמוד על במה, ול-Low על המינימליזם והנגינה הערומה – כי כולם העלו בי רגשות שבאו הרבה לפני השיפוט הטכני – שמחה (בנהארט), התרגשות (ברמן) וצמרמורת (Low). כשאין חיבור ברמה הזאת, נותר רק להתייחס לפן הטכני – ומהפן הזה, ההופעה של M83 היא מהטובות שראיתי בארץ.

    כמובן, הבעיה היא אצלי לא פחות מאשר אצל האמן – אני בטוח שהיו כאלו שהתרגשו באמת מההופעה – אבל לפי הביקורות האחרות שקראתי, בין אם הן טובות או רעות, נראה לי שאני לא היחיד ששופט את ההופעה הזאת בעיקר במונחים טכניים.

  • שוב היינו באותה ההופעה ביחד ולא נפגשנו? אבוי. אני זוכר שלא החלטת בזמנו אם ללכת או לא למ83, פעם הבאה תודיע לי בן אדם.

    בכל מקרה, לדעתי ההופעה לא היתה מרגשת כי היא כוונה יותר לעכוז מאשר ללב, למעשה בניגוד למוזיקה המוקלטת של מ83. אני ועוד אנשים קיווינו לחגיגה מלנכולית של שוגייז וקיבלנו במקום זה הרקדה. דווקא מי שפחות הכיר את מ83 נהנה מזה יותר, אבל לנו המעריצים זה בא פחות בטוב. ובכל זאת היתה הופעה כיפית.

  • […] האחרונים – היצירתיות הגרמנית ניצחה בנוק אאוט את הטכנוקרטים הצרפתים, אבל גם הם נכנעו לבליץ של יהודי קטן עם שפם. אכן, צדק […]