טאפאס וטאפאס

בלוג מוזיקה ונשנושים

טאפאס וטאפאס header image 2

גשמי ברכה

16 בNovember, 2010 מאת נמרוד

לאחרונה מצאתי את עצמי, לחלוטין שלא ברצוני, בחינה פרסית. איך היתה החוויה? חישבו על החפלה הכי סטריאוטיפית שעולה בדעתכם, עכשיו תכפילו בח”י. חוויה לא פשוטה למי שגם החצי המזרחי שלו השתאכנז לחלוטין ממזמן. כשהתחיל הבליץ המוזיקלי לא הופתעתי לגלות שאני לא מכיר אף אחד מהשירים שכל יושבי האולם ליוו בשירה אדירה. האם אני חי בבועה? אין ספק. אבל כמה טוב שסוף סוף אפשר לחיות בכזאת. עוד לא התנתקתי לחלוטין מתקשורת המיינסטרים, אבל אחרי חצי שעה של בהייה בערוץ 2, למשל, מוחי מתחיל לשדר סימני מצוקה. לאו דווקא בחילה אידיאולוגית אה-לה אברי גלעד מהתכנים המשודרים, כמו פשוט תחושה של בזבוז זמן יקר שלעולם לא יחזור.

למעשה, אני לא בטוח שנשאר דבר שהוא באמת “מיינסטרים” אמיתי. יותר ויותר נדמה לי שנותרו רק תרבויות שוליים, כולל השירים האלמוניים עבורי שנוגנו באותה החינה. נכון, השוליים של קובי פרץ רחבים בהרבה מאלו של דויד פרץ, אבל בסופו של דבר כל אחד מהם פונה לקהל נישה. אין כבר “ערוץ של המדינה” או סרט כמו סלאח שבתי שמספר צופיו נושק למספר תושבי המדינה. בסופו של דבר כל אחד ואחד עושה לעצמו רצף של בחירות תרבותיות מדי יום, וההבדל היחיד ביני לבין מרבית היושבים באולם הוא אולי טיפ-טיפה יותר סנוביזם והתנגדות לטעם ההמון בבחירות שאני עושה.

לא היינו שם הרבה זמן – המוזיקה הרועשת ובעיקר ההבהובים הבלתי פוסקים היו הרבה יותר ממה שראוי לחשוף אליו את מוחי האפילפטי. בדרך חזרה הענקתי למוחי טיפול חירום באמצעות  ה-Black Heart Procession. הפעם הקודמת בה כתבתי על הלהקה התגובות שיכנעו אותי שהיא כנראה מוכרת בהרבה ממה שחשבתי – בוודאי לא מעט בזכות מאמציהם של כמה בלוגרים שמאזכרים אותה שוב ושוב. עבורי, הדיסקוגרפיה שלהם היא עדיין מרחב פתוח בחלקו שמאפשר לדלות עוד ועוד פנינים. הנה, את אלבום הבכורה שלהם שמעתי לראשונה היום – זה היתרון בלגלות להקה ענקית אחרי שישה אלבומים. נותר רק לקוות שאלבומם השני, שחודר אלי עמוק יותר ויותר בכל האזנה, יזכה, בסופו של דבר, למקומו הראוי כאחד האלבומים הגדולים שסגרו את המאה ה-20.

Black Heart Procession


Black Heart Procession – Release My Heart


The Black Heart Procession – It’s A Crime I Never Told You About The Diamonds In Your eyes


The Black Heart Procession – Witching Stone

ואם כבר קלאסיקות אבודות, כדאי לאזכר גם את ההוצאה המחודשת של Pinkerton של Weezer. מחצית מהדיון סביב ההוצאה המחודשת נסבה גם סביב הציון המושלם והנדיר שניתן על ידי פיצ’פורק מדיה להוצאה המחודשת. בתור מישהו שמעולם לא האזין ברצינות לאלבום השני והכושל/מיתולוגי של וויזר, ניצלתי את ההזדמנות כדי לתת לו כמה האזנות. קודם כל, אין ספק שמדובר באלבום מצויין, שיש בו יותר אומץ ועוצמה מכל דבר ששמעתי מוויזר אי פעם (ואני מודה שרפש הביקורת הרחיק אותי מכל אחד מהאלבומים המאוחרים שלהם). בוודאי הייתי מתלהב ממנו יותר בזמן אמת, כשהמילים של ריברס קומו היו פונות אל הילד שהייתי אז (בניגוד למבוגר הילדותי של היום). כך או כך, בעיני לפחות, אני יכול לחשוב על שפע של כותבים שכותבים שירי אהבה נכזבת ומיאוס עצמי טובים ומתוחכמים יותר (נניח, קווין ברנס ביום טוב). אבל, אני ממש לא מתווכח עם הציון המושלם שפיצ’פורק חילקו לאלבום.

ובכל זאת, הביקורת של פיצ’פורק מגיעה אחרי קרוב לעשור שבו לא חולק ציון מושלם לאף אלבום חדש. נראה שהאתר הפופולרי/שנוא סינדל את עצמו. הרי לא ניתן לתת ציון מושלם לאף אלבום חדש בלי להעמיד אותו מעל כל אלבום אחר שיצא בעשור האחרון, ולכן הכבוד הזה שמור רק להוצאות מחודשות של סוניק יות’ או פייבמנט (או וויזר). ופתאום אתר ביקורות האינדי המוביל בעולם (שאני לרוב לא ממקטרגיו) מסמן למעשה את העשור המוזיקלי האחרון, זה שהוא אחד מסמליו, כחלש משמעותית מכל אלו שקדמו לו. בהחלט חבל לכל מי שכמוני, מאמין שבלי להיכנס להשוואות לעבר, בעשור האחרון בהחלט יצאו כמה וכמה אלבומים שמצדיקים ציון מושלם. כאלו שעולים אפילו על השיאים של וויזר.

ובכל זאת, יש הישג אחד שאפשר לזקוף לזכותו של Pinkerton שקשה לזקוף לאף אלבום מהשנים האחרונות. האלבום הכועס והמריר הזה נחשב לנלעג על ידי הקהל והמבקרים כשיצא, כשל במכירות וסביר להניח שאיכזב את רוב קוניו, מעריצי האלבום הכחול. מדובר באלבום שנבחר לאחד הגרועים של אותה שנה בסקרי דעת קהל, ושגם הלהקה שהוציאה אותו התנערה ממנו במידה רבה. מדובר גם באלבום שנחשב היום, ללא ספק, לטוב ביותר של וויזר – שנקודת ההשוואה שלו, בביקורות רבות, הוא In Utero של נירוונה. מעטות הלהקות הפופולריות היום שמסוגלות לאכזב את הקהל שלהם בצורה שוויזר עשו זאת. אמנים שזוכים להצלחה כל כך גדולה עם אלבום הבכורה שלהם נוטים למחזר את עצמם שוב ושוב עד שמעיין היצירתיות שלהם מתייבש לחלוטין. קשה לי לחשוב על מוזיקאי עכשווי שמסוגל לתת כזאת יריקה בפרצופם של מאזיניו – יריקה שתחשב, עשור מאוחר יותר, לגשמי ברכה.


Weezer – Getchoo


Weezer – No Other One


Weezer – Across the Sea

ולסיום – הוצאה מחודשת גם לריליסים המוקדמים של Earth, הלהקה של דילן קרסון – בוודאי אחד האנשים הידועים לשמצה בהיסטוריה של הרוק. האיש שהביא למהפך בשני ז’אנרים מוזיקליים שונים. הראשון הוא המטאל האלטרנטיבי, כשהיה מראשוני ה-Drone-Doom, ובידל אותו מהדום מטאל. השני הוא הגראנג’, כאיש שהעניק לחברו הטוב, קורט קוביין, הן את מנת ההרואין הראשונה שלו והן את הרובה שבו התאבד. קשה לי להמליץ בפה מלא על “A Bureaucratic Desire For Extra Capsular Extraction”, שמכיל שירים מרליסים שונים, שכולם הוקלטו כבר ב-1990. להקות מהסוג הזה נוטות להתרכך עם השנים. ואכן, האלבומים החדשים יותר של Earth מציגים סאונד נוח בהרבה לילד האינדי הממוצע, שמתקרב כבר לפוסט רוק של מוגוואי למשל. ובכל זאת, ההוצאה המחודשת הזו מעניינת מאוד, ולו בזכות “Divine And Bright” העדין יחסית, שמארח את קוביין הצעיר. שיר שהיה מרגיש בנוח כסוגר של אחד מאלבומיה המוקדמים של נירוונה.


Earth – Geometry of Murder


Earth – Divine and Bright

וזה מתוך אלבומם האחרון והמצויין, The Bees Made Honey In The Lion’s Skull:


Earth – Rise To Glory

עוד טעימות:

תגיות:   · · · · · · · · 14 תגובות

השאר תגובה

14 תגובות עד כה ↓

  • אני לא חושב שהמשמעות של המחסור בעשיריות היא שבהכרח זה היה עשור חלש. הסינדול הוא בהודאה שפיצ’פורק לא מוכנים להתחייב לרמה כזאת על שום אלבום בזמן אמת. כשיצא אלבום שנשמע להם מעולה הם אולי יתנו לו 9.5, אבל יצטרכו לעבור שנים כדי שיהיה מדובר בקלאסיקה קונצנזואלית שמצדיקה 10.

  • לא השתכנעתי. אתר כמו פיצ’פורק יכול להפעיל שיקול של כמה עורכים שונים, לחכות לסוף השנה ולתקן ציונים בדיעבד או להגביל את מספר הציונים המושלמים בכל שנה. מטופש לחכות להוצאה מחודשת על מנת לתת לאלבום את הכבוד הראוי לו (עם ההעלמות של האלבום הפיזי, מאוד ייתכן שלאלבומים של היום לעולם לא תהיה “הוצאה מחודשת” כזו). בכל מקרה ה”קונצנזואליות” לא משחקת פה תפקיד – לא משנה כמה בכיינים חשבו ש-Kid A הוא קשקוש של להקה שאיבדה את הדרך, פיצ’פורק לא היססו לתת לו ציון מושלם בזמן אמת. עדיף לפרגן ולהכות על חטא, מאשר לבנות מצג מטעה שכזה.

  • אז אתה אומר שיש מצב שלא שמעתי מעולם על להקה שאחראית לאחד האלבומים הכי טובים של טרום שנות האלפיים? דורש בדיקה.

    נמרוד, אתה חושב שיש אלבום מהעשור שעבר (או השנה) שמגיע לו ציון 10? אני לא בטוח. מצד שני, יש אלבומים שקיבלו מפיצ’פורק 10 ולא אהבתי.

    • באמת קטע. בטח לא הייתי שם לב אם לא היית מציין את זה, אני לא נכנס לפיצ’פורק על בסיס יומיומי. בכל מקרה, הייתי חייב להאזין לפלא הנ”ל, וגם לאוזני שמתקשות עם היפ-הופ מיינסטרימי זה נשמע כמו אלבום לא רע בכלל. ובכל זאת, נראה לי שיש לא מעט רלטיביזם תרבותי ביחס של מבקרי המוזיקה למוזיקה שחורה. ברגע שמישהו יודע לכתוב טקסטים לא מביכים ועיבודים מוזיקליים קצת יותר מורכבים הוא מייד מוכתר כגאון הדור. נראה לי שאני אכתוב על זה משהו.

  • […] שעה ראשונה: מוזיקה יחסית שקטה, המון כלי נשיפה ומיתר. גורג' בנסון מראה לביטלז מה זה גרוב, הסקסופון הלילי של אלברט בגר שהוציא עכשיו אלבום מצוין באנובה מיוזיק, ביצוע יפיפה של רוברט ווייאט ל-What a Wonderful World של לואי ארמסטרונג, שיר של מרקיורי רב שיכול מאוד להיות שלא שמעתם אף פעם (תודה שוגייזר) והבלאק הארט פרוסשן (שיצא לי לראות בפאב קטן באנגליה) צפים חזרה אל תודעתי בעקבות פוסט של נמרוד מהבלוג טאפאס וטאפאס. […]

  • היי נמרוד,
    שמח שחזרת מאיפה שלא היית.
    אני מזדהה בקשר לחינה הפרסית, זה עולם ומלואו שקיים מתחת לפני השטח. יש כאן המון תת תרבויות. יש לי בן דוד שיש לו להקה כזו ובבר מצווה של הבן שלו היו איזה חמש להקות כאלו, כולל להקה מרוקאית שניגנה ושרה בפרסית.
    לגבי פיצ’פורק- אתה לוקח אותם יותר מידי קשה, זרוק מבט לרולינג סטון לNME כולם מפספסים כל-כך הרבה פעמים ובגדול- אין לנו במה להתבייש וממה להתרגש.

  • דרור – אם הייתי צריך לבחור אולי הייתי מצביע על הליארז או על Hissing Fauna של אוף מונטריאול כאלבומי ה-10 של העשור. פיצ’פורק בטח היו מצביעים על משהו של האנימל קולקטיב. אם רוצים קונצנזוס, אפשר ללכת על LCD Soundsystem (נניח האלבום השני, כשהיה ברור כבר שהוא אולי המיצג המוזיקלי הכי טוב של העשור).

    ואייל – הלוואי שזה היה משהו אותנטי עם להקה פרסית משעשעת. סתם דופקים בראש עם פופ מזרחי עילג.

    ואני לא לוקח מאוד קשה את פיצ’פורק, אבל מעניין לראות שבוויכוח בין אנשי ה”אין כמו שנות ה-70″ וה-“מאז שקוביין מת אין שום דבר טוב” לבין חסידי העשור הנוכחי, דווקא המייצגים הכי בולטים של הדור הנוכחי מסמנים את העשור הזה כנופל מכל קודמיו.

    • מסכים איתך לגבי Hissing Fauna ו־Sound of Silver. לא יודע אם “10”, אבל הם בטופ שלי, יחד עם עוד מספר מצומצם. אבל אף פעם לא הצלחתי להתלהב מליארז, תמיד התייאשתי אחרי כמה שירים בודדים. על איזה אלבום אתה מדבר, Drum’s Not Dead?

      • אכן Drum’s not dead. אובייקטיבית זה לא ממש אלבום של 10 – הוא לא שומר על רמה אחידה לכל אורכו כדי להצדיק את הציון המושלם. אבל אותי הוא הדהים ברגע ששמעתי אותו, אולי בגלל הבורות שלי במקורות ההשפעה שלו (נניח, Can).

        • גם מ־Can לא התלהבתי, ואותו דבר עם Neu!. מודה שמהר מאוד התייאשתי, אולי בפעם הבאה. האמת שלא חסרות להקות כאלה, שכולם מתלהבים ומשבחים, ואני נשאר בצד ולא מבין על מה המהומה (פנדה בר? אנימל קולקטיב?).
          אבל הנה, עשור שלם הם התקמצנו, והבוקר אני מתעורר לראות 10 עגול לקניה ווסט.

  • בתור טינאייג’ר לא הבנתי כל כך את פינקרטון של וויזר. דווקא בעת האחרונה הוא התחבר לי פתאום לחיים, והתחלתי להבין לליבו של ריברס קואומו. אני שמח שהפלצנים בפיצ’פורק נתנו לו 100. אגב, למרות ה-100 העגול של פיצ’פורק, האלבום הכי טוב של וויזר ישאר לעולם האלבום הראשון. אלבום מגוון עם שירים וטקסטים מעולים במנעד רגשי רחב, הרבה יותר מהלהיט ההוא שיצא ממנו.

    ובאיזשהו אופן מוזר וחולני, אולי פיצ’פורק מסכימים איתי שלא היו אלבומים עד כדי כך טובים השנה ואולי בכלל בעשור האחרון? מצד שני הם נותנים ציונים די נמוכים וסתמיים לאלבומים שכן אהבתי, אז שילכו לעזאזל.

  • להקות פרסיות אותנטיות אינן מצחיקות. הן מנגנות שירים פרסים שהם להיטים עולמים של הפזורה הפרסית. שירים ישנים וגם המון חדשים. אפשר להשוות את זה לעולם השירה ההודי. רק שכל העולם החילוני הזה כמובן שאינו מתקיים באיראן. אני לא מבין פרסית, אבל יש הרבה במשפחה שלי שכן, וזה עדיף לדעתי על כל המשה עפייה ודוד פרץ למיניהם. לא יודע במה אתה היית, אבל לפעמים הם משמיעים את המוזיקה שלהם בווליום בלתי נסבל.
    יכול להיות שבגלל שאני ילד אייטיז כל ההגדרות האלה שנתת על סבנטיז, קורט קוביין והעשור הנוכחי לא מרגשות אותי בכלל. אני כבר ראיתי בניינטיז מה שאתם רואים בעשור הנוטיז, כלומר חזרה על מה שנעשה עד כה, עם איזו אבולוציה קטנה. את קורט קוביין לא הערצתי כל-כך גם כשהיה חי, אלא את הפיקסיז, ובכלל נירוונה היו כל-כך פופולרים וכל-כך מיינסטרים שבאמת הם נראו קצת כמו גאנז אנד רוזס.
    בקיצור, אני לא נופל בין כל ההגדרות. המטריקס ברור לי, ואף אחד לא יכול לבלב אותי: מה שאני אוהב זה טוב, ומה שלא לא. ושכל אניניי הטעם הטוב -שיזדיינו.

  • […] בפיצ'פורק מדיה כנראה נבהלו ממש אחרי הפוסט שפרסמתי בשבוע שעבר. את הרושם המוטעה שנוצר אחרי שמונה שנים ללא ציון מושלם […]

  • ‫גם מ־Can לא התלהבתי, ואותו דבר עם Neu!. מודה שמהר מאוד התייאשתי, אולי בפעם הבאה. האמת שלא חסרות להקות כאלה, שכולם מתלהבים ומשבחים, ואני נשאר בצד ולא מבין על מה המהומה (פנדה בר? אנימל קולקטיב?). אבל הנה, עשור שלם הם התקמצנו, והבוקר אני מתעורר לראות 10 עגול לקניה ווסט.‬