טאפאס וטאפאס

בלוג מוזיקה ונשנושים

טאפאס וטאפאס header image 2

אוהב/לא אוהב, חלק ב: אתם החוליה החלשה.

7 בSeptember, 2013 מאת נמרוד

חגיגות סוף השנה (ואני מתכוון כמובן לאלו עם השיכורים, הספירה לאחור והזוגות הדביקים המתנשקים, לא לחיקוי המוזר עם הדודות, התפוחים בדבש והדג הג’לטיני שמתקיים בימים אלה) הם עבורי גם מסיבת פרידה מחלק גדול מהמוזיקה של אותה השנה. בזמן שאני עובר שוב על האלבומים של אותה השנה, המוח כבר רושם לעצמו מי לראש ומי לזנב – למי אחזור שוב ושוב שנה אחרי שנה, ואילו אלבומים ישכנו לנצח חסרי מעש בתיקיה מאובקת על הדיסק הקשיח.

התהליך הזה הוא לא לחלוטין מודע, וגם לא תמיד צפוי – הרבה פעמים אני מוצא את עצמי חוזר דווקא לאלבומים שחשתי אליהם במקור לא יותר מחיבה מהוססת, או זורק בצד הדרך כמה מאלבומי השנה שלי. אבל די ברור מי יהיו הראשונים ללכת – אלו האלבומים המורכבים, האווריריים, עם הבעירה האיטית – אלו שאי אפשר לפרק למנות קצובות של האזנה קצרה בדרך מהבית לעבודה. אני זוכר היטב את הימים שבהם אלבום חדש היה חוויה נדירה שצריך כמה ימים כדי לעכל – אבל כבר ממזמן אני מכור לריגושים מידיים, חסר סבלנות לכל דבר שגוזל ממני יותר מדי זמן האזנה יקר. בקיצור, אלבומים יקרים – זה לא אתם, זה אני.

אז מי המעומדים השנתיים להדחה? הראשון לא יכול להיחשב שכזה, כיוון שמעולם לא נכנס לרשימת המועמדים. אחד האלבומים המצופים, המסקרנים והמדוברים של השנה הוא כזה שאני עדיין מנסה להבין. ממש כמו עם אלבומיהם הקודמים, גם Tomorrow’s Harvest לא עזר לי לפענח את הקסם של Boards Of Canada. כשלהקה נערצת חוזרת בהפתעה לפעילות אחרי שבע שנות שתיקה, אפשר להבין את ההתרגשות. אבל נבצר מבינתי להבין מה מרגש במוזיקה עצמה.

Boards Of Canada

אני לא נוטה לשפוט טעם של אחרים, או להניח ששלי טוב יותר רק כיוון שהוא שלי. אבל ברוב המקרים של אמנים נחשבים במיוחד או נערצים, מאייל גולן ועד Death Grips, אני לפחות מצליח להבין את הייחוד שגורם לקהל להתקהל סביבם, גם אם המוזיקה עצמה לא מדברת אלי. אבל גם אחרי לא מעט האזנות קשה לי להבין מה מיחד את המינימליזם הנקי והאיטי של Boards Of Canada מעשרות אמנים שעושים פחות או יותר את אותו הדבר. כיוון שאני כנראה אמשיך שלא להבין, לא נותר לי אלא לשמוח בשמחתם של כל המעריצים שהעלו סטטוסים נרגשים על האלבום החדש הלהקה, מאז ההודעה החידתית שבישרה לראשונה על הקאמבק המפתיע.


Boards of Canada – cold earth


Boards of Canada – reach for the dead

האלבום השני שייך ללהקה שחוסר מקוריות הוא הדבר האחרון שניתן לטעון לגביה. ובכל זאת, סיגור רוס מעולם לא הייתה אחד מהאמנים האהובים עלי, ובשנים האחרונות התחלתי לאבד בהדרגה את הקשר אליה. האלבומים שלה הפכו לדלילים יותר ויותר, ובעיני גם לקצת אנמיים. Kveikur הוא עבורי האלבום שמחזיר אותם סוף סוף לתודעה. האלבום הבועט והעוצמתי הזה, אולי האינטנסיבי שלהם אי פעם, עשוי להיחשב לפשטני יחסית – אבל כשהשיא המוזיקלי הראשון מגיע כבר 30 שניות לתוך השיר הראשון, חובב ריגושים זולים שכמוני לא יכול שלא להיות מרוצה.


Sigur Rós – Brennisteinn


Sigur Rós – Isjaki

Hookworms - Pearl Mystic

אבל הזוכה הגדול של קטגוריית ה”כנראה-לא-נתראה-בשנה-הבאה” שייך ללהקה האלמונית מבין השלושה. זה לקח ארבע או חמש האזנות, אבל סוף סוף נכנעתי סופית לקסם של Pearl Mystic, אלבום הבכורה של Hookworms, להקת Psych/Drone/Krautrock/ווטאבר בריטית. והשבוע סוף סוף האזנתי לו כמו שצריך – ברצף וללא הפרעות, בשעת לילה, בווליום גבוה מהמקובל בשעות הללו (בין הרמקולים, התופים והמיקסרים של האישה – אנחנו כנראה לא השכנים הפופולריים בבניין) – כשהשירים מהדהדים אחד לתוך השני, וליין הבס העמוק והאינסופי ממלא את החדר. כל האזנה לאלבום מקרבת אותו לרשימת אלבומי השנה שלי – ועוד מוקדם להתחייב, אבל יש אפילו סיכוי שניפגש שוב גם ב-2014.


Hookworms – In Our Time


Hookworms – Since We Have Changed

עוד טעימות:

תגיות:   · · · · · 8 תגובות

השאר תגובה

8 תגובות עד כה ↓

  • זה יפה שאתה מחובר לעצמך, זה הכי חשוב תכלס. אתה לא אמור להתחבר ולאהוב כל מוזיקה שנחשבת איכותית וכ”ו. לכל אחד מאיתנו אוזניים משל עצמו וטעם ספציפי שלו. בורדס אוף קנדה לא אמורים כנראה לדבר לכל אחד ואני בהחלט כן יכול להבין שאתה לא מתחבר אליהם, למרות שאני אישית פנאט שלהם, וחולה על הסאונד הזה, הממכר. את זה אתה אולי מפסיד, ודברים אחרים אנשים אחרים מפסידים. צריך לשמוע שוב את סיגור רוס האחרון. שנה טובה, שרון

    • שרון – יוצא לי להאזין להרבה אלבומים מומלצים ב-Tiny Mix Tapes, שמלא באלבומי אמביינט וכל מיני Field Recordings כאלו ואחרים. אני מניח שלכל אחד מהאלבומים האלו יש מעריצים משלו, אבל נראה לי ש-Boards Of Canada מצליחים לפרוץ את גבולות התת-סצינה, ופשוט לא הצלחתי לזהות אצלם את היחוד שהופך דווקא אותם לפופולריים. כנראה שהאוזן שלי לא התרגלה מספיק למוזיקה מינורית מהסוג הזה. מעניין לראות שדווקא TMT היה אחד האתרים היחידים שנתן ביקורת שלילית לאלבום הזה – כנראה שהם כבר יותר מדי מיינסטרים עבורו.

      בכל מקרה, ראיתי את ההתרגשות לקראת האלבום אצלך ואצל אנשים נוספים בפייסבוק, וזה היה בהחלט משמח לראות קאמבק שמיצר כזאת התרגשות (יחד, כמובן, עם MBV).

      טוב לראות אותך כאן ושנה טובה!

  • כל הכבוד על אזכור ראשון של Death Grips בכל הבלוגים הישראלים (אני חושב שאני קורא את רובם), אפילו שהוא אזכור שלילי. לדעתי, הם הלהקה הכי טובה שפועלת כרגע.
    החדש של טיי סיגל הוא ריגוש מהיר בשבילי, כמו כל האלבומים שלו, אבל הוא גם נשכח די מהר.
    אלבום די כבד שלא חשבתי שאני אוהב, אבל ניסיתי בכל זאת, Sunbather של Deafheven. זאת היצירה הגדולה של 2013 מבחינתי, אף אלבום לא הגיע לרמה כזאת של רגש, כזה שלפעמים רק אלבומי פוסט רוק (או כאלה שמושפעים מפוסט רוק) יכולים להביא.

    • אני די משוכנע שראיתי התייחסויות ל-Death Grips ברשת העברית, אבל אני די משוכנע שלא באותו משפט עם אייל גולן… בכל מקרה אני לא ממש מתחבר לבחור, אבל אני יכול להבין את את הקסם הישיר והמחוספס שלו.

      את Sunbather שמעתי עכשיו – יש להם אחלה סאונד, אבל כנראה שגרוולינג מונוטוני מהסוג הזה הוא משהו שאני לא אצליח להתחבר אליו אף פעם…

      • הם להקה, זאק היל חלק מהם.
        וגם אני כמוך, מעולם לא נהנתי מגראולינג או סקרימינג, חוץ מבאלבום הזה, כי יש בו הרבה יותר.

        • לי דווקא יש אמנים “צרחניים” במידה כזאת או אחרת שאני אוהב (נניח, Fucked up). הבעיה היא שהשירה היא כמו כלי נגינה. ובניגוד לשאר כלי הנגינה באלבום הזה, אין לה מלודיה או דינמיקה – היא פשוט על ווליום 11 כל הזמן, והיא יותר מדי בולטת בפרונט כדי להתעלם ממנה.

  • גם אני לא מתלהב מדי מ-Boards Of Canada. זה נחמד, זה נעים, זה למעלית עם טעם איכותי. גם לא מתפתח לשום מקום לעומת החומרים הקודמים שלהם ובכלל התקופה ההיא בווארפ.