טאפאס וטאפאס

בלוג מוזיקה ונשנושים

טאפאס וטאפאס header image 2

פוריטנים צעירים

26 בJanuary, 2010 מאת נמרוד

דמיינו יום הכולל עשר שעות של שהייה בחדר ישיבות בישיבות אינסופיות, הכפילו בשלוש והוסיפו יומיים של הכנות מקדימות – כך נראה השבוע האחרון שלי בעבודה. את הימים סיימתי, לרוב, בשכיבה על הספה בסלון, בוהה באיזו שטות בטלויזיה או מנמנם תחת כסות חתולית – מקלל את עצמי על עצלנותי ששורפת את מעט שעות הפנאי שנותרו לי, אך מותש מכדי להתנגד לה. כשהגיע לבסוף סוף השבוע פניתי לתיקיית המוזיקה הזנוחה שלי על מנת לחפש מרגוע לעצביי הרופפים.

אני מניח שאני לא היחיד שמוזיקה שקטה נוטה לעצבן אותו עוד יותר. אני לא מדבר על מוזיקת עולם עמוסת דולפינים או אר אנ בי מתקתק, שמעלים לי את הסעיף גם בימים כתיקונם. גם יצירות מופת של שקט – Low או ביל קלאהן – הם רעיון רע מאוד כשהמתח מתחיל להצטבר ברקות. מהיר, עצבני ותוקפני – עדיף בליווי קפאין – זה הפתרון הטוב ביותר להחזיר אותי לאיזון הנדרש. ואף אלבום לא עשה את העבודה טוב יותר מ-Hidden, אלבום המלחמה החדש של These New Puritans.

שנים של אדיאולוגיה שמאלנית ומסורת של מחאה אנטי מלחמתית הצליחו להשכיח מהרוקנרול את הקסם של האסתטיקה הצבאית. למעשה, מאז שיתוף הפעולה של מייק פאטון וה- x-ecutioners (בעצמו לא ממש אלבום רוק) לא נתקלתי באלבום שעושה שימוש מושכל כל כך בשילוב הקוסם של אלימות וסדר שרק מארש צבאי יכול לספק. ואם שמות השירים (“We Want War”, “Fire power”, “Attack Music”) הם לא הבהרה מספיקה, הרי שתופי המלחמה וצחצוחי הסכינים לא ישאירו מקום לספק – הפוריטנים החדשים כאן כדי להרוג ולהיהרג.

we_want_war

לבחירה האומנותית הזו יש מחיר – את הצבעוניות החיננית של האלבום הקודם מחליפה אפרוריות חדגונית, שמלבד קטעי קישור עגמומיים, זמן פציעות אם תרצו, נשמעים כמו שיר אחד ארוך ורפטטיבי. את הטקסטים המטופשים של האלבום הראשון מחליפים טקסטים לא אינטיליגנטיים בהרבה, אבל זועמים מספיק על מנת להיבלע באווירה הכללית. ההימור, כך נראה לי, השתלם. בעולם מוזיקלי רבגוני כל כך, שפע הכיוונים של אלבום הבכורה הפך אותו לאלבום מרשים אבל לא זכיר לחלוטין. את המתקפה הממוקדת היטב של האלבום השני סביר שאזכור לזמן ארוך הרבה יותר.


These New Puritans – We Want War


These New Puritans – Orion

ואם כבר הזכרתי את שיתוף הפעולה של פאטון וה X-Ecutioners, הנה שתי דוגמאות מהאלבום המצויין והנשכח הזה, שכולו מופת של עבודת סימפול וטרנטייבליזם.


General Patton Vs. The X-Ecutioners – ‘We’ll Paint This Town’ — Throat And Phonograph Fire Support Coordination Measures (Tpfscm)


General Patton Vs. The X-Ecutioners – !Kamikaze! 0500hrs. (‘Take A Piece Of Me’)

וגם אלבום חדש ל-Spoon, אחת הלהקות האהובות עלי בעולם, יוצא בימים אלו. ועדיין, קשה לי לחשוב על דבר כלשהו לומר עליו. המוזיקה של Spoon תמיד הייתה אוורירית, כמעט טריויאלית, אבל בכל אלבום ואלבום שלה היא הצליחה לשבור את הנוסחה הקבועה עם שירים שמתגלים כמבריקים יותר ויותר עם כל האזנה. ועד שאצבור מספיק האזנות על מנת לאתר את רגעי הקסם הללו, האלבום הנוכחי הוא רק בגדר מומלץ בחום. כי גם בצורתה הפשוטה ביותר, Spoon היא להקה שאי אפשר לעמוד בפניה.

(הלינקים לשני השירים למטה הוסרו לבקשת הלייבל – אני משוכנע שתצליחו למצוא אותם בעצמכם…)

Spoon – Who Makes Your Money

Spoon – Written In Reverse

ושלוש הערות על בלאגן וחוסר תעוזה

למרות ההבטחות הראשוניות בזמן פתיחת הבלוג, אני כמעט ולא עוסק כאן בקולנוע או בטלוויזיה. ועדיין, הבלגן המטורף בתוכניות הלילה של NBC הם משהו שחייבים להתייחס אליו. אתם יכולים לנחש שגם אני מעדיף את קוקו אובריאן על פני לנו הבלון מבלי שמץ של התלבטות. ועדיין, חייבים להודות שמעבר הדירה לא עשה טוב לאירי המנומש. הרבה מהטירוף והתעוזה נותרו בניו יורק, וקשה היה לראות אותו נשאר במשבצת הזאת עוד עשר או עשרים שנה מבלי לאבד גובה. ייתכן מאוד ש-NBC הצילו את אובראיין מעצמו, והוא יצליח להמציא את עצמו מחדש במקום אחר – אולי אפילו לא בפורמט של תוכנית ראיונות סטנדרטית.

עוד דבר עצוב בכל הסיפור הוא הצורה שבה הוא חושף עד כמה תחושת הסדר והשליטה של הטלויזיה האמריקאית היא אשליה. כשג’יי לנו הודיע, כבר ב-2004, כי קונאן עומד להחליפו חמש שנים מאוחר יותר אי אפשר היה שלא להתפעל. האם אתם יכולים לחשוב על תוכנית טלויזיה ישראלית (מלבד “דיווח מיוחד מכתבנו באזור האסון”) שניתן לומר בוודאות כי תתקיים חמש שנים מהיום – שלא לדבר על ידיעת זהות מגישה העתידי? אבל הנה, מה שנראה כהחלטה מסודרת, אמיצה למדי בהתחשב באופי התוכנית של קונאן, התגלתה כהימור קצר מועד שהפך לכאוס טוטאלי, רצוף בהחלטות היסטריות וקטסטרופליות, כשנתוני הרייטינג החלו להופיע.

מה שמוביל אותי לנקודה השלישית. יותר מכל הסיפור הנוכחי הוא סימפטום לחוסר התעוזה והשמרנות ההולכת וגוברת של רשתות השידור האמריקאיות. לפני עשרים שנה הימרה פוקס על תוכנית אנימציה על משפחה צהובה כתוכנית מובילה לפריים טיים של הערוץ – רעיון כמעט בלתי נתפס בזמנו. היום כבר אף אחד לא מרשה לעצמו לנסות ולהמציא את הגלגל הטלוויזיוני מחדש. מספיקים חודשים ספורים של רייטינג בינוני על מנת לנסות ולהשיב את המצב לקדמותו, ולדכא את מה שהתחיל להיות שונה ונועז מעט יותר. אולי ראשי הערוצים רואים חרב דמוקלס בדמות האינטרנט שהולך ונוגס ברווחיהם, ונאחזים בטיפות אחרונות של זמן שאול. נראה שראשי NBC צריכים ללמוד מאובריאן עצמו, שדווקא כשהסוף הלך והתקרב, ניצל את השבוע האחרון של בתפקיד על מנת לייצר כמה מהרגעים המופלאים והמצחיקים ביותר מאז שנכנס לתפקיד החדש.

ולסיום – לכו לבקר ב all my heroes are weirdos, בלוג המוזיקה החדש של אבי, שמסתמן כבעל טעם מוזיקלי משובח במיוחד.

עוד טעימות:

תגיות:   · · · · · · · · · · 3 תגובות

השאר תגובה

3 תגובות עד כה ↓

  • I saw the light

    עם כל השמעה זה ברור לי יותר ויותר. ה-Spoon החדש פשוט עוצמתי. הטראק I saw the light לבדו אוכל פוריטנים צעירים לארוחת בוקר

    והמלצה, החדש של Retribution Gospel Choir. גם הוא מצריך כמה השמעות עד שמבינים שמדובר באלבום ענק.

  • מעניין, כי את הגוספל קויר הקודם מאוד אהבתי, למרות שהוא היה מרושל להפליא – אבל עוד לא ראיתי אף התייחסות חיובית לחדש. אני אדגום!

  • “תחושת סדר ושליטה”?! ב-NBC?!

    זה גם לא קשור באופן מוחלט לנתוני הרייטינג של קונאן בלבד, שהרי מבחינת מפרסמים הוא מצליח יותר מלנו בשכבת הגיל הצעירה והאטרקטיבית יותר. הרייטינג של קונאן נפגע לא רק בגלל שקוקו הוא הימור גדול לתוכנית ממלכתית אמריקאית או בגלל ביצועיו (בעיניי היו הרבה רגעים מעולים בתוכנית החדשה – טום קרוז מוכר המכוניות משעווה!), אלא הרבה בגלל ההחלטה הגרועה של NBC להשאיר את לנו על המסך, הפעם בשעת פריים-טיים, באופן שדפק את כל נתוני הרייטינג של כל הלוח לאורך השבוע, ערב אחרי ערב.