טאפאס וטאפאס

בלוג מוזיקה ונשנושים

טאפאס וטאפאס header image 2

בעברית זה נשמע טוב לא פחות (Yuck בבארבי)

25 בApril, 2014 מאת נמרוד

אז מי הקהל של להקה בריטית צעירה שמנגנת רוק קולג’ים אמריקאי של תחילת שנות ה-90? אז התשובה היא קודם כל שאין הרבה קהל כזה – למרות היח”צ המוצלח והדי אגרסיבי, הבארבי היה ריק למדי בהופעה של Yuck אתמול. שנית, מלבד החשודים המידיים מסצינת האינדי, התברר (שלא במפתיע) שילידי שנות ה-80 שהולכים לגדוש את האולמות בהופעות של פיקסיז וסאונדגרדן בקיץ בכלל לא מודעים לקיומה של הלהקה. את מקומם תפסו את השורות הראשונות הגירסא הצעירה שלהם – כלומר חבורה של ילדים נלהבים שנראו כאילו יצאו ממכונת זמן הישר מהופעה של Dinosaur Jr. היה חשש שהשמועות על מותו של קוביין יתפשטו בקהל וכולם יעזבו את האולם בבכי.

וכמו בשנות ה-90 המקוריות, אף אחד (כמעט) לא סימס, צילם, או העלה סטטוסים – כולם התרכזו במה שקורה באותו רגע באולם.למעשה, אני חושב שמעולם לא ראיתי יחס כל כך קיצוני בין המינוריות של המוזיקה על הבמה לבין ההתלהבות של הקהל. אם המוזיקה של Yuck היא כמו בירה קלילה ביום קיץ, ילדי הניינטיז האבודים גמעו אותה כמו שוטים של טקילה זולה. הם היו כל כך חמודים שאפילו שכחתי את הנרגנות הזקנה שלי לכמה שעות, ואפילו לא כעסתי כשהילדות המתפרעות דרכו לי על הרגל כמה פעמים – אח, להיות צעיר ומטומטם.

Yuck_Barbyאבל הקהל לא היה הדבר הטוב היחיד בהופעה הזו: הסאונד בבארבי היה טוב מהרגיל. הופעת החימום של “ועדת חריגים”, אחת הלהקות המקצועיות והמרשימות בסצינה הישראלית, הייתה ברמה גבוהה בהרבה מהחימומים המאולצים שמקדימים לרוב הופעות של להקות זרות. ויאק עצמם, שבזכות השורשים היהודיים שלהם תיקשרו עם הקהל הישראלי הרבה מעבר לרמת ה”תודה” המאולצת, הם חבורה שקשה לא להתאהב בה: מהחייכנות של הסולן מקס בלום, שגורם לקלישאת ה”אנחנו מתרגשים להיות כאן” להישמע אמינה לחלוטין, דרך חולצת החתולים של הבסיסטית מאריקו דוי, ועד ה-Jewfro של המתופף ג’וני רוגוף – ילד האהבה של קווסטלאב וסת’ רוגן. לא מפתיע שהם הצליחו לסדוק גם סרבן נוסטלגיה עקשן כמוני.

הנה מה שעידו חשב על ההופעה

ואז הגיע ההדרן. בעוד שילדי הניינטיז קיבלו באהבה כל שיר ושיר, במוחי התגלגלו כל הזמן צלילי הגיטרה החורקת של Rubber. השיר התוקפני והזועם הזה משך אליו הרבה חובבי שוגייז שגילו (לאכזבתם?) להקה מלודית ועדינה הרבה יותר. סוג של תמונת מראה לביצוע של פיית’ נו מור ל-Easy שהפיל בפח הרבה אנשים שגילו בתוך Angel Dust את החרחורים של מייק פאטון ותמונות של פרות שחוטות.

אז איך בכל זאת מסיימים הופעה עם שיר שלא דומה לשום דבר אחר שהלהקה ביצעה, נכתב על ידי סולן שכבר עזב אותה ולא בוצע על ידיהם כבר שנתיים? הפתרון האלגנטי של יאק: מחליפים את הסולן ביובל הרינג, את האנגלית בתרגום לעברית ואת הגיטרות החורקות בגיטרות חורקות כפליים. וכמו שהוכיח הרינג כבר בהופעת החימום – בעברית זה נשמע טוב לא פחות.

עדכון: מתברר שהיה מי שצילם את הביצוע הנדיר. הידד!

 

עוד טעימות:

תגיות:   · · · · · 3 תגובות

השאר תגובה

3 תגובות עד כה ↓