טאפאס וטאפאס

אני אוהב, אפילו אוהב מאוד, את Silent Shout של The Knife – אבל לא ממש הצטרפתי לערימת המבקרים שאכלו את העפר לרגליהם של צמד האחים השוודי במסע הניצחון שלהם לתואר אלבום השנה של 2006. האווירה של האלבום ההוא הייתה מהפנטת, והרעיונות המוזיקליים מבריקים, אבל בניגוד לאלבום של TV On The Radio מאותה שנה, למשל, הוא לא ממש הצליח להיכנס לי מתחת לעור.

לכן הופתעתי לגלות שאלבום הבכורה של חציו הנשי של הצמד, קארין דרייג’ר אנדרסון, הלא היא Fever Ray, ריסק את כל ציפיותי והתיישב בטבעיות, לפחות לעת עתה, במקום הראשון ברשימת המועמדים לאלבום השנה שלי. למען האמת, קשה להתייחס לאלבום בתור אלבום סולו של אנדרסון, בהתחשב בכך שאחיה אולוף תורם את קולו לכמה מהשירים, וסביר להניח שלקח חלק גם בהפקה. אפשר, אם כך, לראות ב-Fever Ray בתור גלגול של הצמד, עם הבדלים קטנים אבל משמעותיים.

אנדרסון אולי ממשיכה להתחבא מאחורי מסיכות ולעוות את קולה – אבל מה שיצר, לפחות עבורי, תחושה מסוימת של ניכור במוזיקה של The Knife  הופך לשובה לב אצל Fever Ray. תחושת המוזרות ואי הנוחות שיוצר הקול של אנדרסון (הקייט בושי והחייזרי גם בצורתו הטבעית) כשהוא עובר דרך הפילטרים הדיגיטליים הופך את האנושיות לעל-אנושיות, ואת המרגש למצמרר. החזון המוזיקלי של אנדרסון הוא שובה לב, ולפעמים מפעים – ולא פחות חשוב, שאריות הקרירות השוודית ששרו על אלבומה של להקת האם, נעלמו לחלוטין באלבום הסולו של צידו הנשי. בדרכו לפסגה, יאלץ אלבום השנה שלי להתמודד עם סכינאית שוודית מנוסה – יש מתנדבים?

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2009/03/Fever_Ray-When_I_Grow_Up.mp3]

Fever Ray – When I Grow Up

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2009/03/Fever_Ray-Seven.mp3]

Fever Ray – Seven

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2009/03/Fever_Ray-Concrete_Walls.mp3]

Fever Ray – Concrete Walls

בניגוד לגברת עם הסכינים, ולמרות השימוש בפסבדונים, אין שום דבר אמורפי או מסתורי בדמותו של DM Stith. אבל דווקא בשל הישירות והנימה האישית של שיריו, אני מוצא את עצמי חסר עניין בפרסונה שמאחוריהם. יש אמנים שחשוב לי להכיר – שההקשבה למוזיקה גוררת אחריה חפירה בדיסקוגרפיה, קישור להרכבי עבר, צפיה בקליפים וכמובן – את הרצון, הבלתי ממומש לרוב, לצפות בהופעה חיה. אבל במקרה של DM Smith, כמו לדוגמא במקרה של סמוג למשל, המוזיקה –  טהורה, בגירסאת האלבום, וללא תוספות – היא כל מה שאני רוצה לקבל.

והמוזיקה הזאת מצוינת – Heavy Ghost מציב את DM Stith (בשמו האמיתי דיויד סטית’, כמו שמגלה עוד פרט ביוגרפי שלא בחרתי לדעת) אי שם באמצע הדרך בין ביל קלהאן לסופיאן סטיבנס – עם הפקה מוזיקלית שמצליחה להעניק לא מעט נפח ומקוריות מבלי לפגוע במהות הסינגר-סונגרייטרי של האלבום. וגם אם עוד כמה חודשים יהיה קשה לי לקשור את הצלילים שנטבעו במוחי עם הדמות האלמונית שמאחוריה, כרגע מדובר באחד האלבומים המרשימים ששמעתי השנה.

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2009/03/DM_Stith-Pity_Dance.mp3]

DM Stith – Pity Dance

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2009/03/DM_Stith-Thanksgiving_Moon.mp3]

DM Stith – Thanksgiving Moon

ופינקי מוסיפה -עד שסוף סוף הוציאו אותי מהבית השבוע, זה כמובן היה לביקור אצל הוטרינרית. התירוץ הפעם – “טיפול” נגד “תולעים”. לכו תדעו מה דוחפים לי במסווה רפואי. את הכדור עוד הצלחתי לירוק בבעיטות ושריטות, אבל נגד הזריקה אין מה לעשות. כמה דקות מאוחר יותר זכיתי לצפות בנס רפואי – תולעת מקבלת זריקת תילוע ויוצאת ללא פגע.

התולעת

לאחר מכן, כשהסתגרתי כעוסה ועצבנית, ניחמתי את עצמי בהאזנה לצרותיהם של אחרים. יומרני, מורבידי ומדכא להפליא – Hospice, תקליט בית החולים של ה-Antlers עשוי להיות ה-Funeral של השנה. רגע לפני שכל ההייפ מתחיל, כנסו להאזנה מלאה באתר המצויין Band Camp. כדאי לשים לב גם לחוברת המצורפת (PDF), שנותנת לכל העניין נופך פרוזאי להפליא.