טאפאס וטאפאס

בלוג מוזיקה ונשנושים

טאפאס וטאפאס header image 2

בשבחי המכורים

15 בJune, 2010 מאת נמרוד

לפני הכל – גיאחה קישר בעונג שבת לכתבה של בן שלו על מקומה של המוזיקה בספרו של אופיר טושה גפלה, “ביום שהמוזיקה מתה”, ואני, שנמצא בשלבים מתקדמים של קריאת הספר, רוצה להוסיף כמה מילים. אז כן, נפלא למצוא עשרות שמות של אמנים אהובים יותר ופחות תוך קריאת הספר – לא עוד ביטלס, פינק פלויד וקינג קרימזון, אלא Yo la Tengo, מודסט מאוס, קלקסיקו, רד האוס פיינטרז ו-Piano Magic (וזה רק מתוך עמוד וחצי). אבל אני חייב לתהות איך זה נקרא על ידי הקורא שאינו מעורה בעולם האינדי. מילא המקומות שבהם ברור לקורא שהוא קורא תיאורים סתומים מז’רגון בלתי מוכר (למשל בהם מוזכרים שמות של אלבומים נידחים, נניח “Keep it like a secret” ללא איזכור הלהקה), אבל גפלה משלב גם משפטים כגון “גלגלתי במוחי את שפע ההצעות, ובחרתי במסיבה של פיליפה, אחת הלקוחות הכבדות בחנות, שחיזרה אחרי מיום שגיליתי לה את סמוג”. לא מעט קוראים בוודאי גירדו בראשם בשלב הזה, ודפדפו כמה עמודים אחורה בניסיון להיזכר מי הוא אותו הסמוג. עם או בלי קשר לניימדרופינג המוזיקלי, ולמרות לא מעט נקודות חסד לזכותו, מבין שלושת ספריו של גפלה שקראתי (אני עדיין מתכוון לקרוא את “עולם הסוף”), זה כנראה הספר שהכי פחות סחף אותי.

Roky Erickson

הקומיקאי מרק מרון אמר ש”הוא מרחם על אנשים שמעולם לא התמכרו לדבר. הם לא מכירים את ההרגשה של ממש, ממש לרצות משהו ואז לקבל אותו – שוב, ושוב ושוב ושוב”. מספיק לראות את הבעת הפנים של כמה מחברי לעבודה כשהם זוכים בסיגריה לאחר ישיבה של שלוש שעות כדי להיווכח בצדק שבדבריו. אני, למרבה הצער, מעולם לא הצלחתי להתמכר לניקוטין, ואילו אלכוהול, עם כל התרומה המוכחת ורבת השנים להחרבת תאי מוחי, הוא לא ממש ממכר. נו, טוב, תמיד יהיה לי את הקפאין. והזחילה העלובה שלי אל כוס האספרסו הראשונה של הבוקר – שהרי קפאין לא באמת מעורר, הוא רק גורם לכך שהתפקוד הבסיסי שלך יהיה תלוי בו – מוכיחה שאני אכן מכור אמיתי.

ועכשיו אני נתלה בספל אספרסו כפול שמאיים להפוך למשולש, הכל כדי להחזיק אותי ער במשך הלילה, שבסופו בדיקה רפואית בשינה. ברקע מתנגן האלבום החדש של רוקי אריקסון – אדם שהתמכרויות הגוף והנפש אינם זרות לו. בתור היפסטר צעיר למדי אני לא יכול להתהדר בהיכרות עם הרפרטואר של אריקסון – לא כאחד מחלוצי הפסיכדליה של שנות ה-60 עם ה-13th floor elevator, ולא עם הצליל הקשוח יותר שאימץ בסוף שנות ה-70. אבל אריקסון, שקריירת המוזיקה שלו נקטעה פעמים רבות בשל הנזקים הנפשיים שמקורם בטיפול פסיכאטרי כושל של מדינת טקסס, עושה כעת קאמבק נוסף באדיבותם של אוקרביל ריבר – מה שבוודאי מקרב אותו לקהל האינדי הנוכחי.

אני דווקא לא ממעריציהם המושבעים של וויל שף ולהקתו, אבל הטיפול שהם נותנים לרוקי אריקסון – ממש כמו הטיפול שניתן מוקדם יותר השנה לגיל סקוט הרון (טפו, טפו, מבטל הופעות טורקי עוכר ישראל) – מאזן היטב בין הקול הבוגר והמנוסה של הזמר לבין הצורך לתת לו מסגרת מוזיקלית עדכנית. וכשהשילוב הזה עובד טוב (“Goodbye sweet dreams”, “Think of as one”) התוצאה היא אלבום מצויין להעביר איתו את השעות הארוכות של הלילה, בציפיה לשחר שיעלה.

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2010/06/Roky_Erickson_With_Okkervil_River-Goodbye_Sweet_Dreams.mp3]
Roky Erickson With Okkervil River – Goodbye Sweet Dreams

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2010/06/Roky_Erickson_With_Okkervil_River-Think_Of_As_One.mp3]
Roky Erickson With Okkervil River – Think Of As One

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2010/06/Roky_Erickson_With_Okkervil_River-Forever.mp3]
Roky Erickson With Okkervil River – Forever

וגם – לפני כמה פוסטים התלוננתי על המחסור באלבומי ריצה מושלמים. והנה, נדמה לי שמצאתי אחד כזה – You should know by now, ה-EP החדש של “Girls names” האירים. הבעיה היחידה עם האלבום הזה הוא אורכו – שישה שירים קצרים להפליא שמסתכמים יחדיו בקצת יותר מ-11 דקות. למעשה, יותר מאלבום זה נשמע כמו שיר אחד ארוך עם הפסקות נשימה קצרות, או אולי שיר אחד שמנוגן בשש צורות שונות. בכל מקרה, למרות ההשפעה הג’וי דויז’נית הברורה, מדובר באלבומון קצבי וקליל למדי –  מצויין לחדר הכושר אם גם לכם, כמוני, נגמר האוויר אחרי קצת יותר מעשר דקות.

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2010/06/Girls_Names-Tear_Me_Down.mp3]
Girls Names – Tear Me Down

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2010/06/Girls_Names-Oh_Girl!.mp3]
Girls Names – Oh Girl!

all creatures will make merry

ולסיום – את העובדה ש- Meursault מגיעים מאדינברו, סקוטלנד, גיליתי רק במהלך הכנת הפוסט הזה. אבל העובדה הזאת מסתדרת היטב עם התחושה שעולה מהאזנה לאלבומם השני, “ All Creatues Will Make Merry” . השילוב בין הקדרות החורפית לבין העושר המוזיקלי לא יפתיעו כל מי שהאזין לכמה אלבומים של להקות סקוטיות בשנים האחרונות. Meursault מוסיפים לקדרה גם קצת לכלוך בקצוות – עם גישת lo-fi שמבדילה אותם מכמה מחבריהם לסצינה (Twilight Sad, Phantom Band), ובעיני גם קצת מזיקה לכמה מהשירים.

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2010/06/Meursault-Crank_Resolutions.mp3]
Meursault – Crank Resolutions

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2010/06/Meursault-New_Ruin.mp3]
Meursault – New Ruin

תגיות:   · · · · · · · · · · · · 5 תגובות

השאר תגובה ל שמוליק כץ (Cancel)

5 תגובות עד כה ↓

  • אם כבר הזכרת אלבומי ריצה, תן את השלישיה הפותחת בריצה שלך לנושא. או אפילו יותר טוב, תארגן איזה מיקס-טייפ לעצלני העריכה ביננו.

    * המלצות מעולות, 100% הצלחה.

  • הקול של הסולן של Meursault (ניל פניקוק?! מי מבשל פני?!) די דומה לקול של טום סמית’ מהאדיטוס. לא כך?

  • אין לי אלבום ריצה (בכל זאת, אנוכי פדלעה אסמטית), אבל יש לי אלבום הליכה – קסטה מצ’וקמקת של ז’אן קונפליקט בהופעה. איכשהו הביט הקבוע וההולם של ז’אן ז’אק גולדברג מתיישב טוב על קצב הליכה, וגורם לך להגביר אותו בקטעים מסוימים עד לכמעט ריצה אבל לא בדיוק. מאחר והמוזיקה חורפית-סתווית משהו, בעונות הללו אני גומעת מרחקים יפים ברחובות עם האלבום הזה.

  • […] השם הזה כל כך לא זכיר, שרק במהלך הכנת הפוסט גיליתי שכבר כתבתי על הלהקה הזו בעבר. יש לא מעט סיבות לכך שאינטרפול היא להקת הדגל של הסגנון […]