טאפאס וטאפאס

על האהבה שלי לפייבמנט התוודיתי כבר פעם במאמר ארוך, במקום אחר. פייבמנט היא עדיין ברירת המחדל שלי – המקום אליו אני חוזר כל פעם שהפלייליסט נשחק עד דק, כשאני זקוק לרגע מושלם בדרך מהבית לרכבת.

יש משהו מרגיז בקריירת הסולו של סטיבן מלקמוס. קצת כמו תלמיד שקיבל מאיות כל התיכון, ובאוניברסיטה הגיע למסקנה שיוכל לקבל 85 גם אם יעביר את כל הסמסטר בצפייה בפאמילי גאי. אף אלבום של מלקמוס הוא לא נפילה – למעשה גם שיר גרוע תתקשו למצוא, אבל שום דבר שמתקרב להישגים של להקת האם. בעיקר חסרה את הדינמיות של פייבמנט, שכל אלבום שלה הציג צליל שונה מקודמו – מלקמוס נראה תקוע על התפר שבין הבלוזיות של אלבומם השלישי לצליל הרטרו של הרביעי, בלי כוונה אמיתית להתקדם לשום מקום.

ובכל זאת קשה לי לכעוס עליו. גם כיוון שכל אלבום שלו טוב מזה שקדם לו, גם בגלל האליבי המושלם שיש לו – אחרי הכל את הדימוי הבטלני הוא בנה לו כבר בימים של פייבמנט, להקה שהצליחה להקליט אלבום שלם (“Crooked Rain, Crooked Rain”) שנשמע כאילו חברי הלהקה עומדים להירדם בכל רגע. אבל בעיקר כיוון שהכינוי בכותרת הוא זה שדבק בכותב שורות אלו במהלך התואר הראשון, כך שעצלנות סטודנטיאלית אינה זרה לו כלל וכלל.

מתוך האלבום החדש שיצא במרץ (הרביעי במספר, שני תחת הכותרת Stephen Malkmus and The Jicks)

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2008/01/out_of_reach.mp3]
Out of Reaches

ומתוך אלבומו הקודם (והמצויין) Face the Truth.

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2008/01/Mama.mp3]
Stephen Malkmus – Mama

ולשם ההשוואה, אחד השירים האהובים עלי של פייבמנט.

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2008/01/The_Hexx.mp3]
Pavement – The Hexx