טאפאס וטאפאס

בלוג מוזיקה ונשנושים

טאפאס וטאפאס header image 2

שובה של הציפור הכחולה

10 בJuly, 2010 מאת נמרוד

לפני הכל – אף אחד כבר לא מופתע ש”צעצוע של סיפור 3″ הוא עוד הצלחה ברשימת ההצלחות של פיקסאר, וגם לא שהוא הסרט המוצלח ביותר בסדרה כולה. פיקסאר לא רק עושים סרטים מצויינים בכל פעם, הם אפילו משתבחים משנה לשנה (הסרטים הישנים שלהם, טובים ככל שהיו, מתגמדים מול Up או וול-אי, למשל). ובכל זאת, יש רגע אחד נצחי באמת בסרט הזה. כמעט בכל סרט הוליוודי יש את רגע המתח הלחלוטין לא מותח של “הגיבורים בסכנה שאי אפשר להינצל ממנה”– הרי ברוב הסרטים, בוודאי בסרט של פיקסאר, הסוף חייב להיות טוב.

ובכל זאת, כל מי שצופה בסצינה הזו ב”צעצוע של סיפור 3” לא יכול שלא להיתקף בדאגה אדירה לגורלם של הדמויות. לא רק בשל העובדה שפיקסאר, כתמיד, מצליחים ליצר דמויות אנימציה אהובות הרבה יותר מכל דמות בשר ודם. אלא גם בשל הצורה שבה הדמויות מקבלות את גורלם ההולך וקרב – לא בלחימה עד הסוף המר, אלא דווקא בהשלמה שבשתיקה ומבטים שאי אפשר להישאר אליהם אדישים. סצינה שמציגה שוב (אם לא השתכנעתם, לדוגמא, בעשר הדקות הראשונות של Up) את האמנים של פיקסאר ככמה מיוצרי הקולנוע המרגשים בעולם.

הציפור האיטית בעולם.

אני לא יכול שלא להרגיש הזדהות עמוקה עם סטלני תל אביב היקרים, שכן גם בתחום ההתמכרות שלי, מוזיקה חדשה, עוברת עלי תקופת יובש כמעט חסרת תקדים. יכול להיות שמדובר באמת בתקופה חלשה מוזיקלית, ויכול להיות שאני לא שם את האוזניים שלי במקום הנכון. אבל גם יכול להיות (וסביר הרבה יותר) שכל המוזיקה הנכונה נמצאת פה, לפני, אבל אני עסוק מדי בדברים אחרים – נניח, בלקרוא כתבה על תמנון שמנחש תוצאות משחקי כדורגל –  שמונעים ממני להקשיב באמת.

בכל מקרה, בזמנים כאלו כל רמז לגדולה מוזיקלית הוא אוצר בלום. אלא שהרמזים הללו מגיעים ממקומות נידחים יותר ויותר. אין דבר יותר מתסכל מלשמוע שבריר מוזיקלי מעמוד מיספייס מוזנח של ספק להקה אדירה, ואז לגלות שאדון גוגל, לא משנה איזה מחרוזת אכניס לתוכו, מסרב לקשר ביני לבין האלבום המלא. בצר לי אני פונה לאחרונה יותר ויותר חזרה אל הציפור הכחולה.

אין סוף לעלבונות שניתן להטיח בסולסיק. מדובר כנראה ברשת השיתוף הפרימיטיבית בעולם. עם מנגנון חיפוש שפועל יום כן יום לא, עם תלות מוחלטת ברשימת המשתמשים המחוברים, עם מהירות הורדה שלא התקדמה מאז המודם הראשון, ועם תכונות של נאפסטר 1.0 ועיצוב ממשק משתמש של חלונות 3.11. ועדיין, עם קצת מאמץ והרבה סבלנות אפשר עדיין לדלות שם, ביט אחר ביט, שפע של מוזיקה שקשה מאוד למצוא בכל מקום אחר.

שני אלבומים גירדתי השבוע מהסולסיק. הראשון הוא “Celebrate this Place” האי פי החדש של Islet, שחמק ממני כבר זמן מה. הלהקה הזו היא סוג של מקרה מבחן לחשיבותה של נוכחות רשת. הלהקה סירבה או לפחות התעצלה ליצור כזו לעצמה – במשך זמן רב לא היה אתר אינטרנט רשמי או דף מיספייס עבורה. אבל נראה שהלהקה הוולשית הצליחה ליצר לעצמה הייפ וגוף מעריצים בדרך הישנה והטובה – דרך הופעות. בשלב כלשהוא החליטו שני מעריצים, שלא הצליחו למצוא שום מידע על הלהקה ברשת,  להקים לה אתר לא רשמי ומבולגן להפליא – ולפתע Islet התפרסמו בתור מעין מובילים של אידיאולוגיה אנטי-וובית – והציתו מיני דיון על החשיבות של נוכחות רשת.

האם דווקא ההתעקשות על אנונימיות היא שגאלה את Islet מהאנונימיות שלה? ייתכן, אבל המוזיקה של הלהקה בהחלט מצדיקה תשומת לב בפני עצמה. שיר הפתיחה מגלה חניכים מצטיינים של אקדמיית “תוף-לא-מת” של הליארז, ההמשך מגלה שפע של כיוונים מוזיקליים חדשים, עם איזון מצויין בין הרועש למלודי, ובין היצירתי לנגיש והקליט. אחרי הרליס הזה בהחלט אפשר להיות אופטימיים לגבי העתיד שלה – בינתיים, מי היה מאמין, קם להם גם אתר רשמי קטן ומעפן במיוחד.

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2010/07/Islet-iris.mp3]
Islet – iris

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2010/07/Islet-One_of_These_Worlds.mp3]
Islet – One of These Worlds

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2010/07/Islet-Jasmine.mp3]
Islet – Jasmine

כשקראתי לראשונה את הביקורת של Tiny Mix Tapes על האלבום החדש של The Black Swans הייתי מוכן להישבע ששמעתי את שם הלהקה בעבר. משהו בשם הזה נשמע כל כך קלישאתי ומוכר, שהתקשתי להאמין שזאת הפעם הראשונה שנתקלתי בו. מתברר, עם זאת, שמדובר בלהקה אלמונית למדי, שזהו אלבומם השלישי. לידתו של האלבום, “Words Are Stupid” בטרגדיה: כנר הלהקה נואל סוייר מצא את מותו בהתקף לב תוך כדי שחיה בגיל 37, והלהקה הוציאה לזכרו את האלבום בהוצאת ויניל מצומצמת.

בהתאם לנסיבות מדובר בסוג האלבומים שוברי הלב באופן מוחלט, אבל אני חייב להודות שבמידה רבה נשארתי אליו אדיש למדי. אולי הסיבה היא בכך שהאלבום הזה לא מוציא את הלהקה ממקומה הטבעי, שכן מדובר בלהקה שגם באלבומיה הקודמים נשמעה כלהקת הלוויות. ואת העצב המזוקק ביותר יודעים להוציא, לפחות אצלי, דווקא אלו שאין זו הטריטוריה הטבעית שלהם בדרך כלל. באופן מעט אירוני האלבום חסר את המאפיין סוחט הדמעות ביותר באלבומי הלהקה – הכינור של סוייר, ודווקא ההאזנה לאלבומיהם הקודמים של הלהקה, בהם הנוכחות של סויר מורגשת היטב, מצמררת הרבה יותר.

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2010/07/Black_Swans-Language_Tenor.mp3]
Black Swans – Language Tenor

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2010/07/Black_Swans-day_at_the_park_of_roses.mp3]
Black Swans – Day at The Park of Roses

והנה שני שירים ישנים יותר של הלהקה – שימו לב לכינור:

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2010/07/Black_Swans-blue_skies.mp3]
Black Swans – Blue Skies

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2010/07/Black_Swans-Shake.mp3]
Black Swans – Shake

ולסיום – שיר חדש, לקראת אלבום חדש, של Of Montreal. את הדעה שלי על “Hissing Fauna, are you the destroyer” כתבתי כבר בראשית ימי הבלוג. דוגמא מצויינת לעצב מזוקק שמגיע מאלו שאין זו הטריטוריה הטבעית שלהם, ואם תלחצו אותי לקיר, מועמד מצויין לתואר אלבום העשור הקודם שלי. האם יש בכלל טעם להעמיד את עומס הציפיות הזה אל מול האלבום החדש שלהם? על פי איך שהשיר החדש נשמע, כנראה שלא. אבל מהרגע שהציפיות האלו נוצרו, יש סיכוי טוב ששום אלבום של הלהקה הזו לא ירצה אותי שוב.

Of Montreal – Hydra Fancies by Some Kind of Awesome

תגיות:   · · · · · · · · · · 3 תגובות

השאר תגובה

3 תגובות עד כה ↓

  • במקרים בהם גוגל לא מספק מידע על להקה אני ממליץ להשתמש באתר rateyourmusic.com, שכבר הרבה זמן משמש כמקור העיקרי שלי להכרת מוזיקה וקבלת מידע ראשוני על להקות שאני רוצה להכיר (למרות שיש משהו מבאס בלראות שאלבום שנשמע לך מבטיח קיבל ציון של 3.19 מהגולשים).

  • תקופה כזאת היא הזדמנות מצוינת להשלים פערי עבר, ואלוהים (או ההארדיסק שלי) יודע שיש פערים. תיקיות האלבומים בתיקיית “להקשיב” זועקות לגאולה מהאבק הדיגיטלי כמו בובות קטנות בארקדיה שהמנוף מגיע לקראתן.
    איכשהו, בין הצלחות כאלה ואחרות (The Meadowlands למשל), אני מחליט לתת צ’אנסים נוספים לאלבומים שכבר לא נפלתי מהם, רק בגלל שלל מחמאות מאנשים עם טעם דומה לשלי (אהם אהם, נמרוד). כנראה שהתוף שלא מת לעולם לא יקלט אצלי, כמו גם Source Tags & Codes.
    ועד שתהיה התעוררות, אני אמשיך בתפקיד המנוף. תעירו אותי כשהפרברים יגיעו.