טאפאס וטאפאס

למען האמת, לא הייתי בטוח אם מתחשק לי לרוץ ולספר כאן על חוויות מאינדינגב. היה נהדר, כמובן, ובעיקר היה כיף לחזור לפסטיבל אחרי היעדרות ארוכה מדי (כתבתי על כך גם בבלוג של הפסטיבל). האירוח שלי ברדיו הפסטיבל היה קצת מאכזב – לקח לי יותר מדי זמן להתרגל ל”חברים הדמיוניים” שהם המאזינים הבלתי נראים ובלתי נשמעים בצד השני של המיקרופון ולציוד הטכני במקום. המאזינים בטח שמו לב לגמגומים שלי ולפעם-פעמיים שבהם שכחתי לסגור את המיקרופון, או שהתבלבלתי בבחירת השיר. לפחות היה כיף לקשקש קצת עם נעמה מ-“מחתרת הקשוחים“.

מה שכן עורר אותי לכתוב היא הכתבה הזאת של שי להב. למעשה, את התגובה הראשונית שלי תוכלו למצוא כטוקבק בתחתית הכתבה. עכשיו, אחרי הוצאת הקיטור הראשונית, החלטתי לכתוב כאן כמה תובנות בתגובה לכתבה:

הטענה העיקרית של להב נוגעת לחוסר הרצון של קהילת האינדי, שהתאהבה בתחושה האליטיסטית של הקהילה המצומצמת, לצאת מהבועה ו”להציל את המיינסטרים”. או, במילותיו: “אם יש בה ערכיות אמיתית, בקהילה הזו, אסור לה לעמוד מנגד, בזמן שהמוזיקה הישראלית מאבדת את עצמה לדעת, ולהתנתק מהמשחק”.

אז כן, כיף להיות חלק מבועה מצומצמת ואליטיסטית, ואינדינגב כנראה יאבד הרבה מקסמו אם יגיעו אליו 20 או 50 אלף איש. אבל קשה לי להבין מה לדעת להב עשו האמנים, כבודדים, על מנת להימנע מלזכות באהדת המיינסטרים. בערך מחצית מהאמנים שהופיעו באינדינגב הם כאלו שלפחות חלק משיריהם יכלו להיות משודרים בגלגל”צ בלי לגרום לעיקום אף המוני. בעידן האינטרנט האמנים גם לא יכולים “להתחבא”, ואין ספק שהעורכים והשדרים ברדיו לפחות את חלקם היטב. גם התקשורת הישראלית מפרגנת להם – הארץ יוצא למסע עם “רוצי בובה”, מוסף התרבות של מעריב מפרסם כתבה מעמיקה על “מצב האינדי הישראלי” ו”וואלה תרבות” הוא ממזמן מעוז היפסטרי. עובדה גם שכמעט כל כלי התקשורת כתבו על פסטיבל שמעטים שמעו עליו, שלא לדבר על להגיע אליו.

אפשר להאשים את גלגל”צ/ערוץ 24/רשות השידור/אליקו, אבל כל אלו פשוט נוהרים אחרי דעת הקהל. הרי גם גלגל”צ מאבד מאזינים לטובת הרדיו האזורי והמוזיקה הים תיכונית. אם מישהו חושב שפלורליזם ושילוב של אינדי היו מסייעים לגלגל”צ במאבקו במאחזי הפרצים (לא כולל דויד), הרשו לי לפחפחחח. יש מי שטוען שרדיו ממלכתי/צבאי אמור לתעדף איכות על פני רייטינג, אבל אז צריך להחליט איכות מהי – וכמי שהשתתף בפסטיבל יחד עם 0.1 אחוז מהאוכלוסיה הישראלית, אני ממש לא מרגיש בנוח להכריז על שאר ה-99.9 אחוזים כבעלי טעם רע. בשלב כלשהו הקהל עשה בחירה מודעת ודמוקרטית לחלוטין במוזיקה הים תיכונית. זכותו.

וזה מוביל אותי לנקודה נוספת של להב: “ההורמונים המשתוללים והכיף של אינדינגב הזכירו לי ימים אחרים, מלפני 20 שנה. אלה של פסטיבל ערד וליל האהבה בצמח. רק שאז, יכולת לראות באותו אירוע את האמנים הטובים ביותר בישראל”. אז קודם כל, קשה לי להבין את מי להב מגדיר כ”אמנים הטובים ביותר בישראל”, וכמה אמנים שהוא מחשיב כ”טובים בישראל” (בעיקר צעירים, ולא כאלו שקנו את עולמם לפני עשור או שניים וממשיכים להצליח) הם גדולים ומצליחים מכדי להופיע על הבמה של אינדינגב. למעשה, רבים מהאמנים שלהב זוכר מפסטיבל ערד היו נדחקים היום לשוליים. משינה, בוודאי בפאזה המוקדמת וה”פרועה” יחסית, הייתה כנראה מסתפקת בלמלא את הבארבי ואיפה הילד יכלו להיות יופי של להקת חימום בהופעה הזאת. ללהקות רוק צעירות אין כמעט מקום במיינסטרים הישראלי – וגם בימי הסטודנט שבהם הייתי לפני כמה שנים הסטודנטים הסתפקו בהופעות של פליטי כוורת ושלום חנוך (ובמקרה הטוב ברי סחרוף) במקום לצפות באמנים צעירים בשיא כוחם.

אפשר לפחות להתנחם בעובדה שמבחינה אומנותית טהורה, הניתוק מהמיינסטרים עושה לקהילה הרבה דברים טובים. להקות ששרות באנגלית יכולות אולי לחלום הצלחה בקהילת האינדי העולמית ועל כתבות שער בפיצ’פורק (סיכוי דומה ל”לזכות בלוטו, בטוטו ובסרטן הערמונית באותו יום”, כמו שאמרו החמישיה הקאמרית), אבל לאלו ששרות בעברית אין אפילו את התקווה הזאת – והם נאלצות להסתפק בלסחוב מגברים, לנדוד מהופעה להופעה, לאכול חול בפיתה באינדינגב ובשפע של הנאה והגשמה עצמית. בתנאים האלו, הלהקות לא צריכות להתפשר על המוזיקה שהם עושים (עם או בלי כשרון), או, כמו שהבחין גם להב, על שיקולים כמו מספר החברים ללהקה (אפס מתחלק אותו הדבר בין ארבעה או שניים עשר אנשים). כתוצאה מכך, הקריטריונים והדרכים להצלחה לחלוטין כבר לא דורשים התחנפות לקהל – עובדה שלהקה נסיונית יחסית כמו Tiny Fingers יכולה להפוך לאחת הסנסציות של הפסטיבל ולהכרה שהיא יכלה רק לחלום עליה לפני עשור. אין מה לעשות, צריך לקחת את הרע עם הטוב. ויש בשנה שלושה ימים מלאי חול, חיפושיות, וכל מה שטוב ברוק הישראלי של היום.

ואם להתייחס להופעות עצמן: אני מעדיף שלא להתייחס לכל ההופעות הטובות והמצוינות שהייתי בהם, ולהסתפק בשני שמות שהיו עבורי ההפתעה הנעימה של הפסטיבל. הראשונה היא נגה שלו, שנמנעת מכל ההתנחמדות שמאפיינת לצערי יותר מדי זמרות ישראליות, והביאה מידה גדושה של רוקנרול נשי זועם, חזק, וכנה. ואם היא הייתה מקודמת קצת יותר, אולי הייתה כבר נחשבת ליורשת של ענבל פרלמוטר ז”ל.

השם השני הוא זה של Cannons Of Pedro, ששמעתי עליהם הרבה טובות כבר לפני הפסטיבל, ובהחלט עמדו בציפיות. לצד Umlala, התותחים מתחרים על תואר “הלהקה הישראלית שנשמעת הכי חו”לית (תחליטו אתם אם זאת מחמאה). ועם קצת פחות מקוריות אבל יחס טוב יותר של שירים טובים מול בינוניים, נראה לי שדווקא ל-Cannons יש הסיכוי הטוב יותר מהשתיים לעשות את הפריצה הזו. מה שבוודאי יעמוד בדרכם היא ההחלטה האומללה, עליה הכריזו בהופעה, לקצר את שמם ל-Cannons בלבד, שם גנרי להחריד שכבר נמצא בשימוש על ידי שתי להקות לפחות.

והערה אחרונה – האבחנה האחרונה של להב הייתה מדויקת לחלוטין – המיקום של במת “עשן הזמן” היה בלתי הגיוני בעליל. ניסיתי לצפות בהופעה של יאיר יונה, רק כדי לגלות שלמוזיקה העדינה והמדויקת שלו לא ניתן להקשיב תוך כדי מטחי הירי מהבמות השכנות. נקווה לפתרון טוב יותר בשנה הבאה.