“זה לא רק גימיק?” שאלה אמא שלי אחרי שאמרתי שהוא מנגן על שני סקסופונים וקלרינט ביחד והבהרתי שזה קורה בו זמנית, בפה שלו. תחשבו על כוכבת פורנו שמכניסה שלושה זרגים, בו זמנית, לפה שלה. האם אמא שלי הייתה שואלת גם לגביה “זה לא רק גימיק?”.
להיות אקסצנטרי זה מקרה של “לא קוראים לי, אני בא לבד”. רובנו אנשים ממוצעים לחלוטין, בהגדרה. וזה בסדר. יש מאיתנו שמואסים בממוצעות ועושים קרחת, או טסים לניו זילנד, או מתחילים לצייר צורות רנדומליות על קנבסים, או פשוט נטרפים על דעתם. וגם זה בסדר. יש את המקרים ההפוכים, אלה שנולדים אקסצנטריים, חוטפים מכות בשלב מוקדם של בית הספר וחותרים כל חייהם למרכז, מבקשים בכל מאודם רק להיות נורמליים לרגע. ככה זה, אנחנו רוצים את מה שאין לנו.
אי שם בשנות השלושים של המאה הקודמת, באוהיו, נולד תינוק בשם רונלד קירק. רונלד, כמו רונלד מק’דונלד. עוד כשהיה תינוק הוא התעוור, והוא גם שחור, ואני מניח שלא בן למשפחה אמידה במיוחד. מה שנקרא, הקלפים לא לטובתו.
בדרך כלל אני לא זוכר את החלומות שלי. הם נמוגים איפשהו ברגעים האלה שבהם האור חומק מבעד לתריסים ועד שהשעון מעורר מתעקש לשבור את האווירה המנומנמת, רק בגלל שהוא שעון מעורר, זה לא אשמתו. ובכן, רונלד שלנו זוכר את החלומות שלו. והוא גם הולך צעד קדימה, ופועל על פי החלומות שלו (או שהוא מתאים את החלומות שלו למה שהוא עושה). אז פעם בחלום נאמר לו שעליו לשכל את אותיות שמו, ולהשתחרר מכבלי הליצן המפחיד של מק’דונלדס, וכך הוא הפך לרולנד. רולנד מיודעינו למד בבית הספר לנגן על סקסופון וקלרינט, ובחלום נוסף, הוא ראה את עצמו מנגן על שלושה כלי נשיפה בו זמנית. כבר ברור שרולנד שלנו הוא לא כאחד האדם, ואחרי כמה נסיונות ושימוש בכלים שפסו מן העולם, הוא הצליח בעניין. בחלום השלישי והאחרון בסיפורנו הוא החליט להוסיף לשמו את השם Rahsaan. למה? אמה. אנשים אקסצנטריים לא צריכים להסביר את עצמם, הם פשוט ככה, וזה היופי שבדבר.
כאילו שהוא לא מספיק ייחודי גם ככה, רולנד אימץ שיטת נשימה שבה הוא יכול לנשום דרך האף בזמן שהוא נושף דרך הפה (תנסו, זה פשוט לא הולך), ככה שהוא יכול לנגן כמה שהוא רוצה, מה שהוא רוצה, על כמה כלים שהוא רוצה, בלי שחוקים ארציים כמו נשימה יגבילו אותו. וכאילו שזה לא מספיק, הוא משתמש במשרוקיות, קונכיות ושאר אפקטים שמקומם נפקד מהמוזיקה הפופולרית בדרך כלל, משתמש בכלים שלו בדרכים שהם לא נועדו אליהן בעליל. אז כל זה למה? כי הוא אקסצנטרי? כי הוא גימיק? הו, לא. רולנד פשוט מוציא לפועל את מה שהוא שומע בתוך הראש שלו, משתף את כולנו בחלומות ובהזיות שלו, שבאות בצורת קטעים מוזיקליים שמקורם בג’אז ובלוז שלתוכם נמזגת מוזיקה קלאסית וקלאסיקה מודרנית. אבל גם אם אתם לא מחובבי הז’אנר, מה שחשוב זה שהם באים מתוך מקום אמיתי, וקצת מוזר – הראש של ראהסאאן רולנד קירק, וזה מקום ששווה לבקר בתוכו.
רולנד קירק וג’ון קייג’ – ??sound
פוסט אדיר אוהד, תודה.
רולנד מזכיר לי משוגע אחר, Stanley Jordan, שפיתח טכניקה משל עצמו שמאפשרת לו לנגן ליווי וסולו על אותה גיטרה או פשוט לנגן על שתי גיטרות בו זמנית.
בלתי אפשרי? גם אני חשבתי:http://www.youtube.com/watch?v=baDM3_6w8-E