טאפאס וטאפאס

בלוג מוזיקה ונשנושים

טאפאס וטאפאס header image 2

cat fight

16 בAugust, 2009 מאת נמרוד

לפני הכל – יש לי יחס מעט אמביוולנטי לדפנה והעוגיות. מצד אחד, כבר משמיעה ראשונה ברור שמדובר באחת הלהקות המרשימות והכיפיות בסביבה, שלולא השמרנות האיומה של הרדיו המקומי הייתה ממזמן להיט אדיר. מצד שני, עודף חשיפה, מהתקופה שהאישה חרשה על אלבום הבכורה שלהם מבוקר ועד ערב, הצליח להמאיס עלי קצת את הלהקה. לשמחתי, להופעת הפרידה מתמר זיו, סקסופוניסטית הלהקה, הגעתי אחרי כמה חודשי התנזרות מהעוגיות (המוזיקליות, כאלו עם פירורים יש אצלי בבית בשפע), כך שהיה לי קל הרבה יותר להנות מהשירים המבריקים של דפנה קינן וחבריה. עוד עובדה משמחת הייתה שהלהקה זיהתה שהיא בין חברים – בסוג כזה של הופעה סביר להניח שמרבית הקהל מכיר היטב את הרפרטואר של הלהקה – ולכן לא חששה להשתעשע עם שיריה בצורה שתקרוץ למאזינים ותיקים (ואולי תרתיע מאזינים חדשים). כך, כללה ההופעה ביצוע של “סימפטי” בשפת המקור (צרפתית), ואירוח ממושך של רם אוריון שכלל ביצוע לשניים משיריו וביצוע של “דפנה פיק”, אחד השירים הנשיים ביותר בתולדות הרוקנרול הישראלי, ע”י אוריון וללא דפנה. כעת רק נותר לראות איך יסתדרו החברים ללא תמר זיו, שקול הסקסופון שלה הוא אחד מסימני ההכר המובהקים של ההרכב, וכיצד יתקבלו שירי האלבום השני ע”י הקהל (“העתיד נראה מבטיח”, מסתמן כבר עכשיו כלהיט).

מלוואח אשכנזי

Eyedea And Abilites

באופן לא לחלוטין מפתיע, חלק גדול ממעט ההיפ-הופ שמצליח לתפוס את תשומת ליבי מגיע מאמנים לבנים. לא, לא מדובר בגזענות סמויה (כך לפחות אני מקווה) – אלא פשוט מחסור בפלואו שחור שגורם לאמנים הלבנים להיצמד יותר לרוקנ’רול מצד אחד, ולטרנטייבליזם מצד שני – שני מקומות שאני מרגיש בהם יותר בנוח מאשר עם ההיפ-הופ הקלאסי. אמנם יש אמנים שחורים שמצליחים לדבר לליבי – קול קית’ או מאדליב לדוגמא, שהם כמובן אמנים עם פלואו הרבה פחות נקי ובלי טיפה של בלינג-בלינג, אבל אני עדיין מוצא את עצמי חוזר שוב ושוב לידיהם הלבנבנות של יוני וולף (זה בכלל נחשב היפ-הופ?) או הביסטי בויז. והנה השבוע, בזכות טיפ של עוזה החתולה, גיליתי עוד צמד, לבן עד לשד עצמותיו, שמצליח לקלוע לטעם ההיפ-הופ צר האופקים שלי. המוזיקה של Eyedea & Abilities לא מתוחכמת במיוחד, אבל אי אפשר להתכחש לאפקטיביות של השילוב בין הביטים האלקטרוניים לעבודת הפטיפונים והשירה של הצמד, שמדגדג היטב את מרכזי הסיפוק המידי במוח.

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2009/08/Eyedea_And_Abilities-This_Story.mp3]
Eyedea And Abilities – This Story

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2009/08/Eyedea_And_Abilities-Hay_Fever.mp3]
Eyedea And Abilities – Hay Fever

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2009/08/Eyedea_And_Abilities-Junk.mp3]
Eyedea And Abilities – Junk

ואם כבר הזכרנו את עוזה, הרי שבזכותה זכיתי להכיר השבוע גם את הרוק הקאברטי של Neon Horse, מעין פוסט פאנק עם ניחוח טום ווייטסי. לא מאוד מקורי אבל מאוד מאוד משמח.

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2009/08/Neon_Horse-Strange_Town.mp3]
Neon Horse – Strange Town

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2009/08/Neon_Horse-Follow_The_Man.mp3]
Neon Horse – Follow The Man

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2009/08/Neon_Horse-Some_Folks.mp3]
Neon Horse – Some Folks

פינקי מאזינה לסיגר רוס ופינקי מוסיפה – אחרי הפסקה ממושכת אני נאלצת לחדש את הופעתי בבלוג לאור השבחים שנמרוד מרעיף פה על החתולה מהבלוג המתחרה. האמת שהייתי שמחה לחזור כשבאמתחתי תותחים כבדים, אבל סוף השבוע האחרון השאיר אותי בעיקר עם היופי הצנוע של Goner, אלבומו החדש של אליאס אחמד. אם השם הזה נשמע לכם כמו מפגש פיסגה של איגוד מערבבי הטיח, חישבו שנית. המוזיקה של אחמד, אי שם באמצע שבין ג’ון פרושיאנטה ל-Six Organs Of Admittance, מצליחה לסמר את פרוותי בעיקר בזכות שילוב מדוייק בין עבודת גיטרה מצטיינת לשירה שנבלעת ברקע, ופועלת יותר ככלי נגינה מצמרר מאשר אלמנט מוזיקלי מוביל.

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2009/08/Ilyas_Ahmed-Some_Of_None.mp3]
Ilyas Ahmed – Some Of None

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2009/08/Ilyas_Ahmed-Two_Breaths.mp3]
Ilyas Ahmed – Two Breaths

תגיות:   · · · · · · · · · · · · · 6 תגובות

השאר תגובה ל אייל מרדיו פרימיום (Cancel)

6 תגובות עד כה ↓