“They are generally held to be not only the loudest rock band in the Galaxy, but in fact the loudest noise of any kind at all. Regular concert goers judge that the best sound balance is usually to be heard from within large concrete bunkers some thirty-seven miles from the stage, while the musicians themselves play their instruments by remote control from within a heavily insulated spaceship which stays in orbit around the planet – or more frequently around a completely different planet”
(דאגלאס אדאמס מתאר את להקת Disaster Area, ב”מדריך הטרמפיסט לגלקסיה”).
22:30. זאת השעה שבה נקב הקופאי בבארבי כשעת ההתחלה של ההופעה. אני, שהגעתי מתנשף מריצה למקום, שמחתי לגלות שלא משנה כמה אאחר להופעה, הבארבי תמיד יאחר יותר. הקופאי אכן צדק, למרות שלקח לי זמן להבין זאת. רק בסביבות 23:00 הבנתי לפתע שהצפירה שמהדהדת באוזני ב-20 הדקות האחרונות, מול הבמה הריקה, היא למעשה חלק מההופעה.
ואז ה-Swnas עלו, אחד אחד, לנגן. קודם קסילופון מצקצק, אחריו תיפוף פטיש על צינורות מתכת חלולים – וזה רועש כפי שזה נשמע. אחריהם Lap Guitar מחריש אוזניים, ולבסוף בס, כל כך נמוך ועמוס בפידבק, שהוא עורר רפלקס הקאה. אחרי חצי שעה מייקל גירה עלה לבמה ואחז בגיטרה. בשלב הזה הנחתי שהמהומה הכללית תתחלף בביצועים כאלו או אחרים לשירי הלהקה – רועשים בעצמם אך בהחלט סטנדרטיים. אוי, כמה שטעיתי.
ההכרות שלי עם הרפרטואר של הסוואנס היא שטחית ביותר, ואני לא יכול לזהות את המקור של מרבית השירים. אבל מלבד Jim, מאלבומם האחרון, קשה לי להאמין שמישהו מהם בוצע באופן שיכול להיחשב כנאמן למקור האלבומי – אם בכלל יש כזה. רובם טבעו בים של דיסטורשן ורעש, כשהסוואנס מוציאים, באיטיות ובנחישות, רעש כמעט בלתי נסבל ממגוון אדיר של כלי נגינה. שתי מערכות תופים, גיטרות בכל הצורות, גונגים ו, אלוהים אדירים, הקלרינט – לא יאומן כמה מחריש אזניים יכול להיות קלרינט. מהר מאוד הבריח אותי הרעש אותי לפינה הרחוקה של המרפסת של הבארבי – היכן שניתן לעמוד מאחורי קו הרמקולים ולצפות בלהקה בעוצמה מופחתת, וגם אז הייתה זו ההופעה הרועשת ביותר שהייתי בה מימי.
לפעמים מצלמה סלולארית מחורבנת מוציאה תמונות מעניינות
אם משטף התלונות האלו נוצרת התחושה שמדובר בהופעה רעה – ממש לא כך הדבר. הסוואנס יכולים להיות מופת לכל להקת הופעות. אפילו ביחס ללהקת שוליים אמיתית הם נמנעים מריגושים זולים, מנסיון לריצוי הקהל – או כמו שמייקל גירה תיאר את זה בתגובה לבקשות מהקהל – “אנחנו עושים מה שאנחנו עושים”. ככה צריכה להיראות הופעה – טוטאלית, מרתקת, משוחררת, שלא מפחדת להרחיק את עצמה ממה שהקהל מכיר ומצפה מהלהקה. הביצועים הארוכים, לפחות בעיני, קרסו בסופו של דבר לתוך היומרנות של עצמם – אבל הסוואנס נראו מרוצים מהתוצאה – ותמיד עדיפה להקה שנראית נלהבת על הבמה מכזאת שבאה לדפוק כרטיס, להגיד “תודה תל אביב” בעברית, ולעלות על הטיסה הראשונה הרחק מהמדינה הפרימיטיבית שאליה נקלעו.
מוטרד מהנזק הבלתי הפיך לשמיעתי ומהשעה המוקדמת בה נאלצתי לקום למחרת, דידיתי אל מחוץ לבארבי מעט לפני סיום ההופעה, מצפה לראות מחוץ לאולם חוקרי ביטוח שאוספים ראיות מרשיעות כנגד תביעות עתידיות של הקהל הרשלן שבפנים. אולי זה רק הצלצולים באוזניים, אבל נדמה היה לי כשלמרחק השמיעה האידיאלי הגעתי כשהמונית גלשה לתוך איילון צפון.
אשכרה עמדנו חצי הופעה עם אצבעות עמוק באזניים והמבוגרים יותר עמדו מחוץ לבנין (וטענו בתוקף ששם שמעו הכי טוב) הסוף היה בדיוק-בדיוק כמו ההתחלה. אבל היה אחלה לא?