טאפאס וטאפאס

בלוג מוזיקה ונשנושים

טאפאס וטאפאס header image 2

תוכנית ההתנתקות

10 בMarch, 2010 מאת נמרוד

עם כל האהבה האדירה שלי למוזיקה, האזנה לאלבום ואפילו הופעות חיות הן לרוב חוויות מופשטות מדי מכדי לנתק אותי לחלוטין מהעולם שסביב. לא מעט פעמים מצאתי את עצמי עומד בהופעה, אפילו כזאת שלה חיכיתי שבועות רבים, כשמוחי נודד למקומות הבלתי רצויים ביותר. ממציאת משפטי מפתח לפוסט בבלוג, דרך חישוב של אורך ההופעה ומספר ההדרנים והשוואתם לכל הופעות העבר משחר ההיסטוריה, ועד, אבוי, מחשבות על המצגת של מחר בעבודה.

לכן הקולנוע הוא עבורי, עדיין, המפלט האולטימטיבי. המקום היחיד בו אני יכול לשכוח לחלוטין, למשך שעתיים, את העולם שבחוץ – לשכוח את היום והשעה, מאיפה באתי ולאן אני הולך – ולשקוע במשהו אחר לגמרי. לכן יש לי נטיה לסלוח לסרטים על פגמים עלילתיים לטובת אימפקט קולנועי משובח. לא מדובר בהכרח בספקטקלים אה-לה-אוואטר, אלא גם בסרטים צנועים יותר שיודעים לעשות שימוש בקולנוע על מנת לספר משהו שגדול מהתסריט שנכתב עבורם.

לכן גם במקרה של “שאטר איילנד” של סקורסזה, בו צפיתי השבוע, אני מוכן לשים בצד את כל נקודות החולשה ולהיכנע לקולנוע הסוחף של המאסטר. נכון, העלילה היא כולה תרגיל עוקץ מלא חורים, מהסוג שאפילו מ. נייט שאמאלן כבר מתבייש לייצר (לזכותו של סקורסזה יאמר שהוא לא מנסה להפתיע יתר על המידה ומספק את הטויסט העלילתי בטפטופים מדודים), אבל השילוב של משחק משכנע ואווירה מחשמלת מצליחים יותר מלחפות על מגרעותיו. אלו בדיוק החומרים עבורם אני מוכן לשלם 45 ש”ח לכרטיס + מחיר מופקע לפופקורן דלוח.

ומה עם קצת מוזיקה, אתם שואלים? אפשר להתחיל עם מה שעשוי להיות להיט הקרוסאובר הבא, הלא הוא האלבום החדש של ג’יימס מרסר ודנג’ר מאוס תחת השם Broken bells. אם כבר קראתם על האלבום או הקשבתם לו, אתם יודעים שהוא נופל משמעותית מהאלבום הקודם של העכבר, הלא הוא שיתוף הפעולה שלו עם ספרקלהורס זצ”ל (שגם בו השתתף ג’יימס מרסר). בעיקר בולט באלבום הזה המרחק בין השירים, הנעים בין הטוב לבינוני, לבין ההפקה המדוייקת של דנג’ר מאוס, שהופכת כל צליל למוכר להפליא כבר מהשניה הראשונה.

Broken Bells – The High Road

Broken Bells – Vaporize

Broken Bells – The Ghost Inside

ומי שמעוניין במשהו מעט יותר מאתגר יכול להאזין לאלבום הכבר-לא-מאוד-חדש של Motorpsycho, להקה נורווגית וותיקה במיוחד. האלבום, “Heavy Metal Fruit” משלב את ההאבי מטאל המובטח בשמו עם פסיכודליה, ג’אז וגישה פרוגרסיבית שמותחת את השירים אל עבר קו עשר הדקות והלאה. מדובר בעסק כבד הרבה יותר, מוזיקלית ורעיונית,  ממה שאני מקשיב לו בדרך כלל – יש לי סבלנות מוגבלת למוזיקה שמסריחה מעודף רצינות –  אבל באלבום הזה יש מספיק רעיונות טובים וזרימה נכונה על מנת להצדיק את המאמץ.

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2010/03/Motorpsycho-Starhammer.mp3]
Motorpsycho – Starhammer

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2010/03/Motorpsycho-Close_Your_Eyes.mp3]
Motorpsycho – Close Your Eyes

ולסיום, Wolf People זוכים כבר עכשיו בתואר השם הכי נדוש ללהקת אינדי (לפחות עד ש “Deer Eyes” ייקחו מהם את התואר), אבל המוזיקה שלהם ממש לא כזאת. תוכלו למצוא קווי דמיון פסיכודליים ביניהם לבין הלהקה הקודמת בפוסט, אבל אנשי הזאב לוקחים את זה למקום אחר לגמרי – קליל הרבה יותר, עמוס סיטארים וחלילים. לא הכל פוגע פה בול במקום (כולל כמה וכמה שירים שיושבים תחת הכותרת המבאסת “Interlude”) – אבל יש כאן ניצוצות של מה שעשויה להיות להקה מצויינת, אם רק אצליח לזכור את השם חסר היחוד שלה.

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2010/03/Wolf_People-Black_Water.mp3]
Wolf People – Black Water

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2010/03/Wolf_People-Cotton_Strands.mp3]
Wolf People – Cotton Strands

תגיות:   · · · · · · · · 3 תגובות

השאר תגובה

3 תגובות עד כה ↓

  • חבל, ציפיתי שספרקלהורס יזכה לפוסט הספד ולא רק לאזכור לאקוני. בכל אופן אני מאוד הצערתי על “עזיבתו היזומה” את עולמינו ונראה לי שהוא השאיר כאן כמה וכמה יצירות נפלאות ו”שוברות לב”

  • יוחנן – הרגשתי שאני לא מספיק מכיר את עבודתו על מנת לכתוב הספד כזה. אני מכיר אלבום או שניים שלו כספרקלהורס ואת Dark Night Of The Soul, האהוב עלי מאוד. אבל אורן ראב עשה את זה מספיק טוב בשביל כולנו…

    http://soothsayer.blogli.co.il/archives/231

  • בקשר לסרטים- מזדהה איתך ואני צריך לעשות את זה יותר. בקשר למוזיקה: תמיד נחמד לשמוע דברים אחרים ממה שאני מקשיב להם.