טאפאס וטאפאס

בלוג מוזיקה ונשנושים

טאפאס וטאפאס header image 2

חלוקת קשב

15 בSeptember, 2012 מאת נמרוד

לפני הכל – האלבום שהכי ציפיתי לו בחודשים האחרונים יצא עוד שלושה ימים, וכבר עכשיו אפשר לשמוע אותו במלואו. אבל גם אחרי שבוע של האזנה בלופ אני מהסס מלחוות דעה סופית עליו. לאלבומים של מנומנה צריך לתת זמן לשקוע. בכל זאת, את זה כבר אפשר להגיד – רוצו להאזין!

יום אחד, כשתספרו לנכדיכם על אלבומים פיזיים, על חנויות תקליטים ועל התור לעמדת ההאזנה באוזן השלישית, אל תשכחו לספר להם על ה-Split Album: אותו פורמט שהיה אהוב על לייבלים קטנטנים, בעיקר של פאנק ומטאל, שאיפשר לשתי להקות לחלוק שני צדדים של אותו תקליט, קלטת או דיסק, ובכך לחסוך בעלויות ההפקה וההפצה. אז העידן הדיגטלי הרג את האלבומים המחולקים – לא בדיוק האבדה הגדולה ביותר של העידן הזה – אבל מתברר שרוחו של הפורמט עדיין שורה על כמה אלבומים, גם אם לא במכוון.

הרעיון של שילוב בין דן בוקנר (Wolf Parade/Handsome Furs) לבין בריט דניאל מספון נשמע מעניין על הנייר. מצד אחד יוצר לו-פיי מינימליסטי, מהצד השני הסולן של אחת מלהקות האינדי המוערכות והמצליחות בעולם. אלא שהתוצאה הסופית דומה ל-EP כפול שמתנגן בשאפל. כמעט בכל אחד מהשירים שולט אחד משני הסולנים – לא רק בקולו, אלא גם בסגנון. ואם הייתם מגישים לי כל אחת מאסופות השירים האלו בנפרד, לעולם לא הייתי מנחש שהם שייכים לאותו אלבום.

Divine Fits

אבל כל זה לא אומר שמדובר באלבום רע. ממש לא. מעריצי הקלידים המינימליסטיים והשירה החורכת של בוקנר יקבלו את מבוקשם בשירים מצויינים כמו My Love Is Real, Baby Got Worse אוFor Your Heart. החלק של בריט דניאל טוב עוד יותר – Flaggin A Ride ו-Would that not be nice היו מרגישים בנוח בכל אלבום של Spoon, ואילו הקאבר מלא העוצמה ל-Shivers של Boys Next Door הוא אחד מרגעי השיא של דניאל בשנים האחרונות.

נראה ששיטת ה”הפרד וכתוב” של האלבום עובדת לטובתו. במקום אגואים מתנגשים אנחנו מקבלים 40 דקות של מוזיקה מצויינת, כמעט ללא פילרים, כשכל אחד מהצדדים המעורבים זוכה לחופש שהוא זקוק לו כדי למלא את חלקו. השניים נפגשים ממש רק בשיר אחד- What Gets you alone, שמשלב את הגישה הפופית של דניאל עם השירה של בוקנר. השניים מבטיחים שההרכב הזה הוא לא מפגש חד פעמי – ואולי האלבום הבא אכן ישמע כמו אלבום משותף.

עד כמה חשובה וורסטיליות אצל אמן? כשמדובר בשחקני קולנוע, לדוגמא, זאת השאלה הראשונה שאני שואל כשאני מדרג אותם בראשי. לא משנה עד כמה נערץ היה רוברט דה נירו בשיאו, האמת היא שהוא כמעט אף פעם לא הצליח לצאת מאותה שבלונה של דמות קשוחה ומחוספסת, ולא פלא שבערוב ימיו הוא הופך יותר ויותר לפארודיה על עצמו. ולעולם הוא לא יגיע בעיני לקרסוליו של, למשל, דסטין הופמן, שיכול להיות משכנע באותה מידה בתור נער מבולבל, פסיכיאטר מפוזר או פסיכופט מאיים.

אבל כשזה מגיע למוזיקה זה חשוב בעיני הרבה פחות. אף פעם לא ציפיתי מהאמנים שאני מקשיב להם להפוך את עורם בין אלבום לאלבום. הרבה מוזיקאים שאני מקשיב להם יכולים להיות רכים או זועמים, רומנטיים או מרושעים – אבל האופי המוזיקלי שלהם לרוב נשאר דומה. לא כל אמן יכול להמציא את עצמו מחדש פעם אחרי פעם כמו מייק פאטון, וגם אצלו יש איזו גישה ג’אזית שירש מג’ון זורן שהופכת את הלהטטנות הסיגנונית שלו למשהו כמעט מובן מאליו.

לכן היה מפתיע לגלות ש  Brian Borcherdt (בורצ’דט? בורשט?) האיש שעומד מאחורי ההרכב Dusted, הוא גם חלק מצמד האלקטרוניקה Holy Fuck. קשה למצוא קשר בין האלקטרוניקה הקרה והתוקפנית של הצמד, לבין החום והעדינות שעולה מכל תו באלבום של Dusted. אבל מתברר שלבורצ’דט יש גם קריירה ענפה כסולן ואמן סולו. כל זה מעניין הרבה פחות מהעובדה ש-Total Dust הוא האלבום הטוב ביותר ששמעתי בחודשיים האחרונים לפחות.

Dusted

האלבום כבש אותי בשיר הראשון – אני כנראה סאקר של צליל הגיטרה המתכתי (גיטרה אקוסטית? פאז? מומחי הגיטרה כאן בוודאי יוכלו לזהות יותר טוב ממני) והשירה המהדהדת שמלווים את האלבום מהרגע הראשון. הדברים רק הולכים ומשתפרים משם, עם שירים מפעימים כמו Bruises או Pale light. הכל מגיע לשיא עם Property Line שמוותר קצת הצניעות לטובת נפח וגיטרות חשמליות, בלי לוותר על אף טיפה של רגש. ואם Holy Fuck הם להקה שיושבת לי אי שם בקצה התודעה, בריאן בורצ’דט הוא כבר אמן שאני מתכוון לעקוב אחריו.

לסיום – כפי שכבר רמזתי באחד הפוסטים הקודמים, אני נוסע להתעמת עם הסטיגמות שלי אודות ארצות הקור, לטיול בן שלושה שבועות בנורבגיה + שבוע בברלין. מדובר יותר בטיול נופים מאשר בטיול מוזיקלי – אם כי אולי יצא לי להיתקל בלהקה נורבגית עלומה ומוצלחת, או לבקר בעיירה בה נכתב אחד מהשירים האהובים עלי. עד כה העניינים נראים די יבשים גם בברלין – אם מישהו יודע על הופעה מומלצת בעיר בתחילת-אמצע אוקטובר, אתם מוזמנים לספר בתגובות.

תגיות:   · · · · · · · · · · · · · 5 תגובות

השאר תגובה

5 תגובות עד כה ↓

  • נמרוד שלום,

    ראשית, רציתי לציין שאני מאוד נהנה לקרוא ולשמוע את המלצותיך.
    שנית, כיוון שאיזכרת את מותו של “העותק הפיזי” תהיתי האם תוכל לחרוג ממנהגך ולכתוב פוסט לבורים שבינינו שסוקר חלופות יעילות לצריכה/שמירה/ניהול תכנים מוסיקאליים ממוחשב/מקוון. הסיבה לבקשה “מוזרה” זו היא כי למרות שהדיסקים שלי בבית זוכים לפחות ופחות האזנות והומרו ביוטיוב ולאודלי ז”ל. אני תוהה איך אפשר לשמור לעצמי (בלי בעלות על עותק או בהכרח הורדה) מוזיקה טובה דוגמת מנומנה שהבאת כאן. בסוף אני מוצא את עצמי עם אוסף מוזיקה מיושן על המחשב או בדיסקים ועם עוד כל מיני דברים מעניינים ברשימה (בכתב יד!) ליד המחשב במשרד… “מה עלי לעשות?”

  • היי יוחנן. אני לא בטוח שאני אוטוריטה בתחום קיטלוג המוזיקה. למעשה, נראה לי שאני די פרימיטיבי בתחום. את האלבומים שאני באמת אוהב אני דואג שיהיו אצלי על המחשב – אי אפשר תמיד לסמוך על סטרימים שימשיכו להיות שם. אני לא ממש טורח לקטלג אותם יותר מדי על המחשב – אני יודע מה יש לי ואיך למצוא אותו.

    דבר אחד שאני כן יכול להמליץ עליו הוא התוסף ex.fm לכרום ופיירפוקס, שמקטלג את המוזיקה באתרים שבהם ביקרת – soundcloud, bandcamp, last.fm וסתם אתרים שמקשרים ל-mp3. ומאפשר לך לחפש בתוך המאגר הזה ולנגן את המוזיקה (בהנחה שהסטרים לא הוסר). כלומר, אם היית מתקין אותו ונכנס לפוסט, שלושת האלבומים בכתבה היו מתווספים מייד לספריית המוזיקה שלך.

    מלבד זאת, אפשר גם לעשות מנוי לספוטיפיי ולקבל במחיר מצחיק גישה לספריית מוזיקה כמעט בלתי מוגבלת (אם כי צריך לעשות קצת מעקפים כדי להתחבר מישראל).

  • נמרוד, תודה על התשובה, תעשה חיים בארצות הקור!
    התקנתי הרגע את התוסף לכרום ונראה מה הלאה…

  • תמיד אפשר לסמוך עליך שתכתוב המלצות יוצאות מן הכלל. תרתיי משמע. גם הכתיבה יוצאת מן הכלל וגם המוזיקה

  • החדש של מנומנה מעולה. מה שמעלה את השאלה – איך הם יצליחו עכשיו, כצמד (למה זה קרה, אגב?), להעביר את זה לבמה? מאתגר.