טאפאס וטאפאס

“זה נראה כמו הדבר הנכון לעשות, אני בן 41, ובשלב כלשהו זה נהיה מביך”

כך, בפשטות מופלאה, הסביר ג’יימס מרפי בתוכניתו של קולברט את הסיבה לפירוקה של אחת הלהקות הנחשבות בעולם אחרי קצת פחות מעשור של פעילות. כבר ציינתי שבעיני ג’יימס מרפי הוא אחד המוזיקאים החשובים של העשור הראשון של המאה העשרים. האיש שהגה את הצליל של העשור, וגם את התדמית החדשה של כוכב הרוקנ’רול, שיכול להיות גם שמנמן וחנוני. כזה שהוא גיק מוזיקה אובססיבי לא פחות מהקהל שמעריץ אותו.

גם נסיבות ההקמה והפירוק של LCD Soundsystem הם מעוררות השראה. כל מוזיקאי וחובב מוזיקה מתוסכל, שמרגיש שכבר החמיץ את הרכבת, יכול לקבל השראה מהמוזיקאי שהתפרסם לראשונה בגיל 32. כל מי שצפה בגיבורי נעוריו משחררים אלבומים שהם הד קלוש לימי השיא שלהם, ומתרוצצים על הבמות במקום לבלות עם הנכדים, יכול להסתכל בהערצה על הרכב שיודע מתי, אחרי שלושה אלבומים ללא רבב, שעון החול שלו הולך ואוזל.

ולא רק LCD Soundsystem הגיעו לקו הסיום השבוע. גם הצליל שמרפי הגדיר הולך וגווע. קשה לי להעלות בראשי הרכב מצליח שיושב על אותה טריטוריה מוזיקלית, וגם רשימת האמנים של הלייבל של מרפי, DFA, נראית לא מרשימה במיוחד. העשור המוזיקלי שהחל ב-Losing My Edge ו-House Of Jealous Lovers הסתיים בשבוע שעבר – כעת נותר לראות מי יהיה האמן שיגדיר את הצליל של העשור הבא.

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2011/04/Lcd_Soundsystem-losing_my_edge.mp3]
Lcd Soundsystem – Losing My Edge

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2011/04/Lcd_Soundsystem-I_Can_Change.mp3]
Lcd Soundsystem – I Can Change

חלש הוא החזק החדש

הסדר הוא, בדרך כלל, הפוך. אני לא ממש מאלו שיושבים כוססי צפורניים ומרפרשים פורומים עלומים ואתרים עמוסי פופאפים זדוניים בהמתנה דרוכה לאלבום שיצא. כך אני מוצא את עצמי, לרוב, מאזין לאלבומים שבראשי יושבים כבר כמה דעות קדומות – אלו של המבקרים שהתנפלו וכתבו עליהם לפני.

והנה, ביום שלישי הקרוב, פעמיים כי טוב, יצאו רשמית זוג אלבומים של שתיים מלהקות האינדי המוערכות בעולם. Low ישחררו את C’mon ואילו TV on the Radio את Nine Types of Light. בהתחשב בחיבה האדירה שיש לי לשתי הלהקות האלו (שההופעות החיות שלהם יושבות במקום הראשון והשני ברשימת ההופעות של כל הזמנים שלי), לא מפתיע שהפעם לא התאפקתי וסידרתי לעצמי האזנה מוקדמת.

במקרה של TV On The Radio הצלחתי לדלות כמה רגעים אדירים באלבום, כולל שיר הפתיחה, שנקרא Second Song (חי חי, קטעים איתכם), שבו תוכלו לשמוע את טונדה אדמבייפ מבצע חיקוי לא רע בכלל של ביל קלהאן, ו-Will Do שכבר שוחרר כסינגל. אין מה לעשות, השילוב של אדמבייפ עם קייפ מלון הוא עדיין אחד הקווים הקדמיים האימתנים בעולם המוזיקה. ועדיין, בסופו של דבר, נראה לי שהאלבום הזה, קצת כמו אלבומם הקודם, ימצא אותי יושב על הגדר – מתרשם מהכשרון האדיר של החמישיה הזאת, אבל גם מתגעגע לצליל התקיף יותר של שני האלבומים הראשונים.

[audio:http://bit.ly/e282Gh]
TV On The Radio – Second Song

[audio:http://bit.ly/hulSxE]
TV On The Radio – Caffeinated Consciousness

כמו שכבר ציינתי, אני במיעוט שאוהב את הויתור של Low על המינימליזים המוחלט של האלבומים הראשונים לטובת צליל מעט יותר עשיר ותוקפני. C`mon הוא אמנם לא The Great Destroyer המחוספס, אבל גם לא Long Devision המצמרר באיטיותו. Low מצאו לעצמם מקום טוב באמצע.

השירים של הלהקה, כבר גיליתי ממזמן, נשמעים בעוצמה רבה יותר ככל שאני מחליש את העוצמה, וחודרים עמוק יותר ככל שאני מנסה להסיח את דעתי מהם. וכשאני שקוע בספר (עדיין Freedom, תיחנק פרנזן!), ומד הווליום מכוון נמוך נמוך, אני אוהב את האלבום הזה לא פחות מכל יצירה של Low בשנים האחרונות.

[audio:http://assets3.subpop.com/assets/audio/8631.mp3]
Low – Try to Sleep

[audio:http://assets3.subpop.com/assets/audio/8933.mp3]
Low – Especially Me

ומה יגידו המבקרים? נדמה לי שכרגיל, TV on the radio יזכו למבקרים שיפתחו את בקבוקי השמפניה וינשקו את העפר לרגליהם, בעוד ש-Low יסתפקו בלחיצת יד מנומסת וטפיחה קלה על השכם. אני, כך נראה, אשאר בדעת המיעוט.