טאפאס וטאפאס

לפני עשור וקצת זה היה פשוט הרבה יותר. את הלהקות שהיתה להם משמעות של ממש עבורי אפשר היה לספור על כף יד וחצי, רובן מאזור סיאטל רבתי. את האלבומים שלהם קניתי בעיניים עצומות – והשכנוע העצמי שלי היה מספיק כדי להפוך כל ערימת שירים בינונית ליצירה אדירה. כן, הטעם המוזיקלי שלי היה צר אופקים להחריד – על פייבמנט או ניוטרל מילק הוטל טרם שמעתי ואפילו סוניק יות’ היו לא יותר משמועה רחוקה. אבל מה יכול להתחרות בהתלהבות של ילד בן 16 שיושב באוטובוס בדרך הביתה מהאוזן השלישית, משנן כל מילה בחוברת המצורפת, ומנסה לדמיין כיצד נשמעת המוזיקה?

הגיל והטכנולוגיה עשו את שלהם. מעטים הם האלבומים שאני רוכש היום מבלי לדעת כיצד הם נשמעים, מעטים עוד יותר ההרכבים שאלבום חדש שלהם מעורר בי ציפיה של ממש. לכן, רגע לפני שאני שוקע במרירות האופיינית לגילי, ומחליף את ההתמכרות למוזיקה בחוג ברידג’ וכדורת דשא, חשוב לי יותר מתמיד להאחז ברגעים המועטים האלו של התרגשות ילדותית, באלבומים והופעות שהם יותר מאוסף מקרי של שירים טובים המבוצעים באולפן או על במה. בשנה שעברה היו אלו Portishead ו-Low. השנה אלו Fever Ray ו-múm .

נתוני הפתיחה לא היו מרשימים. להקה שיש לי לא יותר מהכרות שיטחית עם הרפרטואר שלה, מסצינה מוזיקלית של מדינה סקנדינבית קפואה שתמיד עוררה אצלי סימפטיה אבל לא אהבה של ממש. אבל múm נתנו ביום שישי בבארבי את מה שהיא בעיני ההופעה הטובה ביותר שנראתה בארץ השנה. נהוג לומר שהקהל עושה את ההופעה – וכל מי שהיה בהופעות של Why? ונוטוויסט יודע שלעיתים זה נכון – אבל ההופעות הטובות ביותר הן אלו שבהן הקהל נעלם לחלוטין, שבהן אתה מפסיק להביט ימינה ושמאלה לפרצופים המוכרים ממזמן שממלאים את הלבונטין והבארבי ומרותק כולך לאנשים היחידים באולם, אלו שעל הבמה. múm לא באו להתחנף לקהל הישראלי – האינטראקציה שלהם עם הקהל נראתה מאולצת, כמעט מלאכותית – בלי זכר לשנינות של יוני וולף או דבנדרה בנהארט. מצד שני שבעת האנשים על הבמה והאחד מאחורי הקונסולה (עוד נגיע אליו) גם לא באו על מנת להעביר את הסט ליסט ולהמשיך הלאה. múm באו בשביל להנות – ונראה שהמוזיקה שלהם מסבה להם לא פחות הנאה מאשר לקהל.

ואיך אפשר שלא? המוזיקה של múm קליטה בדיוק כפי שהיא מתוחכמת, בנויה מאלפי שכבות וכלים (כולל שתי מלודיקות, גיטרות מרובעות ויוקלילי) מבלי להיות מרתיעה לרגע. והאהבה של הלהקה למוזיקה שהיא מנגנת הייתה ניכרת בכל רגע ורגע על הבמה. מה הפלא שגם מי שממש כמוני, לא יכל לנקוב בשמם של אף אחד מהשירים, מצא את עצמו מרותק לכל רגע ורגע בהופעה.

אז תודה לכם Why? ונוטוויסט, Faith No More ו-M83, ותודה ענקית לקלקסיקו שנתנו פייט אדיר – אבל בפעם הבאה שאמצא את עצמי תחת ערימה של אלפי מגה בייטים של מוזיקה חדשה, מחפש נקודות אור בתוך ים של בינוניות, ההופעה של múm היא זאת שתזכיר לי את היתרונות שבלהיות מכור למוזיקה.

וגם:

• החבר השמיני בלהקה היה הסאונדמן הנפלא שתפעל את הקונסולה תחת אספקה בלתי פוסקת של פלפלים חריפים. הרביתי להחמיא השנה לסאונד המשתפר של הבארבי, אבל הסאונדמן של הלהקה הרים אותם לרמה אחת מעל – מהמקום שבו אני עמדתי (כלומר ממש לידו) הכל נשמע צלול ומדויק להפליא – בונוס מצויין לערב נפלא מלכתחילה. בבקבוק ה-“Israeli Beer” שהגנבתי לבקשתו לאולם בסוף הערב הוא זכה ביושר.

• ואם כבר מדברים על סאונד – אני עדיין מנסה להתאושש מהחוויה הצורמת של ההופעה של קרוסלה ב”פיקסל נייט” במוצאי יום כיפור. חמש דקות מול רמקולים שהפיקו רק פידבק של גיטרות הספיקו לי ולרבים אחרים על מנת לברוח מהאולם עם אצבעות בתעלות השמע. חבל, גם כיוון שקיוויתי לזכות לראות את קרוסלה בתנאי האזנה סבירים, וגם כיוון שההופעה של קרוסלה באה אחרי שתי הופעות חביבות למדי (עם סאונד סביר בהחלט). Thiaz Itch הצרפתי נשמע כמו גירסא חובבת רוקבילי של דן דיקון, ו-Les Trucs, לא ממש “Crystal Castles לעניים” כפי שטוען עמית קלינג – יותר למעמד הבינוני עם משכנתא לוחצת, צמד אלקטרוני גרמני עם גישה מוזיקלית אגרסיבית ובריאה. בכל מקרה, היוזמה מאחורי הערב הזה היא יותר ממבורכת – מתי לאחרונה יצא לכם לראות שתי הופעות חו”ל של אינדי אירופאי אמיתי – עם אפס פרסום ובמחיר שווה לכל נפש, מאמנים שבאו להנות מהארץ ולא רק להופיע ולברוח לנתב”ג? חבל שמה שנשאר לי ממנו הוא בעיקר נזקי שמיעה מצטברים.

ושיר לסיום:

אני מקבל מדי פעם אימייל מיחצני להקות נלהבים שכנראה לוקחים את הפוסט הזה ברצינות. גם היחצ”נית של ה-Sweet Serenades השבדים הגיעה עלי עם שיר מתוך אלבומם החדש, שהתגלה כשיר מצויין לסגור איתו עוד פוסט הופעות – אז הנה הוא לפניכם:

[audio:http://leonrecords.se/songs/on-my-way-the-sweet-serenades.mp3]
The Sweet Serenades – On My Way