טאפאס וטאפאס

בלוג מוזיקה ונשנושים

טאפאס וטאפאס header image 2

מותו של אלמנט ההפתעה

23 בAugust, 2010 מאת נמרוד

לפני הכל – צירוף נסיבות מוזר הוא זה שהביא אותי להופעה של Umlala באוזן בר, נגררים דווקא אחר אורחת מארה”ב הוזמנה לשם על ידי חברים ישראלים.  נדב לזר ראה בהם שמץ של TV on the Radio, לי הם נשמעו יותר כמו להקת פוסט-פוסט-פוסט בריטית. בכל מקרה, הצליל והכריזמה שלהם הם די יחודיים בסצינה הישראלית, ואם יש לכם הזדמנות (אני מבין שההופעות החיות שלהם נדירות למדי) – לכו על זה.

על כמה שירים אתם יכולים להגיד שאתם זוכרים במדויק את הרגע בו שמעתם אותם לראשונה? יתרה מכך, עבור כמה מהשירים הללו הרגע הזה בא בהפתעה מוחלטת? לא לוחצים על כפתור הפליי ביוטיוב או נוסעים ברכב עם חבר שמנופף בהתלהבות באלבום החדש שרכש. אלא, נניח, מרפרפים בשיעמום בשעת אחר צהריים סתמית על ערוצי הטלויזיה, מקישים את מספרו של MTV מתוך תקווה קלושה למשהו מעניין. ולפתע האוזניים האדישות מתחדדות  – כי בשיר על המסך יש משהו שלא שמעתם מעולם.

אני האחרון שתשמעו ממנו תלונות על עידן השפע האינטרנטי. אבל אין ספק שהוא הולך ומכחיד את הרגעים מהזן הזה. אמנם הרדיו לא מת עם האינטרנט, אבל הוא בהחלט הפך למותאם אישית הרבה יותר. והרי הפתעות גדולות יכולות לבוא רק עם ציפיות נמוכות – כאלו שמתקיימות בהאזנה לרדיו ארצי חסר מעוף וערוצי מוזיקה ממוסחרים, לא לתחנת רדיו ממוחשבת שקולעת שוב ושוב לטעמך.

הרגע שתואר בפיסקה הראשונה שייך לקליפ של The Lost Art Of Keeping a Secret של Queens Of The Stone Age, שהיכה בי, אי שם בתחילת העשור הקודם, בהפתעה מוחלטת. מבחינה מוזיקלית הייתה זאת כנראה התקופה הגרועה בחיי מאז ראשית ימי הגראנג’. ההתפכחות מהמוזיקה של סיאטל ונספחיה הייתה מהירה וכואבת. ומצאתי את עצמי מתקשה להקשיב לקורנל, רזנור, או קורגן – גיבורי ההתבגרות שלי שלפתע, בגיל עשרים וקצת, נשמעו נפוחים ומגוחכים. בעוד שאת הגאונות הקלילה והאגבית של גיבורי אינדי כמו Super Furry Animals רק התחלתי לגלות. הצליל של QOTSA היה בדיוק החוליה החסרה – להקה תוקפנית אבל כזו שחסרה את הרצינות התהומית של הגראנג’, שאסתטיקת המטאל שלה מאוזנת היטב עם השירה הצלולה והרכה של ג’וש הום והאווירה הפסיכדלית.

בימים אלו זוכה Rated R, האלבום ממנו לקוח השיר, להוצאה מחודשת. אני חייב להודות שאת ההוצאה המחודשת טרם שמעתי. אבל בהתחשב בכך שמרבית הביקורות אודותיו מתרכזות במחמאות לאלבום המקורי ולא בהתייחסות לבונוסים (שעיקרם הופעה חיה של הלהקה מאותה תקופה), ניצלתי את ההזדמנות על מנת להוריד את האלבום מהמדף מכוסה האבק עליו הוא יושב. ואכן, האזנה חוזרת מגלה יצירה שלא איבדה מבחינתי דבר – The Lost Art Of Keeping a Secret עדיין מלהיב אותי בגיל שלושים כפי שעשה בגיל עשרים ואחד, וצליל הדרבוקה וריף הגיטרה של Better Living Through Chemistry, שהפכו השבוע לרינגטון שלי, יוצרים, עדיין, את אחת מפתיחות השירים המלהיבות ששמעתי אי פעם. נדמה לי שהיחס שלי ל-Songs For The Deaf, אלבומם הבא שהכתיר אותם סופית כסופר גרופ וכמפלצת הרוקנרול האולטימטיבית יהיה היום קצת יותר קריר. ההעדפה שלי תהיה בוודאי ללהקה הקצת יותר מרושלת, קצת יותר מסוממת, שיצרה את Rated R.

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2010/08/Queens_Of_The_Stone_Age-Lost_Art_Of_Keeping_A_Secret.mp3]
Queens Of The Stone Age – Lost Art Of Keeping A Secret

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2010/08/Queens_Of_The_Stone_Age-Better_Living_Through_Chemistry.mp3]
Queens Of The Stone Age – Better Living Through Chemistry

וגם – אם בשנה שעברה היה אפשר ללכת להופעות של MGMT ו-Faith No More  ולהתעלם מכנס המוזיקה המתקיים במקביל, השנה דאגו מארגני הועידה, שמתקיימת לצד ההופעות של PiL, The Drums ו-LCD Soundsystem ליחצן אותה כראוי, ואת האיזכורים לועידה תוכלו למצוא תחת כל בלוג רענן. אני מקווה להשתתף, בלי נדר, בלפחות אחד מהמפגשים ביום השני. בכל מקרה, אין ספק שהמסורת החדשה של כנס המוזיקה של היינקן היא אחת היוזמות היותר מבורכות שקמו לסצינת המוזיקה בשנים האחרונות – כן ירבו!

וגם – הידד! Gonjasufi מגיע לארץ. אני לא יודע אם יצא לכם לראות את הביקורת המשתפכת שלי על הבחור במסגרת גליון “קוראים כותבים” בטיים אאוט. בכל מקרה, יהיה משמח להפליא לראות מקרוב את אחד האמנים המסקרנים ביותר שצצו בעולם בשנה האחרונה – בעיקר כשהמחיר מזכיר יותר את ניו יורק מאשר את תל אביב.

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2010/04/Gonjasufi-Kobwebz.mp3]
Gonjasufi – Kobwebz

[audio:http://bit.ly/aVND1j]
Gonjasufi – Ancestors

ולסיום – אתר Cinema Bland מונה את הסיבות בגללן Scott Pilgrim vs.The World, סרט הקומיקס החדש והכה-מצופה ע”י גיקי העולם, נכשל לחלוטין בקופות האמריקאיות. למרות שמעולם לא קראתי את הקומיקס המדובר, הטריילרים בהחלט גרמו לי לצפות לסרט – שכישלונו אולי מעמיד את הקרנתו בארץ בספק. נותר רק לקוות שהכשלון הזה לא יחריב את הקריירה של אדגר רייט – אחד מהבמאים היותר מקוריים שהופיעו על מסכינו בשנים האחרונות.

תגיות:   · · · · · · · · · · · תגובה אחת

השאר תגובה

תגובה אחת עד כה ↓

  • מצחיק – בדיוק האזנתי להם לפני איזה שבוע, קודם ל”סונגז פור” ואח”כ ל”רייטד אר”, וגיליתי על הדרך שעוד שני מכרים בדיוק חזרו אליהם, ועכשיו אתה. כל כך נהניתי, באמת.

    יש משהו ב”רייטד אר” שמציב אותו מעל ל”סונגז פור”, מסכים איתך, אבל אני בכללי חושב שכל אחד משלושת האלבומים הראשונים שלהם מופלאים, וגם קאיוס היו אדירים, רק חבל שהם (או בעצם הוא, או בעצם הום) בנפילה חופשית בשנים האחרונות.