טאפאס וטאפאס

זאת פעם השנייה שאני רואה הופעה של מוריסי – הפעם הראשונה הייתה בפסטיבל לידס לפני ארבע שנים. דווקא בתור מישהו שלא גדל על מוריסי והסמיתס אני לא יכול שלא להתרשם מהנוכחות הבימתית הכובשת של הזמר. אלא שהנוכחות הזאת יכולה אולי לכפר על כל ההזדקנות וההשמנה שהוא סובל ממנה (וחמש הפעמים שבהם הוא הסיר את חולצתו לא ממש תרמו להסתרת העובדות הקשות), אבל לא על הרפרטואר משני האלבומים הקודמים והאלבום הקרוב, שרובו נע בין הבינוני למביך ממש, כשכל הציניות וההומור המרושע של מוריסי הישן פינו את מקומם לטקסטים בכייניים משהו. אם בהופעה הקצרה בלידס זה עוד היה בגבול הסביר, הרי שבהופעה באורך מלא, אתמול בגני התערוכה, נרשמה בהחלט עייפות מסויימת לקראת האמצע. כמובן שכל שיר של הסמיתס הקפיץ את הקהל – מה שהזכיר שוב את העובדה המצערת שלמרות לא מעט רגעים יפים בקריירת הסולו, מוריסי הוא עדיין בראש ובראשונה הסולן של אותה להקה שהתקיימה למשך חמש שנים באמצע שנות השמונים.

 והחדשה המשמחת של השבוע באה כמובן מכיוון הזאפה, שיארח באוקטובר את ה”אנימל קולקטיב” המהוללים. מאלבום לאלבום אני מוצא את עצמי מחבב יותר ויותר את ההרכב הפסיכ(י)דלי הזה, ובכל זאת הם לא כבשו אצלי עדיין מקום אמיתי בלב – אולי ההופעה שלהם בארץ תשנה את זה סוף סוף. ועדיין, תקנו אותי אם אני טועה, נדמה לי שהפעם האחרונה שהרכב כל כך משפיע ורלוונטי הופיע בארץ כשהוא בשיא כוחו היצירתי, היה בהופעה של רדיוהד ב”סינרמה” – אי שם בין אוקיי קומפיוטר לקיד איי.