טאפאס וטאפאס

ככל שהזמן עובר אני מוצא את עצמי נמשך יותר ויותר למוכר והאהוב ופחות לחדש והמרגש. לא, זאת לא שמרנות מוזיקלית שנחתה עלי בגילי ההולך ומתקדם, אלא דווקא שפע מוזיקלי בלתי נסבל – כמו ילד בחנות ממתקים שנותר עם טעם רע אחרי שערבב יותר מדי ממתקים אקזוטיים ושולח את ידו לממתק הישן והאהוב כדי להעלים את השאר. במקום לחרוש תלמים חדשים במוח, קל בהרבה ללטף שוב את התלמים הישנים והחרושים היטב.

“כזה עוד לא שמעתם” הוא המשפט האחרון שאפשר להגיד על Feral Children. למעשה, אני יכול גם להגיד לכם בדיוק היכן שמעתם כמעט בדיוק כזה – אצל מודסט מאוס, אחת הלהקות עמוקות התלם והאהובות ביותר עלי. לא הייתי קורא ל-Feral Children חקיינים (אם למילה “חקיין” יש עוד משמעות בעולם של העתקה, הדבקה, שחזור וסימפול), אבל אי אפשר לפספס את הדמיון בין השירה של ג’ף קינן, סולן הלהקה, לזאת של אייזק ברוק – לא רק בגוון הקול אלא בעיקר בנימת הדחיפות שזועקת מכל משפט ומשפט –   כאילו כל שורה מושרת בנשימותיו האחרונות.

כל זה לא היה יכול להיחשב כעלבון לולא “Second to the Last Frontier”, אלבום הבכורה של Feral Children, היה פחות ממצוין. למעשה המחמאה הגדולה ביותר שאני יכול לתת לאלבום הזה, אחרי שבוע של האזנה כמעט בלתי פוסקת, היא שאם כך בדיוק היה נשמע האלבום הבא של מודסט מאוס, אולי הייתי טוען שהלהקה דורכת במקום, שזה לא הטוב באלבומיהם – אבל קשה היה להגיד שהייתי מתאכזב.

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2008/08/Feral_Children-Billionaires_vs_Millionaires.mp3]
Feral Children – Billionaires vs. Millionaires

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2008/08/Feral_Children-Me_Me_Just_Me.mp3]
Feral Children – Me, Me, Just Me

ואם אי פעם תהיתם איך האנימל קולקטיב היו נשמעים עם אייזק ברוק כסולן:

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2008/08/Feral_Children-Jaundice_Giraffe.mp3]
Feral Children – Jaundice Giraffe