טאפאס וטאפאס

בלוג מוזיקה ונשנושים

טאפאס וטאפאס header image 4

לראות ולא להאמין

15 בSeptember, 2011 מאת נמרוד
להגיב

אם יש ביטוי שהוליווד שחקה עד שאיבד כל שביב של משמעות הרי זה “מבוסס על סיפור אמיתי”. מידת המציאות שנדרשת על מנת להפוך תסריט ל”אמיתי” היא כל כך זניחה, שאני בטוח שגם האנשים בפיקסאר יכלו להדביק כותרות כאלו על הסרטים שלהם (זה אשכרה קרה באמת! רק שבמקום עכברוש שהוא טבח זה היה בנאדם שהוא טייח. ממש השבוע הוא עשה אצלי צבע!). כנראה שזאת הסיבה שהיוצרים של “אני אוהב אותך פיליפ מוריס” טורחים להזכיר בערך חמש פעמים שמדובר בסיפור אמיתי לחלוטין.

ואכן, לא מדובר בסיפור שקל להאמין לו. ג’ים קארי באחד מתפקידיו הגדולים אי פעם משחק את ג’יי ראסל, שוטר, איש משפחה ונוצרי טוב, שבעקבות תאונה יוצא מהארון והופך לגיי ראוותני שמתפרנס ממעשי נוכלות. בכלא הוא מתאהב בפיליפ מוריס (שום קשר לחברת הסיגריות) ובנסיון להתאחד שוב ושוב עם אהובו מתחיל שרשרת של אירועים משעשעים להפליא ולעיתים גם מרגשים.

כמובן שלקראת הסיום התסריטאים לא התאפקו והכניסו פנימה כמה תפניות עלילתיות חסרות הגיון ומופרכות, שמעיפות את הסרט הרחק מהסיפור האמיתי. כך לפחות חשבתי עד שקראתי את הראיון הזה עם ג’יי ראסל האמיתי (זהירות, ספויילרים), שמגלה שכמעט כל פרט בעלילה הלא-תאמן הזאת נכון לחלוטין. לא יודע מה קובע חוק ההתיישנות בנוגע להמלצות סרטים – הסרט הזה נוצר כבר ב-2009, והוקרן (בקושי) באמצע 2010. אבל אם עוד לא ראיתם את הסרט המצויין הזה, זה הזמן.

I love you Phillip Morris

 

לפני שבוע נחת בתיבת הדואר שלי מייל מתורגם כל כך ברישול, שהתעוררה בי תקווה שמדובר בחברי הניגרי שהקשר עימו נותק לפני שגיליתי אם קיבל את הצ’קים שלי. אך מדובר היה בגרנט, מוזיקאי אמריקאי שעל פי גוגל תרגום הוא “מוסיקאי מסנטה קרוז, קליפורניה חמישית מלכודת של עכברוש הלהקה”. הלהקה, כך מתברר “משחקים שילוב של אינדי פולק רוק, ואפילו רוק פוסט קצת לפעמים. זה דומה עכבר צנוע, ריצוף, אנדרו בירד, Decemberists, Menomena, ציפורים חיקוי”.

אחרי שהסברתי לגרנט היקר שהאנגלית של בלוגרים ישראליים היא לרוב טובה יותר מהעברית של גוגל תרגום, הבטחתי שאאזין ל-The Western Boundary, אלבום הבכורה של Rat Trap. מדובר, מתברר, באלבום לא רע בכלל. מגוון הסגנונות וההשפעות שצוינו במייל אכן נמצאים כאן. והעושר הסגנוני מכסה על חוסר המקוריות. בסופו של דבר האלבום הוא לא הרבה יותר מסך השפעותיו – אבל למי איכפת שמדובר בהשפעות כל כך טובות.

אני מניח שרובכם, כמוני, לא שמעתם מעולם על Larsen. מדובר, מתברר, בלהקה איטלקית וותיקה מאוד. ש-Cool Cruel Mouth שאליו הגעתי השבוע הוא אלבומם השלוש עשר (מה שאומר שיש עוד שניים עשר שלא אשמע לעולם). לא מדובר באלבום מצויין ממש, בעיקר כיוון שהחבורה האיטלקית מתעקשת לגבות את המוניטין ה”אקספרימנטלי” שלהם בכמה קטעים מקושקשים. אבל שיתוף הפעולה שלהם עם Little Annie האמריקאית עובד מצויין, וגם העובדה שהקול של הסולן דומה להפליא לזה של דניאל באייר לא מזיקה בכלל.

Larsen

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2011/09/Larsen-It_Was_A_Very_Good_Year.mp3]
Larsen – It Was A Very Good Year

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2011/09/Larsen-Existential_Joe.mp3]
Larsen – Existential Joe

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2011/09/Larsen-Annies_Rap.mp3]
Larsen – Annie’s Rap

ולסיום – השיר הראשון באלבום החדש של Wilco מסתיים בשתיים וחצי דקות של סולו גיטרה כוחני אה-לה דף לפרד. בהחלט הולך להיות כאן מעניין.

תגיות:   · · · · · · · · · · · · 2 תגובות

כמה הערות על ההופעה של אינטרפול

31 בAugust, 2011 מאת נמרוד
להגיב

גדול, גדול מדי – קשה להתרגש באמת מהופעה בביתן 1. יש שני סוגים של אולמות. כאלו שבהם הבמה היא רק אמצעי פונקציונלי להגבהת הלהקה, וכאלו שבין הלהקה לקהל עומד חייץ אמיתי. ביתן 1, עם הבמה הגבוהה והתעלה העמוקה שבין הקהל לבמה ללא ספק שייך לסוג השני. בבארבי, למשל, לא משנה כמה רחוק תעמוד מהבמה, העובדה שהאנשים בשורה הראשונה יכולים לשלוח יד ולגעת ברגלי המופיעים, יוצרת דינמיקה אחרת לגמרי. מצד שני, המקום הזה כנראה הולם להקה כמו אינטרפול, שלא נראית כמחפשת את החיבור הזה לקהל. המקצועיות הקרירה של הלהקה בולטת גם ברגעים המרטיטים ביותר. ועדיין, אינטרפול יודעים איך לעבד את השירים שלהם להופעה. להפשיט את השירים ולוותר על הדיוק לטובת הקצב הפשוט שמרעיד את הגוף, ומצליחים לגעת בקהל כמעט בלי לנסות.

Interpol

הסאונד – המבחן הכי פשוט לרמת הסאונד הוא כזה: האם הוא מאפשר גם למי שהגיע להופעה בלי להכיר את המקור, שהמוח שלו לא מסוגל להשלים את הצלילים מאינספור שמיעות של האלבום, להנות מההופעה. הסאונד של ההופעה אמנם התחיל מעט בינוני. אבל לפחות מהיכן שאני עמדתי (כרגיל, קרוב לסאונדמן) הוא התקרב בהדרגה לשלמות – עם צלילות טובה מאוד ורמת ווליום נכונה. מצד שני, זה עדיין לא מספיק כדי להפוך הופעה טובה מאוד להופעה בלתי נשכחת.

הקהל – אז מה הטעם לשלם 200 ש”ח על הופעה צפויה למדי של להקה אדירה ומקצועית אך קרירה, באולם גדול מדי ועם סאונד טוב אבל לא יוצא מגדר הרגיל? הסיבה היחידה היא כנראה הקהל – זה שנדחף לפניך, מעשן לך בפרצוף ושופך עליך בירה (ועדיין מנומס בהרבה מהקהל האירופאי, למשל). בסופו של דבר, להיות חלק מקהל של אלפים שקופץ עם Obstacle 1 זאת התמורה האמיתית למחיר.

וגם:

  1. משנה לשנה הארגון של אירועים מהסוג הזה נהיה מקצועי יותר ויותר. גם העובדה שההופעה התחילה באיחור סביר ובשעה נורמלית יחסית הייתה משמחת.
  2. במסגרת ההכנות להופעה הקשבתי שוב לכל הדיסקוגרפיה של אינטרפול. המסקנה הראשית הייתה שהאלבום השלישי שלהם, Our Love To Admire, הוא לחלוטין אנדררייטד. חבל שהוא לא זכה ליצוג טוב יותר על פני האלבום הרביעי והבינוני. כמובן ששום דבר יכול להתעלות על השיאים של Turn On The Bright Light, שכבר ברור שאינטרפול לא תצליח להתקרב אליהם לעולם.
  3. לא משנה עד כמה ניסיתי להוציא את הרעיון ממוחי, כל ההופעה חיכיתי לביצוע Mistaken For Strangers. הנשיונל כבר התרחקו ממזמן מהצל שאינטרפול הטילה עליהם, אבל השיר המצויין הזה לנצח יתקשר לי לאינטרפול.

 

תגיות:   · · · · · 13 תגובות

מעופש זה המגניב החדש

26 בAugust, 2011 מאת נמרוד
להגיב

לפני הכל – נדיר שאני טורח לקרוא ראיונות עם מוזיקאים, שלעיתים רחוקות יוצאים מגבולות התיאורים הבנאליים למדי מתוך שגרת היום של מוזיקאים בעידן הפוסט סקס-סמים-ורוקנרול. אבל כשסטיבן מלקמוס מדבר, אני מקשיב. בראיון לרגל יציאת האלבום החדש שלו (הדי בינוני, גם ביחס לקריירת הסולו רוויית העליות והירידות שלו) מלקמוס מספר על ההבדלים שבין בק לניגל גודריץ’ כמפיקים, על סבב האיחוד הראשון וכנראה האחרון של פייבמנט ועל פסטיבלי מוזיקה בכלל, ומחזק את תדמית הבטלן המפורסמת שלו.

מעניין לקרוא את מלקמוס מזלזל, ולא בפעם הראשונה, ברוק כאומנות גבוהה או כעניין של חיים ומוות. מצד אחד אין ספק שמדובר בגישה בריאה להפליא – אין בעיני הרבה דברים יותר גרועים ממוזיקאי שיוצר בחרדת קודש, כשכל זיוף מחויך הוא עלבון לחזון האמנותי שלו. מצד שני, מהגישה הקלילה והמחויכת הזו צומחים לעתים יצירות מופלאות – ופייבמנט היא אחת הדוגמאות הטובות ביותר לכך. מלקמוס משווה את המוזיקה שלו לסרטים פופולריים, שכמעט תמיד נראים מיושנים שלושים שנה מאוחר יותר. מעניין באמת מה תחשוב האחיינית בת השנתיים שלי על פייבמנט כשהדוד הנודניק ישמיע לה אותם עוד עשרים שנה.

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2011/08/Stephen_Malkmus_And_The_Jicks-Senator.mp3]
Stephen Malkmus And The Jicks – Senator

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2011/08/Stephen_Malkmus_And_The_Jicks-Tigers.mp3]
Stephen Malkmus And The Jicks – Tigers

וכנראה שגם אני עצלן. אחרת אין הסבר לכך שגם אחרי שאני חוזר מהופעה עם עיניים נוצצות, עדיין לוקח לי יותר משבוע לכתוב עליה. להופעה של גידעון קון (Gideon Conn) באוזן בר הגענו, אחרי אזכור ב”אפרכסת” וכמה שירים חמודים-אבל-לא-מלהיבים שנדגמו ביוטיוב, עם ציפיות מינימליות.

סימני השאלה התגברו למראה חבורה מלוכדת, בגילאים שבין עשרים ומשהו לשישים ומשהו, שהתקבצה מול הבמה כשהיא דוברת בריטית שוטפת. בדיוק כשהתבדחתי אם עוד מעט אשאל האם אני מצד החתן או הכלה, עלה קון לבמה, ואישר את דברי. הזמר, מתברר, הגיע לארץ לחתונה של אחיו. ובהופעה עצמה התחלק האולם, הריק למדי למרבה הצער, למשפחה אוהבת בחלק הימני, וכמה זרים שנקלעו במקרה בשמאלי.

במשך שעה וקצת נתן גדעון קון שורה של שירים מרתקים, חכמים ומלאי הומור. סוג של דמיטרי מרטין בריטי, שהחליף את הפרצוף העגמומי בחיוך בלתי פוסק, עיניים פתוחות לרווחה והמון חכמת חיים. ממזמן לא שמעתי כותב שירים שכל כך ממעט ליפול לקלישאות. כשלזה מצטרפות גם יכולות נאות כפרפורמר, שמתקשר עם הקהל, מלווה את עצמו ב”כלי נשיפה” ביטבוקסיים, ומסיים בסטייג דיווינג (מגובה של חצי מטר, על רצפת האולם הריקה) לצד אווירה משפחתית חמה – התוצאה היא הופעה קרובה למושלמת.

Gideon Conn

אלבום הבכורה של הזמר, אותו מיהרתי לקנות לאחר ההופעה, התגלה כמאכזב ממש כמו השירים ביוטיוב. הרבה מהשירים הטובים ביותר לא נכנסו אליו, ואלו שנכנסו נשמעים כבויים ביחס לגרסא הבימתית. כיוון שמר קון בא לבקר את המשפחה בארץ מדי שנה, נותר לי לקוות שגם בפעם הבאה נזכה להופעה שלו – אני אעשה כל מה שביכולתי כדי לפרסם אותה בתקווה לראות את האולם מלא הרבה יותר בפעם הבאה.

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2011/08/Gideon_Conn-want_you_around.mp3]
Gideon Conn – want you around

לפני כמה ימים הקשבתי, לאחר זמן רב, ל-Under the Pines מתוך האלבום השני של Bodies Of Water. וכפי שזכרתי מדובר, כמחמאתה האירונית להפליא של מרגול, בשיר פלילי להפליא. למעשה, השיר הזה כל כך טוב שהוא מאפיל לחלוטין על יתר השירים. והנה לפני חודשיים שחררה הלהקה את אלבומם השלישי והנהדר, Twist Again. שיר ברמה של השיר ההוא אולי אין כאן, אבל מדובר באלבום מאוזן הרבה יותר וכנראה גם טוב יותר מקודמו. יש כאן לפחות שלושה-ארבעה שירים אדירים באמת, ואני בטוח שהאזנות נוספות יגלו עוד כאלו. אני לא מכיר הרבה להקות אחרות שמצליחות ללהטט כל כך טוב על הקו הדק שבין דרמטיות לאובר דרמטיות מבלי למעוד. לשמחתכם, אפשר עדיין להסטרים את האלבום כולו כאן.

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2011/08/Bodies_of_Water-Under_the_Pines.mp3]
Bodies of Water – Under the Pines

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2011/08/Bodies_of_Water-Mary_Dont_You_Weep.mp3]
Bodies of Water – Mary, Don’t You Weep

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2011/08/Bodies_of_Water-Open_Rhythms.mp3]
Bodies of Water – Open Rhythms

לסיום – בעקבות ציוץ לא יאומן בטוויטר, פתחתי השבוע, בשעות הלילה, את ערוץ אחד כדי לגלות שאכן כך הדבר. במסגרת אוורור הארכיון המעופש ברוממה בחר הערוץ לשדר שידור חוזר של להיט בראש (!) משנת 1991 (!!). המסקנה העגומה, אחרי כמובן זאת המחרידה על בזבוז כספי האגרה, היא שלא רק ערוץ אחד היה טוב יותר פעם. ההשוואה של הלהיטים של אז והיום לא עושה חסד עם הפופ הגלגל”צי, זה של בני העשרים ומשהו עם הנפש של בני השבעים. במצעד של 1991 תוכלו למצוא את רוקפור בצעירותם, את נוער שוליים פורצי הדרך ואת פורטרט הנהדרים. אפילו אתניקס, שתפסו את שני המקומות הראשונים, מלאי חן בהשוואה. את התוכנית חתמה הופעת אולפן של “להקה מקומית” מול קהל נלהב – ולרגע ערוץ 1 נראה הערוץ הכי מגניב בשכונה.

תגיות:   · · · · · · · · · · · · · 4 תגובות

ולפעמים, החגיגה נגמרת

9 בAugust, 2011 מאת נמרוד
להגיב

לפני הכל –  בחודשיים האחרונים נאבקתי, עשרה או עשרים עמודים בכל פעם, ב-We need to talk about Kevin, ספרה המצוין של ליונל שרייבר. נאבקתי – כיוון שמדובר באחד הספרים האיטיים שיצא לי לקרוא – 460 עמודים בהם אם משחזרת בפרוטרוט את קורות החיים של בנה, קווין, שבגיל 16 ביצע טבח נוסח קולומביין בחבריו לבית הספר. אבל האיטיות הזו משתלמת – כשכל התפתחות עלילתית תורמת עוד ועוד שכבה להבנה המדוייקת של הדמויות ושל והאירועים שהולכים ונהיים מצמררים ומעוררים תחושת חוסר אונים הולכת וגוברת. הסיום מכיל לא רק טוויסט עלילתי הופך מעיים (שבדיעבד, מוזר שלא ניחשתי אותו) אלא בעיקר טוויסט רגשי חסר הגיון לכאורה, שרק ההיכרות העמוקה של הדמויות ששריבר מצליחה ליצר אצל הקורא, הופכת אותו למובן. לעצלנים שביניכם, בעוד כחודש צפויה לצאת הגירסא הקולנועית, עם ליהוק מושלם של טילדה סווינטון וג’ון סי ריילי לתפקידים הראשיים.

רק לפני חודש גוגל פלוס נראתה כמו הדבר הכי חם בשטח. אבל אחרי חודש של התלהבות, נראה שהמתחרה של פייסבוק הולכת ודועכת. בשלב הזה היא נראית כמו מעונות סטודנטים אחרי אחת המסיבות האלו שקיימות רק בסרטי קולג’ אמריקאים. רוב המוזמנים באו לזמן קצר, סיפרו כמה בדיחות, השאירו זבל ובלאגן, ועזבו מבלי לשוב. רק קומץ של אנשים עדיין שוכבים על הספה ומסרבים לעזוב, מדי פעם מקיאים משהו על השטיח.

אחרי שנים של סרבנות פייסבוק, התרציתי נתתי סיבוב נסיון לרשת החדשה, ואני לא בטוח אם אני מאוכזב מהכישלון שלה. אחרי הכל, ההימנעות שלי מפייסבוק נבעה בעיקר מהרצון להתחמק ממשאבת הזמן והאנרגיה של ההתלקקות החברתית האינסופית. וקשה לבזבז את הזמן על חמישה פוסטים ביום.

ועדיין, ברגעים הקצרים של חייו, הגוגל+ איפשר לי לדבר עם עוד שניים-שלושה מעשרת הקוראים שלי, ולהיכנס לדיונים מרתקים כגון דירוג האיכות של שתי להקות הדגל של ספנסר קרוג – סנסט ראבדאון והוולף פרייד. קרוג, מצידו, לא חיכה לתוצאות הויכוח ושחרר את האלבום המלא הראשון תחת הכינוי Moonface.

עכשיו, כאן אמורה לבוא ביקורת מנומקת על היתרונות והחסרונות של האלבום הזה. אבל השירה של קרוג משבשת את היכולת הביקורתית שלי. ממש כמו טחינה, מבחינתי כל שיר נהיה טוב יותר כשהוא נטבל בספנסר קרוג. קחו לדוגמא את שיר הפתיחה, Return to the Violence of the Ocean Floor, שיר מונוטוני להפליא עם משפט מפתח חסר הגיון לחלוטין, אבל כשספנסר קרוג שר את הפזמון, אני לא יכול שלא להתמוגג. מצטער, את האלבום הזה תצטרכו לשפוט בעצמכם.

 

וגם – את ההיפ-הופ שלי אני אוהב כמו סקס של ביקורי התייחדות בכלא – חזק, מהיר ומספק. האלבום החדש של ה-Wu Tang Clan האגדיים עונה היטב לדרישות. אמנם לא מדובר באלבום של ממש אלא בערימת שירים של חברי הקולקטיב שנתפרו להם יחדיו. אבל מוטיב הקונג-פו החוזר קושר את האלבום לא רע בכלל, ואף מזכיר לי את אלבום ההיפ-הופ האהוב והנשכח של מייק פאטון וה-X-Ecutioners.

לסיום – האישה כבר אמרה הכל. ולי רק נותר להגיד – להתראות, גילי, אוהבים ומתגעגעים.

תגיות:   · · · · · · · · · · · תגובה אחת

הכינו את המעבדים

23 בJuly, 2011 מאת נמרוד
להגיב

לא ברור לי איך אלבום הבכורה המהפנט של Gazelle Twin, היא אליזבת וולינג הבריטית, מצליח לזכות להתעלמות כל כך גורפת. האלבום הזה הוא כל מה שהצ’ילווייב האופנתי מבטיח כל כך הרבה פעמים, ומקיים לעיתים כל כך רחוקות. מבחינתי, בפרס הגבוה לאווירה מחשמלת (ע”ש קארין דרינג’ר אנדרסון) הוא כבר זכה. אמנם חסרה לו מידה מסויימת של דיוק וקוהרנטיות כדי להשתוות להישגים של Fever Ray, אבל כשיגיע הרגע לסכם את השנה הזאת, האלבום הזה בהחלט ילקח בחשבון.

את האלבום כולו תוכלו לשמוע באתר המרשים שנוצר עבורו. אני לא בטוח מדוע הוא כולל גם באנר שדורש לסגור את כל חלונות הדפדפן האחרים, אבל אני בהחלט ממליץ לעשות זאת. גם כיוון שהנגן היחודי הזה הוא חתיכת זללן של משאבי מעבד וזיכרון, וגם כיוון שכיוון שמדובר באלבום שראוי לפחות לשעה אחת של התמסרות מוחלטת.

בין שני צידי המתרס

האזינו שניה לשיר הבא, מתוך אלבום הבכורה החדש של Japanese Voyeurs:

http://www.youtube.com/watch?v=Eqm0x68KDGU

האם גם אתם מרגישים את הורידים בצידי המצח מתנפחים? האם גם לכם זה נשמע כמו שחזור נצלני וחסר בושה של צליל שגווע לפני יותר מעשור? אין כנראה סגנון מוזיקלי שמעורר יותר אמוציות שליליות בקרב חובבי אינדי מגראנג’. העידן הזה נראה כמו קאנון סגור שלא ניתן להוסיף לו דבר. אי אפשר לייצר מחווה לגראנז’, לעשות לו הומאז’ או להציג אותו כרטרו – כל נגיעה בסגנון מעוררת אי נוחות, ונשמעת כמו העתק עלוב.

למה בעצם? אולי זה בגלל השילוב הבלתי אפשרי שיצר הגראנג’, בין זרמי שוליים אותנטיים לבין הצלחה מסחרית מסחררת. מוזיקה מסחרית אמיתית – זאת של האייטיז למשל – נולדה למסורת שמעודדת שכפול ושיבוט אינסופיים. מצד שני, הליכה בדרכם של גיבורי אינדי שלא זכו להצלחה המסחרית של הגראנג’ נחשבת תמיד ל”מחווה” או “השפעה” חיובית.

קחו לדוגמא את מיי בלאדי וולנטיין, אולי הלהקה המשפיעה ביותר על האינדי של השנים האחרונות (כמה להקות אתם מכירים שנשמעות כמו נירוונה או הפיקסיז? תעירו אותי משינה עמוקה ותזרקו אותי מהגג של עזריאלי, אני עדיין אצליח למנות עשרים להקות פוסט/נאו/רטרו שוגייז בדרך למטה). לא משנה עד כמה השיבוטים שלהם חסרי מקוריות והשראה, הם עדיין מקבלים קרדיט על “אותנטיות”. קרדיט שלא ניתן למי שמנסה לשחזר צליל של להקות שזכו להצלחה גדולה הרבה יותר.

מהרבה בחינות מה שנחשב היום ל”אינדי” הוא מסחרי יותר מאי פעם. מהרגע שהאינטרנט נכנס למשחק, האינדי והמיינסטרים מתחרים למעשה באותו מגרש. מושג ה”התמסחרות” נעלם, וכמעט אף להקה לא תסרב לצ’ק שמן מיצרנית רכב (בחיאת דינק, אפילו את Death From Above 1979 תוכלו לשמוע בערוץ 2 בפרסומת למוטורולה). מצד שני, המיינסטרים כל כך הצר את שורותיו, עד שאף להקת אינדי לא יכולה (ואולי גם לא רוצה) לשחזר את ההצלחה אליס אין צ’יינס או פרל ג’אם. מלבד נירוונה, שמעולם לא הייתה באמת שייכת לסצינה הזו, הגראנג’ נדחק מה-DNA של שני צידי המתרס. היום הוא קצת כמו הדודה שהחליפה את העיסוק שלה בעירום אומנותי בקריירת פורנו מצליחה – ואף אחד לא רוצה לראות רימייק ל”גרון עמוק”.

לסיום – מה קורה שמלבישים קטעי אה-קפלה של וו-טאנג קלאן על המוזיקה של פוגאזי? Wugazi, כמובן! פרי מוחם הקודח של ססיל אוטר ואנדי השוויצרי. את הכל ניתן לשמוע ולהוריד בחינם. כיוון שהוו-טאנג קלאן הם לא ג’יי-זי, ופוגאזי הם לא הביטלס, קשה לי להאמין שתביעת זכויות היוצרים בדרך.

Wugazi • 13 Chambers by WUGAZI

להורדה חינמית

 

תגיות:   · · · · · · · · · · · · 7 תגובות