Warning: Declaration of c2c_ConfigureSMTP::options_page_description() should be compatible with C2C_Plugin_023::options_page_description($localized_heading_text = '') in /home/customer/www/tapasntapas.com/public_html/wp-content/plugins/configure-smtp/configure-smtp.php on line 171

Warning: Declaration of Walker_post_notification::start_lvl(&$output, $depth, $args) should be compatible with Walker::start_lvl(&$output, $depth = 0, $args = Array) in /home/customer/www/tapasntapas.com/public_html/wp-content/plugins/post-notification/functions.php on line 267

Warning: Declaration of Walker_post_notification::end_lvl(&$output, $depth, $args) should be compatible with Walker::end_lvl(&$output, $depth = 0, $args = Array) in /home/customer/www/tapasntapas.com/public_html/wp-content/plugins/post-notification/functions.php on line 274

Warning: Declaration of Walker_post_notification::start_el(&$output, $category, $depth, $args) should be compatible with Walker::start_el(&$output, $data_object, $depth = 0, $args = Array, $current_object_id = 0) in /home/customer/www/tapasntapas.com/public_html/wp-content/plugins/post-notification/functions.php on line 283
 טאפאס וטאפאס — בלוג מוזיקה ונשנושים

טאפאס וטאפאס

בלוג מוזיקה ונשנושים

טאפאס וטאפאס header image 4

רק להוסיף מים

21 בMay, 2011 מאת נמרוד
להגיב

לפני הכל – בשבת הבאה (28/5), החל מ-22:00, נתקלט עידו, אורי ואנוכי יחדיו בפעם השניה, והפעם בפרוזדור. אני צפוי להתחיל את הערב (כלומר, לעלות ב-22:00 פחות או יותר), אז תגיעו מוקדם!

כמה פעמים ספרת עד עשר?

אין ספק שהסבלנות שלי למוזיקה חדשה הולכת ופוחתת. תופעה ידועה אצל מכורי מוזיקה בני 30 פלוס. כמעט כל אלבום של 40 דקות ויותר הוא אתגר רציני ליכולת ההתמדה וההאזנה שלי, ולרוב משאיר אותי אדיש להפליא. ועדיין לא בחרתי באחת הדרכים הקלות החוצה – להיכנע לתרבות הסינגלים או להסתגר בבית, מחבק את אוסף אלבומי הפייבמנט והסופר פארי אנימלס שלי, ולאטום את אוזני לרעש שמבחוץ.

לכן, אי אפשר להגיד שלא הסתקרנתי למשמע הקונספט של Ungdomskulen  (בית ספר לנערים בנורווגית, כך מתברר), של אלבום בעל עשרה שירים באורכים שבין 56 שניות ל-1:08 שניות. הסתקרנתי, אבל לא ממש התלהבתי – הניסויים האלו נגמרים לרוב בשירי גאראג’ או פאנק מהירים וחדגוניים. ראו, לדוגמא, אלבום הבכורה של ה-Raveonettes.

אבל Gimme Ten הוא משהו אחר לגמרי. לא שירים סופר פשוטים אלא דווקא מלאי מורכבות ורעיונות טובים, שפשוט שמחזיקים כל כיוון מוזיקלי באוויר ללא יותר מכמה שניות. מעין עשרה גרעינים של שירים מצויינים שמתחילים ומסתיימים בשיא. הקשיבו, נניח, ל-Walking the dog, שנשמע כמו וויזר ביום טוב בהרבה מכל אלו שבאו בשנים האחרונות. או, נניח, ל-Number One עם ניצוצות הבלוז. או, למעשה, הקשיבו לאלבום כולו, שכבר עכשיו אפשר להסטרים במלואו, וישוחרר להורדה חינמית, בהדרגה, עד לשישי ביוני. התוצאה, עבורי, היא בעיקר תסכול על מה שיכל להיות אחד מאלבומי השנה, אבל נשאר כארוחת אסטרונאוטים ששכחו להוסיף לה מים. אבל תסכול, אתם חייבים להסכים, בוודאי עדיף מאדישות.

האייפוד רעב התחדשו לאחרונה לא רק בעיצוב חדש, אלא גם בחזרתו של אוהד, שטעמו תמיד היה קרוב יותר לשלי, מן הגלות. אבל היה זה דווקא אביעד שהקדים אותי בכתיבה על האלבום החדש של Austra, שאני נלהב ממנו פחות ממנו. אולי כיוון שאני אוהב את האלקטרו שלי טיפ טיפה יותר תוקפני (שזה הפער שבין Austra ל-The Knife, למשל) ואולי כיוון שגם האלבום הזה חוצה את סף ה-40 דקות. בכל מקרה, אני בהחלט ממליץ לקפוץ לפוסט של אביעד ולהתרשם.

וגם – האלבום החדש של Bon Iver, הלא הוא ג’סטין וורנון, כבר דלף לרשת. אבל נראה לי שעוד מוקדם להעלות ממנו שירים (מה גם שעוד אין לי דעה מגובשת עליו). אבל הנה הסינגל הראשון והבהחלט מצויין ממנו:

ולסיום – בשנים האחרונות אני נהנה הרבה יותר מהמוזיקה הפשוטה והמרגיעה של ת’רסטון מור, מאשר מהמוזיקה ההולכת ומתקשקשת של להקת האם שלו. את האלבום החדש והמשובח שלו תוכלו לשמוע כאן. כדרכם של סטרימים של NPR, הוא בוודאי יעלם בעוד כמה ימים. ואז, אני מניח, תדעו מה לעשות.


Warning: Use of undefined constant the_tags - assumed 'the_tags' (this will throw an Error in a future version of PHP) in /home/customer/www/tapasntapas.com/public_html/wp-content/themes/Cutline2.0/index.php on line 11
תגיות:   · · · · · · · · · · · · · 5 תגובות

שטח אקס טריטוריאלי

7 בMay, 2011 מאת נמרוד
להגיב

באופן אירוני, ענייני בריאות לא ממש העסיקו אותי בתשעת ימי האישפוז שאותם סיימתי השבוע. מלבד היום הראשון והמטושטש, העברתי במחלקה הנוירולוגית באיכילוב שבוע של הרגשה טובה, אפילו מצויינת – בהתחשב בהשלמת שעות השינה והאכילה המסודרת. למעשה, מהרגע שהצלחתי לסדר לעצמי חיבור אינטרנט מהיר, ההרגשה הייתה יותר כזו של מלון עסקים משל בית חולים. רק המעבר, כמה פעמים ביום, ליד חדרי החולים האמיתיים – המרותקים למיטותיהם או נעים בקושי ובכאב, הזכיר לי היכן אני נמצא. וקשה שלא להרגיש רגשות אשם כשאתה מתחיל את יומך בדילוג זריז לעגלת הקפה, ממשיך אותו במשלוח מזון מהבראסרי, ומסיים אותו בהתכרבלות עם לפטופ ופרק של Boardwalk Empire. גם הרופאים הסתפקו בדקה של התעניינות יומית בשלומי, ומבט חטוף בתוצאות בדיקת הדם היומית – כשהם ממהרים למיטותיהם של מקרים רפואיים מעניינים הרבה יותר.

מלון העסקים איכילוב

מלון העסקים איכילוב

וכך, בית החולים היה המקום המושלם לשכוח בו ממצבי הרפואי. הרי עיקר הדאגה שלי היא מהמגבלות ההולכות וסוגרות עלי – אי היכולת לנהוג, החשש מעייפות וממתח, הפחד לצאת מהארץ. אבל בית החולים הוא שטח אקס טריטוריאלי, בו כל הסכנות הללו הן מחוץ להישג יד. בו, מלבד מועד השחרור, אין דאגות כלל. וכשכל הקרובים, החברים והחברים לעבודה מתגייסים על מנת להקל על השיעמום והמצב רוח (עיקר הקרדיט, כמובן, לאישה המופלאה), מה הפלא שהדכדוך האמיתי נדחה אל אחרי מועד השחרור.

באופן לא מפתיע, השבוע הזה היה פורה למדי מבחינה מוזיקלית. אמנם שעות הפנאי שלי היו מעטות מהצפוי – כשמבקרים ורופאים קוטעים את רצף ההאזנה שלי שוב ושוב. אבל שינוי אווירה תמיד מועיל ליכולת העיכול של מוזיקה חדשה. הקו המוזיקלי נע מהכבד אל הקל, מ- Dark Dark Dark ו-True Widow בתחילת השבוע, ועד ל-Oh Land ו-Dutch Uncles ככל שמועד השחרור התקרב.

Dark Dark Dark

Dark Dark Dark ו-True Widow שונות מאוד בסגנון אבל דומות מאוד בתחושה. Dark Dark Dark, באלבומם השני, שיצא כבר ב-2010 אך תפש את תשומת ליבי בזכות ההוצאה המחודשת שלו בבריטניה, מנגנים רוק כנסייתי מלא בפסנתרים, כינורות ומברשות תופים. True Widow, לעומת זאת, מייצרים Drone כבד, מלא בגיטרות איטיות ותוקפניות. ועדיין, אפשר למצוא דמיון רב באווירה העגמומית של שני האלבומים ובשליטה הנשית, בליווי גברי, במיקרופונים. שני האלבומים מצליחים להיות מצויינים בלי להיות מקוריים במיוחד. אבל נראה לי שעם כל חיבתי ל-Drone (אם ניתן להחשיב אותו כמטאל, הרי זה אחד מסוגי המטאל היחידים שאני מסוגל להנות מהם באופן רציף), המוזיקה הרבגונית של Dark Dark Dark מדברת יותר לליבי.


Dark Dark Dark – In Your Dreams


Dark Dark Dark – Daydreaming


True Widow – Jackyl


True Widow – Skull Eyes

מהצד השני של המתרס תוכלו למצוא את Dutch Uncles המנצ’סטריים. שוב, מדובר באלבום רוק בריטי גנרי לחלוטין, אבל לפחות בחלקו הראשון מבוצע להפליא. אני אמנם אמריקנופיל בנפשי, אבל גם בריטים מצליחים לפעמים לפגוע במטרה. מולם, התחרתה (וניצחה) Oh Land, הלא היא ננה אולנד פבריקיוס הדנית, שמייצרת פופ מתוחכם ומלא אור, מולוקו סטייל. Sun of a Gun שלה כבר הבטיח את מקומו בתקלוט הקרוב שלי (פרטים בהמשך).

Oh Land


Dutch Uncles – Fragrant


Dutch Uncles – Dressage


Oh Land – Sun Of a Gun


Oh Land – Wolf & I

תגיות:   · · · · · · · · · · 8 תגובות

אזהרה: עשוי להכיל ריק רולינג

24 בApril, 2011 מאת נמרוד
להגיב

אתם מכירים את האנשים הללו. אלו שבכל פעם שהרדיו משמיע להיט ניינטיז רנדומלי נאנחים ומתלוננים שכבר לא עושים שירים כאלו, ומסבירים באריכות עד כמה שנות ה-90 הם תור זהב מוזיקלי שלא יחזור. לניינטיז התקבעה תדמית מוזיקלית איכותית להפליא, כאילו העולם התחלק למשך עשור בין בריטים שנונים עם תסרוקות מוקפדות ואמריקאים בחולצות פלאנל. אבל מבט קצר ברשימות להיטי העשור יגלו תמונה עגומה בהרבה. כשמדברים על תעשיית הפופ, הגראנג’ והבריטפופ הם לא יותר מהפרעה סטטיסטית. טיפה בים של פופ גנרי וסכריני, שהחזיר את מצעדי הפזמונים שנים אחורה, לתקופה שבה נשלט על ידי מפיקים ויצרני להיטים ולא על ידי אמנים יוצרים.

לא שהמצב היום טוב יותר – כמעט כל יצירת פופ שחורגת במילימטר מטעם הקהל הסטנדרטי מוכנסת היום תחת המטריה ההולכת ומתרחבת של אינדי. והעובדה שאמני “שוליים” מצליחים יחסית (מודסט מאוס או ארקייד פייר) מצליחים לנגוס נתח ממצעדי מכירות האלבומים רק מוכיחה שמכירת אלבומים היא כבר לא הזירה עליה בונה תעשיית המיינסטרים את הצלחתה.

כדי לשמוע איך להיטי פופ צריכים להישמע, צריך לחזור עוד עשור אחד אחורה. במסיבת האייטיז שהייתי בה בפורים נוכחתי לגלות עד כמה הלהיטים האלו – הנדושים המטופשים והצ’יזיים להפליא, יכולים לשמח אותי כל פעם מחדש. עד כמה הם, פשוטים ולא מאתגרים ככל שיהיו, זורחים מיצירתיות ואהבת מוזיקה אמיתית, ורחוקים שנות אור מהפופ המהונדס והמחושב שבא אחריהם. מי יכול להתלונן על עשור שבו הכוכבים שכיסו את הפוסטרים במעריב לנוער היו בלונדי, אינקסס או הבאנגלס. ואפילו בשיר הזה יש קסם מסויים.

אם הרוח של פופ האייטיז הייתה ממשיכה לנשוב במצעדי הפזמונים של ימינו, השירים הפשוטים, הקליטים להפליא ומלאי היצירתיות של מטרונומי היו אמורים להיות להיט ענק. ועוד עשור מהיום יכולתי לשמוע את She Wants מתנגן בפעם המי יודע כמה בגלגל”צ ולרטון שכבר לא עושים שירים כאלו.


Metronomy – Everything Goes My Way


Metronomy – She Wants

אחרי כמה נפילות שאחרי דייט ראשון מוצלח למדתי לזהות אותן – את הלהקות שאלבום אחד מוצלח להפליא שלהם הוא ממש לא סימן לבאות. שיגרמו לי להשחית שעות מחיי בנסיון לדלות בדל של כישרון מהאלבומים הבאים שלהם. ואין להקה שקל להדביק עליה את תווית חד הפעמיות יותר מ-The Horrors. אמנם Primary Colours הוא אלבום מצויין, אבל גם סופר אופנתי ומוקפד, כזה שעשוי להריח עוד שנתיים כמו גבינה בולגרית אחרי חופשה באילת.

אבל הפסימיות לא תמיד משתלמת. אלבום חדש של The Horrors לא נראה באופק, אבל סולן הלהקה פאריס באדוואן הקים פרוייקט צד בשם Cat’s Eyes יחד עם זמרת האופרה רייצ’ל זפירה. התוצאה היא אלבום קצרצר, איטי ואפלולי, שנשמע כמו קצת גירסאת בית הקפה האופנתי של ההורורס. וכן, זה הרבה יותר טוב ממה שזה נשמע. השניים אפילו הצליחו לסדר לעצמם הופעה באולם יוקרתי במיוחד, וזיכו את האפיפיור במבט באחת התסרוקות הגרועות בעולם.


Cat’s Eyes – The Best Person I Know


Cat’s Eyes – Face In The Crowd

ולסיום – אין הרבה סולנים שהקול שלהם משמח אותי יותר מזה של אלקסיס טיילור מהוט צ’יפ. השירה של טיילור היא גם המעלה הגדולה של האלבום החדש שהוציא יחד עם חברים מ- This Heat ו-Spiritualized תחת השם About Group. הספונטניות של האלבום, שהוקלט ביום אחד, בהחלט מורגשת בתוצאה הסופית הקלילה והמשוחררת. את האלבום המלא תוכלו להסטרים כאן.

תגיות:   · · · · · · · · · · · · · 6 תגובות

אזור האסון

16 בApril, 2011 מאת נמרוד
להגיב

“They are generally held to be not only the loudest rock band in the Galaxy, but in fact the loudest noise of any kind at all. Regular concert goers judge that the best sound balance is usually to be heard from within large concrete bunkers some thirty-seven miles from the stage, while the musicians themselves play their instruments by remote control from within a heavily insulated spaceship which stays in orbit around the planet – or more frequently around a completely different planet”

(דאגלאס אדאמס מתאר את להקת Disaster Area, ב”מדריך הטרמפיסט לגלקסיה”).

22:30. זאת השעה שבה נקב הקופאי בבארבי כשעת ההתחלה של ההופעה. אני, שהגעתי מתנשף מריצה למקום, שמחתי לגלות שלא משנה כמה אאחר להופעה, הבארבי תמיד יאחר יותר. הקופאי אכן צדק, למרות שלקח לי זמן להבין זאת. רק בסביבות 23:00 הבנתי לפתע שהצפירה שמהדהדת באוזני ב-20 הדקות האחרונות, מול הבמה הריקה, היא למעשה חלק מההופעה.

ואז ה-Swnas עלו, אחד אחד, לנגן. קודם קסילופון מצקצק, אחריו תיפוף פטיש על צינורות מתכת חלולים – וזה רועש כפי שזה נשמע. אחריהם Lap Guitar מחריש אוזניים, ולבסוף בס, כל כך נמוך ועמוס בפידבק, שהוא עורר רפלקס הקאה. אחרי חצי שעה מייקל גירה עלה לבמה ואחז בגיטרה. בשלב הזה הנחתי שהמהומה הכללית תתחלף בביצועים כאלו או אחרים לשירי הלהקה – רועשים בעצמם אך בהחלט סטנדרטיים. אוי, כמה שטעיתי.

ההכרות שלי עם הרפרטואר של הסוואנס היא שטחית ביותר, ואני לא יכול לזהות את המקור של מרבית השירים. אבל מלבד Jim, מאלבומם האחרון, קשה לי להאמין שמישהו מהם בוצע באופן שיכול להיחשב כנאמן למקור האלבומי – אם בכלל יש כזה. רובם טבעו בים של דיסטורשן ורעש, כשהסוואנס מוציאים, באיטיות ובנחישות, רעש כמעט בלתי נסבל ממגוון אדיר של כלי נגינה. שתי מערכות תופים, גיטרות בכל הצורות, גונגים ו, אלוהים אדירים, הקלרינט – לא יאומן כמה מחריש אזניים יכול להיות קלרינט. מהר מאוד הבריח אותי הרעש אותי לפינה הרחוקה של המרפסת של הבארבי – היכן שניתן לעמוד מאחורי קו הרמקולים ולצפות בלהקה בעוצמה מופחתת, וגם אז הייתה זו ההופעה הרועשת ביותר שהייתי בה מימי.

לפעמים מצלמה סלולארית מחורבנת מוציאה תמונות מעניינות

לפעמים מצלמה סלולארית מחורבנת מוציאה תמונות מעניינות

אם משטף התלונות האלו נוצרת התחושה שמדובר בהופעה רעה – ממש לא כך הדבר. הסוואנס יכולים להיות מופת לכל להקת הופעות. אפילו ביחס ללהקת שוליים אמיתית הם נמנעים מריגושים זולים, מנסיון לריצוי הקהל – או כמו שמייקל גירה תיאר את זה בתגובה לבקשות מהקהל  – “אנחנו עושים מה שאנחנו עושים”. ככה צריכה להיראות הופעה – טוטאלית, מרתקת, משוחררת, שלא מפחדת להרחיק את עצמה ממה שהקהל מכיר ומצפה מהלהקה. הביצועים הארוכים, לפחות בעיני, קרסו בסופו של דבר לתוך היומרנות של עצמם – אבל הסוואנס נראו מרוצים מהתוצאה – ותמיד עדיפה להקה שנראית נלהבת על הבמה מכזאת שבאה לדפוק כרטיס, להגיד “תודה תל אביב” בעברית, ולעלות על הטיסה הראשונה הרחק מהמדינה הפרימיטיבית שאליה נקלעו.

מוטרד מהנזק הבלתי הפיך לשמיעתי ומהשעה המוקדמת בה נאלצתי לקום למחרת, דידיתי אל מחוץ לבארבי מעט לפני סיום ההופעה, מצפה לראות מחוץ לאולם חוקרי ביטוח שאוספים ראיות מרשיעות כנגד תביעות עתידיות של הקהל הרשלן שבפנים. אולי זה רק הצלצולים באוזניים, אבל נדמה היה לי כשלמרחק השמיעה האידיאלי הגעתי כשהמונית גלשה לתוך איילון צפון.

תגיות:   · · · · · · תגובה אחת

סופו של עשור

11 בApril, 2011 מאת נמרוד
להגיב

“זה נראה כמו הדבר הנכון לעשות, אני בן 41, ובשלב כלשהו זה נהיה מביך”

כך, בפשטות מופלאה, הסביר ג’יימס מרפי בתוכניתו של קולברט את הסיבה לפירוקה של אחת הלהקות הנחשבות בעולם אחרי קצת פחות מעשור של פעילות. כבר ציינתי שבעיני ג’יימס מרפי הוא אחד המוזיקאים החשובים של העשור הראשון של המאה העשרים. האיש שהגה את הצליל של העשור, וגם את התדמית החדשה של כוכב הרוקנ’רול, שיכול להיות גם שמנמן וחנוני. כזה שהוא גיק מוזיקה אובססיבי לא פחות מהקהל שמעריץ אותו.

גם נסיבות ההקמה והפירוק של LCD Soundsystem הם מעוררות השראה. כל מוזיקאי וחובב מוזיקה מתוסכל, שמרגיש שכבר החמיץ את הרכבת, יכול לקבל השראה מהמוזיקאי שהתפרסם לראשונה בגיל 32. כל מי שצפה בגיבורי נעוריו משחררים אלבומים שהם הד קלוש לימי השיא שלהם, ומתרוצצים על הבמות במקום לבלות עם הנכדים, יכול להסתכל בהערצה על הרכב שיודע מתי, אחרי שלושה אלבומים ללא רבב, שעון החול שלו הולך ואוזל.

ולא רק LCD Soundsystem הגיעו לקו הסיום השבוע. גם הצליל שמרפי הגדיר הולך וגווע. קשה לי להעלות בראשי הרכב מצליח שיושב על אותה טריטוריה מוזיקלית, וגם רשימת האמנים של הלייבל של מרפי, DFA, נראית לא מרשימה במיוחד. העשור המוזיקלי שהחל ב-Losing My Edge ו-House Of Jealous Lovers הסתיים בשבוע שעבר – כעת נותר לראות מי יהיה האמן שיגדיר את הצליל של העשור הבא.


Lcd Soundsystem – Losing My Edge


Lcd Soundsystem – I Can Change

חלש הוא החזק החדש

הסדר הוא, בדרך כלל, הפוך. אני לא ממש מאלו שיושבים כוססי צפורניים ומרפרשים פורומים עלומים ואתרים עמוסי פופאפים זדוניים בהמתנה דרוכה לאלבום שיצא. כך אני מוצא את עצמי, לרוב, מאזין לאלבומים שבראשי יושבים כבר כמה דעות קדומות – אלו של המבקרים שהתנפלו וכתבו עליהם לפני.

והנה, ביום שלישי הקרוב, פעמיים כי טוב, יצאו רשמית זוג אלבומים של שתיים מלהקות האינדי המוערכות בעולם. Low ישחררו את C’mon ואילו TV on the Radio את Nine Types of Light. בהתחשב בחיבה האדירה שיש לי לשתי הלהקות האלו (שההופעות החיות שלהם יושבות במקום הראשון והשני ברשימת ההופעות של כל הזמנים שלי), לא מפתיע שהפעם לא התאפקתי וסידרתי לעצמי האזנה מוקדמת.

במקרה של TV On The Radio הצלחתי לדלות כמה רגעים אדירים באלבום, כולל שיר הפתיחה, שנקרא Second Song (חי חי, קטעים איתכם), שבו תוכלו לשמוע את טונדה אדמבייפ מבצע חיקוי לא רע בכלל של ביל קלהאן, ו-Will Do שכבר שוחרר כסינגל. אין מה לעשות, השילוב של אדמבייפ עם קייפ מלון הוא עדיין אחד הקווים הקדמיים האימתנים בעולם המוזיקה. ועדיין, בסופו של דבר, נראה לי שהאלבום הזה, קצת כמו אלבומם הקודם, ימצא אותי יושב על הגדר – מתרשם מהכשרון האדיר של החמישיה הזאת, אבל גם מתגעגע לצליל התקיף יותר של שני האלבומים הראשונים.


TV On The Radio – Second Song


TV On The Radio – Caffeinated Consciousness

כמו שכבר ציינתי, אני במיעוט שאוהב את הויתור של Low על המינימליזים המוחלט של האלבומים הראשונים לטובת צליל מעט יותר עשיר ותוקפני. C`mon הוא אמנם לא The Great Destroyer המחוספס, אבל גם לא Long Devision המצמרר באיטיותו. Low מצאו לעצמם מקום טוב באמצע.

השירים של הלהקה, כבר גיליתי ממזמן, נשמעים בעוצמה רבה יותר ככל שאני מחליש את העוצמה, וחודרים עמוק יותר ככל שאני מנסה להסיח את דעתי מהם. וכשאני שקוע בספר (עדיין Freedom, תיחנק פרנזן!), ומד הווליום מכוון נמוך נמוך, אני אוהב את האלבום הזה לא פחות מכל יצירה של Low בשנים האחרונות.


Low – Try to Sleep


Low – Especially Me

ומה יגידו המבקרים? נדמה לי שכרגיל, TV on the radio יזכו למבקרים שיפתחו את בקבוקי השמפניה וינשקו את העפר לרגליהם, בעוד ש-Low יסתפקו בלחיצת יד מנומסת וטפיחה קלה על השכם. אני, כך נראה, אשאר בדעת המיעוט.

תגיות:   · · · · · · · 4 תגובות