Warning: Declaration of c2c_ConfigureSMTP::options_page_description() should be compatible with C2C_Plugin_023::options_page_description($localized_heading_text = '') in /home/customer/www/tapasntapas.com/public_html/wp-content/plugins/configure-smtp/configure-smtp.php on line 171

Warning: Declaration of Walker_post_notification::start_lvl(&$output, $depth, $args) should be compatible with Walker::start_lvl(&$output, $depth = 0, $args = Array) in /home/customer/www/tapasntapas.com/public_html/wp-content/plugins/post-notification/functions.php on line 267

Warning: Declaration of Walker_post_notification::end_lvl(&$output, $depth, $args) should be compatible with Walker::end_lvl(&$output, $depth = 0, $args = Array) in /home/customer/www/tapasntapas.com/public_html/wp-content/plugins/post-notification/functions.php on line 274

Warning: Declaration of Walker_post_notification::start_el(&$output, $category, $depth, $args) should be compatible with Walker::start_el(&$output, $data_object, $depth = 0, $args = Array, $current_object_id = 0) in /home/customer/www/tapasntapas.com/public_html/wp-content/plugins/post-notification/functions.php on line 283
 טאפאס וטאפאס — בלוג מוזיקה ונשנושים

טאפאס וטאפאס

בלוג מוזיקה ונשנושים

טאפאס וטאפאס header image 4

שיר הרבעון

4 בApril, 2011 מאת נמרוד
להגיב

לפני הכל – סרטי האנימציה שאינם של פיקסאר נראים לעיתים קרובות כמו אוסף של בדיחות ורפרנסים שאוגדו לתוך עלילה קלושה וצפויה. כל הדברים האלו נכונים גם לגבי “רנגו”, סרט האנימציה של גור ורבינסקי בכיכובו של ג’וני דפ. ההבדל היחיד הוא שאת הבדיחות והרפרנסים של רנגו פשוט לא תמצאו בשום מקום אחר. לא הרבה סרטי אנימציה הוליוודיים מרשים לעצמם להשתמש בהומור שחור ומרושע, דמויות נכות ומכוערות בצורה בלתי חמודה בעליל, וסצינות תלושות וסוריאליסטיות (יותר בסגנון של האחים כהן מאשר זה של וול-אי לדוגמא). וכשאת כל זה מצליחים איכשהוא לארוז לסרט סוחף וקליל להפליא, יש סיכוי טוב שזה סרט האנימציה הלא-פיקסארי הכי טוב שתראו השנה.

חלקכם אולי שמו לב שהכרזתי בעמוד הפייסבוק (המוזנח להפליא) של טאפאס וטאפאס, על מציאת השיר הטוב ביותר של השנה עד כה. הגיטרה המתעוותת והשירה השברירית של קונאן מוקסין הניו זילנדי העניקו לי את אחד הרגעים הנדירים יותר ויותר, שמצליחים להצדיק שעות אין ספור של חפירה באינספור בלוגים, קליפים ובנדקאמפים. וכיוון שאני עובד בתאגיד אמריקאי, אפשר כבר עכשיו להכריז – נמצא שיר הרבעון!

וממש כמו במקרה של השיר הנ”ל, שירה היא תנאי כמעט מחייב כדי לחבב עלי באמת יצירה מוזיקלית. אם אי פעם אנסה לבנות את רשימת השירים האהובים עלי, אני משוכנע למדי שאת הקטע האינסטרומנטלי הראשון לא תמצאו בעשרים או שלושים המקומות הראשונים. זאת גם לרוב הבעיה שלי עם להקות פוסט רוק, שגם המוצלחות שבהן הופכות במוחי עד מהרה לבליל אחד של צליל שלא מצליח להתגבש לכדי זכרון של ממש.

Vessels הם עוד להקה מהסוג הזה ממש, והמהלכים המוזיקליים שלהם לקוחים אחד לאחד מספר הכללים של אקדמיית Mogwai. ועדיין, כנראה מתוך התחשבות במוגבלים אינסטרומנטלית שכמוני, תוכלו למצוא כמה שירים של ממש באלבום. לפחות אחד מהם (Meatman, Piano Tuner, Prostitute) הוא פנינה של ממש, אם רק תצליחו להתעלם מהעובדה שהוא נשמע כמו משהו שרדיוהד שכחו כבר לפני עשור.


Vessels – The Trap


Vessels – Meatman, Piano Tuner, Prostitute

ואם כבר מדברים על שירה: הטריק הנדוש של שירה שמתבדרת אל מחוץ למלודיה עובד עלי כל פעם מחדש, עוד מהפעם הראשונה שהקשבתי ל-You are the light. עוד להקה שעושה זאת היטב היא Caribbean. שמוציאה עכשיו את אלבומה (הרביעי, אם אני סופר נכון) Discontinued Perfume. מלבד שירה עקמומית יש באלבום הזה שפע של יצירתיות ודמיון, והוא מסתמן אחרי שתי האזנות חטופות כאלבום שישמח אותי עוד זמן מה.

וגם – חשבתי להוסיף כמה מילים על C’mon האלבום החדש בעל השם המעצבן של Low, אבל נראה לי שאני אדחה את הביקורת בעוד שמיעה או שתיים. בינתיים אני בהחלט ממליץ לכם לפנות לו שעה מזמנכם – בעיקר אם גם אתם, כמוני, אוהבים את פאזת הרועש-שקט-רועש שעוברת על הלהקה בשנים האחרונות.


Warning: Use of undefined constant the_tags - assumed 'the_tags' (this will throw an Error in a future version of PHP) in /home/customer/www/tapasntapas.com/public_html/wp-content/themes/Cutline2.0/index.php on line 11
תגיות:   · · · · · · · · · · · 5 תגובות

עייפות החומר.

22 בMarch, 2011 מאת נמרוד
להגיב

כמעט כל רשימות העצות לבלוגרים ממליצות להכריח את עצמך לכתוב. וגם אצלי, אחרי קצת יותר משלוש שנים של בליגה איטית אך רציפה, ארבעה שבועות ללא אף פוסט מעוררים רגשות אשם שאט-אט מתגברים על חוסר המוטיבציה והשעמום המוזיקלי. הדרך חזרה עוברת, כנראה, דרך פוסטים קצרים ואימפולסיביים – לכתוב מיד על מה שמתנגן באותו הרגע, במקום להאזין לעוד ועוד אלבומים שמטשטשים זה את השפעתו של זה. בכל מקרה, כנראה שהדבר שהכי תפס אותי בשבוע האחרון הוא השיר הזה:

שנשמע כמו המון דברים שכבר שמעתי ואהבתי, מה שמבטיח חיבה מידית אך גם חיי מדף קצרים במיוחד. את האלבום הבכורה של הלהקה (שלא מכיל, למרבה הצער, את השיר הזה) עוד לא הצלחתי לגרד במלואו (העניין, כרגע, במשא ומתן עם הציפור הכחולה והפרימיטיבית). אבל דגימה של דף ה-Myspace של הלהקה רומז שלא צפוי שם שוס ברמה הזאת. בדרך כלל הייתי מתבאס מלגלות שיר מצויין אבל בודד מלהקה כנראה בינונית, אבל כרגע כל תרומה לתיקיית שירי התקלוטים החדשה והריקה למדי שלי מתקבל בברכה.

וגם: אני נאבק כעת, לאט ובזהירות, ב-Freedom רחב היריעה של ג’ונתן פראנזן. מדובר, כנראה, בספר הכי טוב בו נרדמתי מספר דו ספרתי של פעמים. אם קראתם ואהבתם את “התיקונים” ואתם מרגישים מוכנים לאתגר מורכב עוד יותר, אתם מוזמנים להתחיל ביחסי אהבה-שנאה גם עם הרומן השני של פראנזן. אני לא ממש מרגיש את עצמי בנוח בעמדת מבקר הספרות, אבל כשאסיים אותו (עוד 200 עמודים למאנייק) אולי אכתוב עליו כמה מילים נוספות.

זה הכל להפעם. בינתיים אני קופץ לאמרי לשמוע את Mother Mother או פיטר ביורן וג’ון.

תגיות:   · · · · · · 5 תגובות

שיר אשים בשסק

26 בFebruary, 2011 מאת נמרוד
להגיב

ביום שלישי האחרון תיקלטתי לראשונה בחיי, והמסקנה היחידה מהחוויה היא: איך לא עשיתי את זה קודם?

נחזור טיפה אחורה. כבר הרבה זמן שאני מהרהר ברעיון של להביא לעמדת הדי ג’יי קצת מאלפי השירים שצבורים לי בראש. מצד שני, יש משהו מבעס בלבנות פלייליסט מושקע ומוקפד רק כדי להיתקל בעשרות פרצופים משעממים של יושבי הבר שמתעניינים פחות במוזיקה ויותר באחוז הבוטנים המצופים בקערת המאנצ’יז.

אבל יש ברים ויש ברים, והשסק הוא ללא ספק מקום שיושביו נותנים כבוד למוזיקה שהם שומעים. למזלי, עידו יזם ואירגן את הערב, כך שלי נותר רק לבחור שירים ולהתייצב במקום בערב המיועד, ולחכות בנימוס לתורי (אחרי עבודת הלאונג’ המעולה של אורי, ופצצת הרוקנרול של עידו).

למען האמת, עד כמה שניסיתי להימנע מתכנון מוקדם, מגירת המועמדים לתקלוט במוחי מתפוצצת משירים, פלייליסטים וחיבורים מוזיקליים. כך שאחרי חצי שעה של תכנון מוקדם מצאתי את עצמי עם פלייליסט מוכן ומוקפד, ובאורך הנכון בדיוק. אלא שלשמחתי, אחרי הסיום המקפיץ להפליא של עידו, ובזכות האווירה במקום (אתם רוקדים? למה אתם לא על הבר עם האף בתוך הבירה?), מצאתי את עצמי נאלץ לזרוק את התיכנונים לפח ולאלתר במקום. את המעברים החדים והשילובים המעניינים זנחתי לטובת הנחתה רכה של הערב – מאינדיטרוניקה, דרך קטעים פאנקיים לנענע איתם את הראש עם הדרינק האחרון, ועד לרוק איטי לטאטא איתו את הרצפה או לשכב על הבאר עם הראש בשלולית רוק ובירה. הנה הפלייליסט לפניכם, וגם כל השירים בקובץ זיפ מפנק (הקליקו על השסק להורדה).

Crystal Castles – Air War
Cold Cave – Life Magazine
Daedelus – Fair Weather Friends
Ratatat – Wildcat
Wolf People – Tiny Circle
Roots feat. John Legend – The Fire
Archie Bronson Outfit –  Shark’s Tooth
The Chap – Fun and Interesting
Death From Above 1979 – Romantic Rights
Jaill – On the Beat
Menomena –  Five Little Rooms
Spoon –  The Way We Get By
Gruff Rhys – Shark Ridden Waters
Enon – For the Sum Of It
Super Furry Animals Northern Lites
Of Montreal – Gronlandic Edit
The Knife –  Marble House
wildbirds and peacedrums – fight for me
Celebration – Battles
Glasser – Apply
Radiohead – LotusFlower
Fever Ray – When I Grow Up
Dreamend – Magnesium Light
TV on the Radio –  Ambulance
Anais Mitchell feat. Greg Brow – Why We Build The Wall
The Drones – This Time

אז סליחה מכל מי שהשעה המאוחרת מנעה ממנו להנות מהסט שלי. תודה לעידו ולאורי שהרימו את הערב, תודה למי שהיה, פירגן ונהנה, ותודה לחתולי שהביאוני על הלום.

וגם: עוד משהו שקרה לאחרונה אחרי תכנונים ארוכים: פינקתי את עצמי סוף סוף בסט תופים אלקטרוניים משומשים אך נוצצים. אמנם אין תחליף לתופים-על-אמת, אבל זה לא ממש פיתרון פרקטי לדירה בבניין עם קירות מסיבית איקאה. רק שבוע הם אצלי וכבר מפלס ההנאה שלי מתיפוף עלה פלאים. השבוע נאבקתי במטלה השבועית של המורה שלי – Home של Depeche Mode. מלבד לאתגר את המתופף חסר הקורדינאציה שבי, הצליח השיר לאתגר גם את הסנוב המוזיקלי שבי. כן, הוא קיטשי, פשטני, סופר מיינסטרימי – וגם שיר יפה לאללה.

ולסיום – ההימנעות שלי מפייסבוק לא נובעת מטעמים עקרוניים או מסנוביות. יש כאן אולי רצון מסויים לפרטיות, אבל בעיקר ידיעה שעם היחס השלילי בין כמות הזמן הפנוי שלי לכמות הדברים שאני מעוניין לעשות, בצירוף חלוקת קשב בעייתית – פשוט כדאי לי להמנע ממסיחי דעת כמו שטף עדכונים מחייהם של הסובבים אותי. אבל, לאחר מעט מאמצי שיכנוע, הסכמתי להסיר את התנגדותי לפתיחת עמוד פייסבוק לטאפאס וטאפאס, שמתוחזק על ידי האישה הנאמנה. אז יאללה כנסו, שתפו, עשו לייק, תשתינו בקיר, או ווטאבר אתם עושים בעולם החדש והמרגש הזה.

תגיות:   · · · · · · · · 4 תגובות

ההר הוליד עכבר

19 בFebruary, 2011 מאת נמרוד
להגיב

רדיוהד – You’ve done it again! מוזר לגלות שהלהקה הכי מדוברת בעולם (גם אם לא הכי מצליחה) היא גם החשאית ביותר, היחידה שמסוגלת לדווח על אלבום חמישה ימים לפני מועד יציאתו, ולמנוע את הדלפתו עד חמש דקות יקרות לאחר שחרורו למכירה. רדיוהד בוודאי לא יאהבו את ההשוואה, אבל היכולת שלהם לשמור על ענן מסתורין וחשאיות מזכירה את זו של חברת אפל. אבל בעוד אפל מצליחים לרוב לשמור על חשאיות המוצר עצמו, שמופיע לרוב לראשונה בידיו הגרומות של סטיב ג’ובס מול קהל מריע, רדיוהד מצליחים גם להסתיר עד הרגע האחרון גם את עצם קיומו.

אז מה עדיף כלכלית? לבנות ציפיות במשך חודשים ולספוג את נזקי ההדלפה המוקדמת, או להנחית אלבום בהפתעה גמורה, בידיעה שהקהל הנאמן ישלוף את הארנק כדי לחסוך את אותם חמש הדקות? במקרה של רדיוהד, שלא זקוקה לגלי ההייפ נראה שהגישה המפתיעה היא קלף מנצח. אבל נדמה לי שלא השיקול המסחרי פועל כאן, אלא פשוט הרצון להימנע מהחודשים הארוכים של שחרור הדרגתי של מידע, בחירת סינגלים, דיון על טראקליסטים, וחקירה צולבת של כל מגזין ואתר מוזיקה שמכבד את עצמו. רדיוהד פשוט רוצים להיות להקה רגילה.

לפני כמה חודשים ישבתי עם חברים לעבודה בפאב מהזן ההרצליני, כזה עם מסך קליפים שמשדר שירים מכל הזמנים (כלומר, לא מהעשור האחרון) שכולם מכירים. כשהופיע שיר ישן של רדיוהד העירה אחת הנוכחות, דווקא לא מעדת זומבי הגלגל”צ: “איזו להקה מצויינת, חבל שהיא נעלמה”. אחרי שסיימתי את התקף הזעם (טוב, תיקון מנומס ומהוסס), הבנתי שבעצם ההגיון בצד שלה.

רדיוהד עשו בשנים האחרונות הכל – לפחות מוזיקלית – כדי לרדת מתחת לרדאר, להישכח על ידי ההמונים, ולהפוך ללהקה של עדה קטנה של מעריצים נאמנים. אמנם תהילת העבר שלהם מספיקה על מנת לייצר התענינות בקרב קהל רחב יחסית, ואפילו למלא איצטדיונים. אבל תארו לעצמכם שהקריירה של רדיוהד הייתה מתחילה בחלקה השני – נניח, מ-Hail To the Thief. איפה היא הייתה היום? עדיין להקת אינדי נפלאה, אבל גם כזאת שפונה למעטים, לחובבי מוזיקה אמיתיים – ולא להקה של המונים. רדיוהד, מבחירה, הולכים ונהיים קטנים מאלבום לאלבום, ו-The King Of Limbs המינורי והנסיוני מתמיד הוא השיא של התהליך הזה. זה לא הופך אותם בהכרח ללהקה פחות טובה (In Rainbows, למשל, לא נופל בעיני מהאלבומים של ימי הזוהר שלהם), אבל בוודאי הופך אותה ללהקה שההצלחה שלה, וההתענינות בה, לא תואמת את המוזיקה שהיא עושה.

לא ממזמן נמאס לאישה שעימי מכל זבלני ומלכחי הפינכה של הפייסבוק, ומחקה 90% מ”חבריה” ברשת החברתית. מאז Kid A רדיוהד עושים, בהדרגה ונחישות, את אותו הדבר למעריציה. וכל האנשים שמכפישים אותה מאז אותו אלבום עושים זאת בצדק מסויים – רדיוהד מחקה את רובם מקהל מעריציה.

ואיך The King Of Limbs? אלבום קטן ומצויין. נראה לי שאני זקוק עוד האזנה או שתיים בשביל ביקורת אמיתית. אני די בטוח שהוא יצליח הרבה פחות מקודמו – אבל מי שהצליח להישאר מעריץ של הלהקה עד היום, בוודאי לא יפנה לה עורף עכשיו.


Radiohead – Little By Little


Radiohead – Lotus Flower

וגם – הפליימינג ליפס שיחררו שיר ליוטיוב ב-12 ערוצים שונים, כולל סרטון הדרכה שמסביר כיצד לסנכרן אותם מ-12 מכשירים שונים. אם הגימיק הזה נשמע לכם מוכר, אולי אתם חושבים על Zaireeka, של אותה להקה, עליו כתבתי עליו לא ממזמן. אבל מה שהיה מהפכני ומרגש באמצע שנות ה-90, הפך לנדוש ומעט טרחני עשור וחצי מאוחר יותר. לחיים בעולם דיגיטלי לחלוטין יש חסרונות, ואחד מהם הוא שכל מה שקשור להעתקה, הדבקה, פירוק והרכבה של צליל – לפחות כזה שנעשה למען הפירוק וההרכבה כשלעצמם – הפך לחסר עניין. נכון, נמצאו המעריצים השרופים שניגנו את תריסר החלקים על תריסר המחשבים בו זמנית, אבל הרוב בוודאי יסתפקו כמוני באתרים כמו זה, שמאפשרים לנגן את כל הרצועות יחדיו, או אפילו פשוט יותר – במיקס מושלם שהועלה עד מהרה ליוטיוב. וכשהתוצאה הסופית, לא מפתיע, היא שיר עמוס ומבולבל, הפרוייקט הזה הופך לחסר טעם עוד יותר. לויין קוין כדאי לקחת שיעורים מקותימן על איך מערבבים ערוצי שמע ליצירה מרשימה באמת. או, עדיף, לשכוח מכל הגימיקים ולהוליד המשך לשיא היצירתי של אלבומם האחרון.

תגיות:   · · · · · · 7 תגובות

פיסת מציאות. פרוסת עוגה.

14 בFebruary, 2011 מאת נמרוד
להגיב

לפני הכל – ביום שלישי הבא (22/2), החל מ-21:00, אחבור לאורי זר אביב ולעידו שחם לתיקלוט בשסק. אם אני מזהה נכון את הכיוון המוזיקלי של שני שותפי, הרי שסביר להניח שאני אשב פחות או יותר על נקודת האמצע שבין הרוק’נרול הבריטי המשמח של עידו ל”מה-זה-לעזאזל?” האקלקטי להפליא של אורי. בואו להגיד שלום!

“Sun shines on the Gaza Strip”

כך מתחיל האלבום החדש של ג’ון ונדרסלייס. וכמי שזכה לראות את השמש זורחת מעל רצועת עזה – או לפחות מעל מחסום ארז, אני מתקשה להחליט אם פיסת המציאות הזו גורמת לי למשיכה או רתיעה. ההתלבטות לא נמשכת עוד זמן רב, כיוון שהשיר שנפתח כך הוא אחד היפים ששמעתי השנה.

ראיתי השבוע הרבה ביקורות בינוניות על White Wilderness, שאולי נובעים מהשוואה לא מחמיאה לאלבומיו הקודמים של ונדרסלייס. עבורי, בתור מפגש ראשון שלו עם כותב השירים הזה, מדובר בהחלט בהפתעה נעימה. ונדרסלייס ייצר אלבום מתוזמר להפליא, עם שפע כלי מיתר ולווי מקהלתי – אבל מבלי לדרוך פעם אחת אל מחוץ לגבול הטעם הטוב. סופיאן סטיבנס אולי עושה את זה טוב יותר – אבל בשנים הארוכות שבין אלבום לאלבום של הגאון הקנדי, וונדרסלייס הוא בהחלט תחליף הולם.


John Vanderslice – Sea Salt


John Vanderslice – White Wilderness

אם יש משהו שהוא חובה בכמעט כל ביקורת מוזיקלית, זה הניימדרופינג. החלוקה לתת-ז’אנרים וסצינות מגוחכות לרוב לא אומרת כלום (חוץ אולי בעולם המטאל, שם כל גרעפס מלא דיסטורשן מקבע תת ז’אנר משלו). לעומת זאת, ניימדרופינג מחוכם, או אובר-מחוכם, יכול להסביר טוב הרבה יותר איך נשמעים טיטוס אנדרוניכוס (כמו קונור אוברסט פוגש את הענק הירוק), Horrors (כמו ג’י דוויז’ין פוגשים את הספר של רוברט סמית) או סופר פארי אנימלס (כמו הביטלס פוגשים דור חדש של סמים). ואולי הסימן הטוב ביותר שביססת את מעמדך כלהקה, היא העובדה שהשם שלך משמש בעצמו בסיס לניימדרופינג.

ואם יש בהם מקרים בהם הנסיון למצוא נקודת השוואה הוא בעייתי, הרי שבמקרה של הלהקה בעלת השם הדי מעפאן (ותסלח לי קונדיטורית הבית האהובה) Plates of Cake, ההשוואה היא בלתי נמנעת. מגשי העוגות (באנגלית זה לא נשמע יותר טוב) הם גירסא מעט יותר צרודה, מעט יותר מדוכדכת לנשיונל הצרודים והמדוכדכים כשלעצמם. הרבה מהשירים (תקשיבו ל-Old Debts לדוגמא) יכלו להיטמע היטב בכל אחת מאלבומיה של הנשיונל, בלי שאמא של מאט ברנינגר תשים לב להבדל. וכשהתוצאה כל כך קרובה למקור הכל כך מצויין, כל תלונה על חוסר מקוריות נשכחת מיד.

ולסיום – עוד לא גיבשתי את דעתי על האלבום החדש של גראף רייס, אבל החוק לגבי יחסי עם גראף קובע שאם נדמה לי שאני לא אוהב משהו – סימן שלא האזנתי לו מספיק פעמים. בכל מקרה, הנגן שלו הוא ללא ספק אחד החמודים אי פעם. סיבה טובה מספיק כדי לאמבד אותו כאן.

תגיות:   · · · · · · · · 4 תגובות