טאפאס וטאפאס

בלוג מוזיקה ונשנושים

טאפאס וטאפאס header image 4

כמה שירים אפשר לכתוב על קוריאה?

31 בJanuary, 2011 מאת נמרוד
להגיב

הטלוויזיה החדש והדקיקה שקנינו לאחרונה לסלון (ולהתראות למפלצת ה-CRT תוצרת שנות ה-90 שליוותה אותנו עד הלום) הייתה עבורי גם טריגר לשפר את ההשכלה הקולנועית שלי. בחודשים האחרונים אני משתדל לצפות ביותר ויותר סרטים, גם על המסך הגדול וגם על זה הכבר-לא-כל-כך-קטן שבבית. ועדיין, אני לא מרגיש צורך לכתוב על קולנוע בתדירות בה אני כותב על מוזיקה. הטעם המוזיקלי שלי אולי לא סופר-אוונגרדי, אבל אני עדיין מסוגל להפתיע מדי פעם עם המלצה מקורית. הרי כל שיטוט שלי ברשת מעלה צלילים חדשים מאת אמנים אלמוניים ומסקרנים. אבל איתור קולנוע שולי היא מלאכה מעט יותר קשה – ומה הטעם לספר לכם על הסרטים שכל חובב קולנוע אמור להכיר?

אבל המיינסטרים של תרבות אחת הוא תרבות השוליים של האחרת. ולמרות הכתרים הרבים שנקשרו בראשו בשנים האחרונות, אני מניח שהרבה מכם לא צללתם אל תוך התוצרת של הקולנוע הקוריאני העכשווי. וכשמדברים על קולנוע קוריאני מדברים בעיקר על שני במאים – פארק צ’אן-ווק ובונג ג’ון-הו. בחודשים האחרונים צפיתי, בנוסף ל”שבעה צעדים” האכזרי והמצמרר של פארק צ’אן ווק, גם ב-“Lady Vengeance”, המשכו החלש בהרבה, וב”צמא” – סרט הערפדים המצויין של אותו הבמאי. מהפילמוגרפיה הקצרה יותר של בונג ג’ון-הו צפיתי ב”זכרונות מרצח” הנפלא, שמזכיר מאוד את “זודיאק” של דיוויד פינצ’ר, וב”אמא” המטריד והמרגש, סרטו האחרון עד כה, ואולי הסרט הטוב ביותר שראיתי השנה.

שיובן – לא מדובר בסרטי אינדי או ארט האוס. למעשה, מדובר בשניים מהבמאים המוערכים והמצליחים בארצם, וכמעט כל אחד מהסרטים הללו היה להיט קופתי וביקורתי. ובכל זאת, צריך לעבור כמה מחסומים לפני שצופים בקולנוע מהמזרח הרחוק. הראשון הוא מחסום השפה – שבניגוד לצרפתית או ספרדית, שאני מסוגל לפענח את נימתם גם כשאני לא מבין את המילים – לא משדרת דבר לצופה המערבי, שתלוי לחלוטין בתרגום, גרוע ככל שיהיה. השני הוא הדמויות, לעיני ולאוזני נראו ונשמעו דומה, עם שמות דומים ומבלבלים להפליא. וזאת עוד לפני שדיברנו על הבדלי המנטליות במדינה ש”כבוד” הוא יותר ממחמאה על רכב חדש. עם כל הפערים הללו סביר להניח שפיענחתי רק 70 או 80 אחוז מהסרטים הללו, אבל בסצינות כמו זו שמסיימת את “אמא”, וחונקת מצחוק ומדמעות בו זמנית, יש משהו אוניברסלי שאי אפשר לפספס.

התוספת שתופסת.

לא נראה לי שמישהו מצפה מהבלוג הזה לחדש לו משהו בנושאי טכנולוגיה או אינטרנט. פה זה לא טאק קראנצ’ ואפילו לא חורים ברשת. אבל על exfm, תוסף המוזיקה לכרום שגיליתי לאחרונה, הייתי חייב לספר. התוסף הזה אוסף אוטומטית כל שיר מכל אתר בו תבקרו לספריה נוחה לשימוש בתוך הדפדפן, המסודרת לפי אתר, אמן ואלבום. התוצאה מעט מבולגנת (וכוללת לא מעט שירים שמעולם לא הייתי חושב לקטלג), אבל מקלה מאוד על איתור ה”שיר ההוא, ששמעתי לפני יומיים בבלוג ההוא עם הדב והגורילה”. אבל הקילר-פיצ’ר מבחינתי הוא קטלוג השירים מתוך Bandcamp. עבורי, ואני מניח שגם עבור רבים מכם, בנדקמפ היא הדרך המועדפת להאזין לשירים אונליין – האתר שפטר אותי, במקרים רבים, מעונשו של מייספייס. Exfm מוסיף את האפשרות לקטלג ולשמור לעתיד את השירים הללו, ומייתר, במקרים רבים, את הצורך בעותק אופליין שלהם. למעשה, מדובר בתוסף כל כך טוב, שהוא העביר אותי סופית למחנה הכרומיסטים (אוהבים אותך שועלאש!).

ולכבוד ההמלצה הנ”ל, הנה שלושה אלבומים מלאים שדגתי השבוע מרחבי הבנדקמפ:

When Sound Generates Light הוא אלבום הבכורה הבאמת מצויין של Laboratory Noise, שמצליחים לערבב היטב את המיומנות של הטובות בלהקות הפוסט-רוק עם הוקים ושירה שמפשירים את הצינה שלהקות מהסוג הזה מייצרות לעיתים קרובות. בפעמיים-שלוש הראשונות האלבום הזה התמוסס באוזני ברגע השמיעה, בשמיעה הרביעית הכל כבר נתפס היטב במקומו.

אלבום הבכורה של Morrow, לעומת זאת, הוא כבר סיפור אחר לגמרי. רוקנרול בסיסי למדי, יעיל ולעיתים תוקפני – משהו כמו קונור אוברסט ביום זועם עם תוספת הגונה של בירה אמריקאית דלוחה. לי זה עושה מעט נוסטלגיה ל-Trail Of Dead בימיהם הטובים – וסביר להניח שזה אלבום מוצלח בהרבה מזה ששובל המתים עומדים לשחרר בהמשך השנה.

לא מעט פעמים אני מגרד בראשי בנסיון להיזכר בשם הלהקה שרק אתמול שמעתי והתלהבתי ממנה. המסקנה הבלתי נמנעת היא שאני שומע יותר מדי מוזיקה חדשה. אבל האשמה נופלת לעיתים גם על ההרכבים שבוחרים לעצמם שמות איזוטריים יותר ויותר. מה ההגיון בבחירה של שם כמו Tu Fawning מלבד התעקשות לשקוע באלמוניות מוחלטת עד קץ הימים? אבל אלבום הבכורה של אין-לי-מושג-איך-לתרגם-את-זה-לעברית מוצלח בהרבה מהשם שלהם. בדומה מאוד לזה של Celebration מהפוסט הקודם, הוא יושב בצורה מוצלחת על המשבצת של Beach House. יש מי שיקרא לזה צ’ילווייב, אני אקרא לזה יופי של אלבום.

תגיות:   · · · · · · · · · · · · · · תגובה אחת

הכתובת הייתה על הקיר

17 בJanuary, 2011 מאת נמרוד
להגיב

בזמן האחרון התחלתי להרהר בשינוי שם הבלוג שלפניכם. לפני שלוש שנים, כשרק קם, נקרא הבלוג, די בפזיזות, כמשחק מילים על שמה של אחת הלהקות המלהיבות, אבל גם הבוסריות שבשטח – שעל כל מעריץ (כמוני) של אלבום הבכורה שלה היה מי שעיקם את האף מול ההייפ.

שלוש שנים ושני אלבומים נוספים אל תוך הקריירה, ידם של מעקמי האף היא על העליונה. The Loon, אלבום הבכורה של הטייפים הוא עדיין, לפחות בעיני, אלבום אדיר. אבל האלבום השני היה נפילה מוחלטת, והאלבום השלישי והטיפה יותר טוב, שיוצא בימים אלו, הוא בחזקת מעט מדי ומאוחר מדי. ואם הפיחות במעמדם ימשיך בקצב הזה, מישהו עוד עשוי לטעות ולחשוב ששמה של הלהקה שאף אחד לא שומע הוא טייק אוף על שמו של בלוג ישראלי שאף אחד לא קורא.

ועדיין, אולי יש משהו טוב בשם הזה. ממש כמו המדף העליון בדיסקיה שלי, שעמוס באלבומי גראנג’ זניחים להפליא, מהתקופה שבה כל מי שהכיר מישהו שהיה פעם בסיאטל היה מוזיקאי שהרגשתי חובה לשמוע, השם של הבלוג הזה היא תזכורת טובה למקום שממנו באתי – ולא רק בטעמי המוזיקלי. ולמרות עשרות אכזבות, כנראה שאמשיך לשים את אמוני בלהקות שיאכזבו אותי שוב ושוב בשנים שלאחריהם – גם כשהכתובת “הייפ לרגע” מופיעה שוב ושוב על הקיר. ממש כמו אדם דתי ששום מאובן, ברווזן או תיארוך פחמן לא ישכנעו אותו שהעולם בן יותר מ-5771 שנה.

את האלבום החדש של Tapes ‘n Tapes תוכלו לשמוע במלואו כאן. הנה גם השיר הפותח. האמת, שיר לא רע בכלל, אבל ממש לא כזה שהיה מזכה את יוצריו בבלוג על שמם.

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2011/01/Tapes_N_Tapes-Badaboom.mp3]

Tapes ‘n Tapes – Badaboom

רק שבעה שירים מתוך תשעה שוחררו מ-Hello Paradise, האלבום השלישי של Celebration, להקה מבולטימור שגיליתי השבוע, והוא כבר מסתמן כאלבום הטוב ביותר ששמעתי בשנה הצעירה הזו. האלבום עצמו יצא בקרוב במהדורת וניל מצומצמת של 1000 עותקים, אבל הגירסא הדיגטלית ניתנת בחינם, שיר אחר שיר, בעמוד הבנדקמפ של הלייבל Friends Records. למי שמתעקש על הגדרות, הלהקה נופלת תחת ההגדרה של “ניאו פסיכודליה”, כך שלא מפתיע לשמוע אותה פותחת את האלבום במקצב בוליוודי סוחף. אבל השיא, לפחות בעיני, הוא בחלק השני, בו הלהקה פושטת את כל הגימיקים ומתבססת בעיקר על השירה של הסולנית קתרינה פורד כדי ליצור מעין גירסא יותר תוקפנית, ובעיני (הכינו את העגבניות) לא פחות אפקטיבית של Beach House. עוד שני שירים מהאלבום המלא טרם פורסמו – ואני בהחלט מצפה להם בקוצר רוח.

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2011/01/Celebration-Battles.mp3]

Celebration – Battles

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2011/01/Celebration-Whats_This_Magical.mp3]

Celebration – What’s This Magical

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2011/01/Celebration-Open_Your_Heart.mp3]

Celebration – Open Your Heart

ואם כל האווירה האוריינטלית הזו תפסה אותכם, וחשקה נפשכם במשהו קצת יותר נסיוני. אתם מוזמנים לטבול את ידיכם בעיסה של האלבום השני של סאם שאלאבי תחת השם Land Of Kush. האלבום יצא כבר לפני יותר מחצי שנה, אבל אם גם אתם, כמוני, החמצתם אותו לגמרי, בהחלט כדאי להשלים פערים. שאלאבי גייס עשרות מוזיקאים לאלבום שמשלב היטב מוזיקה מזרח תיכונית, ג’אז מערבי ומעט אלקטרוניקה. מדובר באלבום ארוך, לעיתים יפהיפה ולעיתים מתיש, אבל תמיד מרתק. התלונה היחידה שלי היא הקול הממוחשב, שחוזר כמעט בכל השירים, שמזכיר מאוד את הקול ב ” Fitter Happier” של רדיוהד, ומדקלם קטעים עמומים (ואם תקשיבו היטב, פורנוגרפיים להפליא). מה שעבד היטב עבור רדיוהד נשמע לרוב חורג ועוכר שלווה (ולא במובן הטוב) באלבום של Land Of Kush. אבל מספיקות לי שניות בודדות מהפתיחה האדירה של Scars, הקטע השני באלבום המתפרס על 17 דקות תמימות, על מנת לסלוח ל-Land Of Kush על כל חטאים קטנים שכאלו.

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2011/01/Land_Of_Kush-Scars.mp3]

Land Of Kush – Scars

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2011/01/Land_Of_Kush-Monogamy.mp3]

Land Of Kush – Monogamy

תגיות:   · · · · 6 תגובות

מיליארד קשרי גומלין (או: אלבומי השנה)

31 בDecember, 2010 מאת נמרוד
להגיב

כרגיל רשימת אלבומי השנה שלי מתפרסמת ממש ברגע האחרון. אני יכול לטעון להגנתי שגם ברגעיה האחרונים של השנה יוצאים עוד אלבומים מצויינים (ראו את הפליימינג ליפס בשנה שעברה), אבל האמת היא שאני סתם סובל מחוסר זמן, עצלות, ומחסום כתיבה תמידי. למרות שהשנה הייתה בעיני קצת חלשה, הרשימה יצאה קצת ארוכה מהרגיל. אני מניח שפשוט מורגש חסרונו של האלבום המושלם שיפיל אותי על הברכיים – כמו Fever Ray בשנה שעברה – כזה שמוציא את החשק לכתוב על כל אלבום אחר.

אני מרגיש כמעט צורך להתנצל על הרשימה שכאן. הטעם שלי היה תמיד מיינסטרים אינדי, אבל השנה הרשימה צפויה ומוכרת יותר מהרגיל, כמעט בלי הפתעות. לפחות אלבום השנה שלי הוא לא ממש כזה שכיכב במצעדי השנה בכל מקום אחר. כפיצוי על הרשימה המעט צפויה, תמצאו בסוף פלייליסט של שירים מתוך אלבומים אחרים שאולי פספסתם השנה.

(הרשימה אינה מצעד מסודר, אם כי האלבומים הטובים ביותר, ואלבום השנה שלי, נמצאים בסופה).

Jaill – That’s How we burn – בכל שנה אני נהיה סבלני פחות ופחות לכל מיני להקות מתחכמות עם שמות חסרי משמעות, שברור משמיעה ראשונה שכבר בשנה הבאה אף אחד לא יזכור – לא אותם ולא את הז’אנר המקושקש שהם נחשבו למבשריו. לא הארעיות עצמה מציקה לי, אלא מה שנובע ממנה. מין חוסר דיוק ורישול מכוון, שהוא לא הרישול של שנות התשעים – זה האדיאולוגי של Guided By Voices או המדוקדק של פייבמנט, אלא מעין נסיון בלתי פוסק להפגין חוסר אכפתיות. מילא אם חוסר הדיוק הזה היה מתלווה עם פיצוי רגשי, הרי תמיד הייתי מאזין שמתפעם מרגש ומלודיה ולא מטכניקה ודיוק. אבל רגש מצביע, שוב, על אכפתיות – משהו שהיה שובר את חומת הפאסון של הלהקות הללו.

ובכל זאת, למרות ש-Jaill בהחלט נופלים תחת הקטגוריות האלו, ולמרות שאלבום הבכורה שלהם הוא הוא אלבום זניח להפליא, יש בו מספיק מלודיות טובות ושירים מצויינים כדי להצדיק (בקושי) כניסה לרשימה הסופית. והנה הוא פותח גם את רשימת אלבומי השנה שלי וגם את רשימת האלבומים שכנראה לא אזכור בעוד שנה.

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2010/08/Jaill-The_Stroller.mp3]
Jaill – The Stroller

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2010/08/Jaill-On_the_Beat.mp3]
Jaill – On the Beat

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2010/08/Jaill-Demon.mp3]
Jaill – Demon

Sufjan Stevens – The Age of Adz – סופיאן סטיבנס הוא אחד האמנים היחידים שיכולים להוציא להוציא אלבום אדיר שכזה, ועדיין להשאיר טעם קל של אכזבה. בטח כשאלבומו הקודם הוא אחד הגדולים של העשור הקודם, ובטח כאשר חמש שנים של ציפיה עברו בינו לבין האלבום שיצא השנה. קצרה מקלדתי לתאר את כל מה שהולך פה, אבל אם טרם שמעתם, כדאי גם לכם לתת הזדמנות לפאזה היותר אגרסיבית ונסיונית של סטיבנס – והדבר נכון במיוחד לגבי אלו שלא התרשמו עד היום מהבכיינות הנוצרית של אלבומיו הקודמים.

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2010/12/Sufjan_Stevens-Too_Much.mp3]
Sufjan Stevens – Too Much

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2010/12/Sufjan_Stevens-I_Walked.mp3]
Sufjan Stevens – I Walked

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2010/12/Sufjan_Stevens-Vesuvius.mp3]
Sufjan Stevens – Vesuvius

The Roots – How I Got Over – את הסיבות שמקשות עלי להנות מרוב ההיפ-הופ המיינסטרימי בעולם כבר מניתי השנה כמה פעמים. לא פלא, אם כך, שאלבום ההיפ-הופ היחיד שנכנס לרשימה הזו שייך לרוטס, עם הפלאו הפ’אנקי והמדויק שלהם, ובעיקר עם חוסר הבלינג בלינג והריספקט שאפילו קניה לא משוחרר מהם לחלוטין. תוסיפו לזה שפע של אורחים מעולים, מי בגופו ומי בסימפולו, ותקבלו אלבום מנצח. היפ-הופ לאשכנזים? אתם אמרתם.

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2010/07/The_Roots-Radio_Daze_feat_Blu_PORN_And_Dice Raw.mp3]
The Roots Feat. Blu, P.O.R.N., Dice Raw – Radio Daze

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2010/07/The_Roots-Right_On-feat_Joanna_Newsom_And_STS.mp3]
The Roots feat. Joanna Newsom & STS – Right On

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2010/12/The_Roots_Feat_John_Legend-The_Fire.mp3]
The Roots Feat. John Legend – The Fire

Quasi – American Gong – אני עדיין מכה על חטא על העדרו של אלבומם האחרון של Built to Spill מסיכומי השנה הקודמת. וכדי להוסיף חטא על פשע, גם כשטרחתי סוף סוף לאזכר את האלבום אי שם בפברואר השנה, יצרתי את הרושם שמדובר בלהקה זניחה למדי. בחודשים האחרונים חיפשתי לשוא יורש לאלבום הנפלא ההוא. אלבום גיטרות חכם ויעיל, כזה שאין בו טיפת שומן מצד אחד, אבל כן יש בו את העושר שחסר בעשרות הלהקות שלקחו את אסתטיקת הלאו-פיי צעד אחד רחוק מדי. שלא במפתיע, הדבר הקרוב ביותר הגיע מפליטת ניינטיז נוספת. Quasi, ממש כמו Built to Spill, יושבים בדיוק על הצליל של נעוריי השניים. אלו של הטיול באוסטרליה של אחרי הצבא. זה לא רק אלבום הרוקנר’ול הבסיסי המצטיין של השנה. זה גם אלבום שממלא מחדש חלל שמתרוקן כל פעם אחרי האזנה רבה מדי להייפים חולפים וללהקות אובר-מתחכמות.

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2010/05/Quasi-Bye_Bye_Blackbird.mp3]
Quasi – Bye Bye Blackbird

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2010/05/Quasi-Black_Dogs_n_Bubbles.mp3]
Quasi – Black Dogs & Bubbles

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2010/05/Quasi-Rockabilly_Party.mp3]
Quasi – Rockabilly Party

The National – High Violet יש הרבה כותבי שירים טובים בעולם, ואני מניח שגם השנה יצאו אלפי שירים שהם מופת של כתיבה עשירה ומדוייקת. אבל שירים לא פועלים בחלל ריק. ובתוך מליארדי קשרי הגומלין שנוצרים בין אלפי כותבי שירים למיליוני מאזינים ברחבי העולם, הנכונות של המאזין להקשיב חשובה לא פחות מיכולת הכתיבה של היוצר. וכשהמאזין, כמוני, מוצף בעוד ועוד מוזיקה בכל שנה, ונעשה בררן יותר, ובעיקר חסר סבלנות יותר עם כל שיר שעובר, היכולת לתפוס אותו כבר בהאזנה הראשונה היא קריטית.

וכאן מתמצה, לפחות עבורי, היחוד של מאט ברנינגר. ממש כמו דיוויד ברמן מהסילבר ג’וז, לסולן של הנשיונל אני מקשיב באמת, תמיד, מהרגע הראשון. High Violet בהחלט נופל מ-Boxer, אלבומם הקודם של הנשיונל. אבל עדיין יש בו מספיק רגעים מצויינים של יוצר שיודע לא רק לכתוב שירים, אלא גם להעביר אותם בתדר המאוד מסויים שמצליח לחקוק אותם מיד בזכרון המוזיקלי שלי. ובעידן של הקשב ושכח, זאת תכונה נדירה ביותר.

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2010/12/The_National-Sorrow.mp3]
The National – Sorrow

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2010/12/The_National-Anyones_Ghost.mp3]
The National – Anyone’s Ghost

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2010/12/The_National-Afraid_of_Everyone.mp3]
The National – Afraid of Everyone

Titus Andronicus – The Monitor – את השילוב בין רוק בארים זועם לבין טקסטים מורכבים יכלו טיטוס אנדרוניכוס לרשום על שמם לולא הקדימו אותם ה-Hold Steady בכמה שנים. ובכל זאת, The Monitor לא חף ממקוריות – טיטוס אנדרוניכוס נשמעים פאנקיים יותר וזועמים יותר מהגירסא המרוככת יחסית של ההולד סטדי של היום. The Monitor הוא גם אלבום שאפתני יותר ממה שההולד סטדי ניסו אי פעם לעשות – עם תמות היסטוריות שהולכות כל הדרך אחורה למלחמת האזרחים, שמצליח להרשים גם אם לא פיענחתם את הקונספט המרושל שלו עד הסוף.

[audio:http://dl.dropbox.com/u/1544771/TitusAndronicus_AMorePerfectUnion.mp3]
Titus Andronicus – A More Perfect Union

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2010/12/Titus_Andronicus-Richard_II.mp3]
Titus Andronicus – Richard II

Gonjasufi- A Sufi and a Killer – טוב, ההופעה של גונג’סופי בארץ הייתה באמת אחת הגרועות שנראו במחוזותנו, כזו של אמן שמנסה לתת פרשנות חדשה לתוצרי האולפן שלו, ועושה את כל הטעויות האפשריות. תוסיפו לכך את האיתור ב”עונג שבת” של השיר הספרדי ששימש כבסיס ל- Kowboyz and indianz של הסופי, שמראה עד כמה הסימפול המקורי קרוב לשיר עצמו, שמחזקת את החשד שהאלבום הזה שייך קודם כל לצמד מפיקיו – גאזלאמפ קילר ופליינג לוטוס, ולא לסופי עצמו. לא מפתיע, אם כך, שהיחס שלי לגונג’הסופי הפך במהלך השנה מהתלהבות גדולה לאכזבה.

ועדיין, גם אם מצאתי את עצמי מעריך פחות ופחות את האיש שמאחורי האלבום, מהאלבום עצמו קשה לי להתעלם. בהחלט ייתכן שמדובר באלבום ששמעתי הכי הרבה פעמים השנה, כזה שהידהד ומהדהד באוזני ובמוחי הרבה מעבר לדקות ולשעות שהקדשתי לשמיעתו. אלבום שצליליו כל כך יחודיים שכל האזנה חוזרת אליו מעלה תמונות וזכרונות מעשרות זמנים ומקומות בהם האזנתי לו. וגם אם עוד שנתיים או שלוש האיש שמאחורי האלבום ישב עמוק בפח האשפה של ההיסטוריה, את הצלילים של Ancestor או Stardustin אני אוכל תמיד לקשר לאלבום הענק הזה.

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2010/04/Gonjasufi-Kobwebz.mp3]
Gonjasufi – Kobwebz

[audio:http://bit.ly/aVND1j]
Gonjasufi – Ancestors

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2010/12/Gonjasufi-Kowboyz_And_Indians.mp3]
Gonjasufi – Kowboyz And Indians

Arcade Fire – The Suburbs – כשכל המבקרים השתפכו על Neon Bible, אלבומם השני של ארקייד פייר, אני האזנתי אליו בהנאה רבה – אבל גם בדאגה מסויימת. קשה להגיד שארקייד פייר נכשלו במבחן האלבום השני, אבל לפחות עבורי האלבום הזה סימן כיוון מוזיקלי קצת מדאיג. מתוגת הנעורים המופלאה והעשירה, אך גם הצנועה, של Funeral, ארקייד פייר עברה לאלבום נפוח הרבה יותר, שהפומפוזיות והמיוסרות אה-לה טרנט רזנור שלו הייתה בעיני מביכה לפרקים.

וגם מעריצי האלבום ההוא יסכימו שכאשר להקה עומדת על ראש הצוק, כמו שארקייד פייר נשמעו באלבומם השני, יש סיכוי לא קטן שהיא תבחר לקפוץ ממנו. אבל החבורה הקנדית מוכשרת מדי בשביל ליפול במלכודת הזו. The Suburbs הוא הירידה האיטית והזהירה של הלהקה בחזרה למטה – אל הנושאים והצלילים שמילאו את אלבום הבכורה שלהם. ארקייד פייר הם עכשיו המבוגרים שצופים בילדי הפרברים – כאלו לא שונים בהרבה מאלו שחלמו על אוטופיה מושלגת באלבום הבכורה של הלהקה. וכלום מהברק של הביקור הראשון לא נעלם בדרך הארוכה שעשו עד לאלבום השלישי.

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2010/12/Arcade_Fire-The_Suburbs.mp3]
Arcade Fire – The Suburbs

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2010/12/Arcade_Fire-Half_Light_I.mp3]
Arcade Fire – Half Light I

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2010/12/Arcade_Fire-City_With_No_Children.mp3]
Arcade Fire – City With No Children

Deerhunter – Halcyon Digest -האלבום ששיכנע אותי סוף סוף שברדפורד קוקס הוא גאון. מוזר שכל האלבומים הקודמים שלו, בין אם של Deerhunter או ב-Atlas Sound, הרגישו לי כרצף מוזיקלי חסר יחוד. ופתאום, כל שיר מקבל אופי משלו, וכל מעבר בולט ומורגש. ולמרות פשטותו של האלבום הזה יש בו המון עושר, סגנון, ויופי טהור. הבטחתי לא לערוך דירוג של ממש, אבל זה כנראה סגן אלבום השנה שלי.

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2010/10/Deerhunter-Revival.mp3]
Deerhunter – Revival

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2010/10/Deerhunter-Don’t_Cry.mp3]
Deerhunter – Don’t Cry

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2010/10/Deerhunter-Desire_Lines.mp3]
Deerhunter – Desire Lines

Menomena – Mines – אנחנו בעידן טוב מאוד להיות בו מוזיקאי מוכשר. הסיכוי של מוזיקה טובה שלא להתגלות, לפחות על ידי קבוצה קטנה של מעריצים שיעבירו את דבר קיומה מבלוג לאוזן, קטן מאי פעם. אבל אני לא משוכנע שזה עידן טוב להיות בו מוזיקאי אדיר. ההיררכיה התפוררה לחלוטין, וההפרדה בין הלהיט הנוכחי שיעשה לכם שמח עד סוף השבוע לאלבום שידברו עליו גם עוד עשור כבר לא קיימת. מנומנה, לפחות בעיני, הם מוזיקאים אדירים.

קשה להאמין, אבל היצירות העדינות והמדוייקות של מנומנה נעשות בתהליך כמעט חסר בקרה לחלוטין. Deeler, תוכנה שנכתבה על ידי חברי הלהקה על מנת לסייע להם בתהליך היצירה, מאפשרת להם להקליט עוד ועוד שכבות ולופים זה על גבי זה, כאשר כל שכבה היא למעשה “מענה” מוזיקלי לזו שמתחתיה. הכימיה המוזיקלית בין חברי הלהקה כנראה מושלמת, כיוון שהתוצאה, כמעט תמיד, היא שיר שלעולם לא נשמע אקראי או מאולתר. Mines, ממש כמו קודמו, הוא מופת של מלודיה ותזמון, אלבום בטוח בעצמו של להקה שהכישרון המוזיקלי נוטף ממנה בלי להראות סימני מאמץ.

לא ציפיתי לראות את מנומנה מובילים את רשימות אלבומי השנה. יש באלבום הזה משהו מעט טכני לעיתים, והקול של ברנט קנוף עשוי לעצבן רבים מהאנשים, או להיות מעט חסר רגש בעיני אחרים. אבל ראבק – לכתוב רשימות של עשרים, חמישים ואפילו מאה אלבומי השנה בלי לכלול את Mines? איך ייתכן שאלבום כל כך מוצלח, שזכה בשבחים כמעט בכל ביקורת השנה נעלם מהראדר לחלוטין כשהגיע העת לסכמה?

אם היה ספק אצלי בנוגע לזהות אלבום השנה (ובניגוד לשנים קודמות, אכן היה ספק), הבחירה בסופו של דבר היה במנומנה כלהקה, ולא דווקא ב-Mines כאלבום. אחרי שני אלבומים נפלאים, ובעיקר יחודיים להפליא, מנומנה נכנסה למועדון המצומצם של להקות אהובות באמת. כאלו שכל רליס שלהם הוא סיבה לחגיגה. קבוצה קטנה של להקות שמעולם לא איכזבו אותי, ושעד שיוכח אחרת יש לי בהם אמון מלא. דירהאנטר או גונג’הסופי הוציאו השנה אלבומים לא פחות טובים, אבל רק אצל מנומנה אני כבר מתענג בראשי על האלבום הבא.

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2010/12/Menomena-TAOS.mp3]
Menomena – TAOS

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2010/12/Menomena-Dirty_Cartoons.mp3]
Menomena – Dirty Cartoons

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2010/12/Menomena-BOTE.mp3]
Menomena – BOTE

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2010/12/Menomena-Oh_Pretty_Boy_Youre_Such_A_Big_Boy.mp3]
Menomena – Oh Pretty Boy You’re Such A Big Boy

וכמו שהבטחתי – הנה פלייליסט קטן של שירים מהשנה החולפת, מתוך אלבומים שמעט נזנחו בסיכומי השנה. הקליקו כאן להורדה.

Tracklist:

Ten Kens – Back To Benign
Girls – Broken Dreams Club
Maximum Balloon; Tunde Adebimpe – Absence of Light
Brasstronaut – slow knots
Anais Mitchell feat. Greg Brown – Why We Build The Wall
Mi Ami – Latin Lover
The Church – Dakota
Active Child – When Your Love is Safe
Caribou – Odessa
Sin Ropas – The Fever You Fake
Jagat Skad – Speaker
Wildbirds & Peacedrums – Fight For Me
Islet – Iris
Swans – Jim
Drawing Mountains – A Panoramic Dream

תגיות:   · · · · · · · · · · · · · · · · 5 תגובות

המזרקה ומכסחת הדשא

16 בDecember, 2010 מאת נמרוד
להגיב

הערת מנהלה – בשל תקלה טכנית הפוסט שעלה בתחילת השבוע, והציג את כמעט אלבומי השנה שלי ירד למשך כמה שעות ביום שאחרי עלייתו. אז אם גם אתם נתקלתם בהודעת שגיאה כשפתחתם אותו, עכשיו הוא למעלה ומצפה לכם בכיליון עיניים.

מזג האוויר – קריר

קשה להגיד שהיו לי ציפיות גבוהות לקראת המופע של איזובל קמפבל ומארק לאנגן. בשבועיים האחרונים התלבטתי מעט אם להטריח את עצמי להופעה של הצמד, שאני נוטה לאחרונה חסד לאלבומם האחרון, אבל הכרטיס החינמי (זכייה בהגרלה, לא כיוון שמישהו מתחנף לבלוגרים – רמז, רמז) הטה את הכף לטובתה.

הנטייה הטבעית שלי, כשאני מגיע להופעה, היא לקוות להפתעה – לביצוע במתי שיאפיל על המקור, או לפחות יתן לו פרשנות חדשה. אבל אחרי שזכיתי לראות עד כמה חופש אומנותי יכול לחרב הופעה (הקורא גונג’הסופי מתבקש להתבייש בעצמו), יש משהו מנחם בהופעה פשוטה, נאמנה למקור ואפילו – חייבים לומר – צפויה.

אם יש הבדל אחד משמעותי בין קמפבל/לאנגן של האלבומים ואלו שעל הבמה היא חלוקת הכוחות. נוטים להגדיר את הצמד כפרוייקט ששייך, בעיקר, לאיזובל קמפבל. באלבומים אפשר להעמיס שירים שלמים על גרונה של קמפבל, כאשר לאנגן, אם הוא נוכח כלל, מוחלש כמעט לגמרי. על הבמה זה קצת פחות אפשרי. ומלבד שני שירים שקמפבל העבירה כשלאנגן מאחורי הקלעים, והיו – שלא במפתיע – החלק החלש בהופעה, שותפה לצמד היה נוכח על הבמה כל הערב. קמפבל היא זמרת סימפטית, אבל לנסות להאזין לה שרה עם לאנגן זה פחות או יותר כמו להאזין לפכפוך המים במזרקה בדיוק כשמכסחים את הדשא.

ואכן, הנוכחות של לאנגן היא הדבר העיקרי שהצדיק את הנסיעה לבארבי. האיש עם הפרצוף הכי קול בעולם, שכנראה נראה כועס גם כשהוא ישן, נתן עוד אחד מהמופעים הצרודים וחסרי החיוכים שלו. לקמפבל לא נותר רק ולנסות לפצות באמצעות כישורי הצ’לו שלה. ולמרות ששילוב של כלים קלאסיים בהופעת רוק היא תמיד מבורכת – במקרה הזה גם הוא התגלה כלא יותר מגימיק.

מהבארבי יצאתי פחות או יותר כפי שנכנסתי – לא נרגש במיוחד, אבל גם לא מאוכזב. מין תחושה של נורמליות כמו-לונדונית, בה רוב ההופעות מחו”ל הם לא מתת האל לפרובינציה, אלא עוד בילוי שגרתי של יום עבודה כמו ארוחה במסעדה סבירה או סרט חביב. בחוץ היה קריר ובלי זכר לענני גשם, והמונית הביתה עלתה פחות מארבעים ש”ח. בלונדון זה לא היה קורה.

וגם:

  • באופן מפתיע, הבארבי פרסמו מראש את שעת תחילת המופע, וכמובטח, ההופעה החלה ב-11 בדיוק. ובהחלט עדיף היה לחכות עשר דקות בתור הארוך שנוצר ב-10:30, מאשר לחכות שעה בפנים להופעה, כפי שקורה בדרך כלל. צעד ראשון בדרך לתרבות הופעות נורמלית – עכשיו נותר רק להקדים את שעת המופע בשעה.
  • רדיפת המעשנים בבארבי אכן נותנת את אותותיה (אני ראיתי אישית את שאול מזרחי שולף למישהי סיגריה מהיד). מצד שני על הבמה הופעלו מכונות עשן, שהופסקו רק לבקשתה של קמפבל. איפה ההגיון?
  • כרגיל, אני התמקמתי מאחורי הסאונדמן – היכן שהראות טובה, הצפיפות נמוכה יחסית, ואיכות השמיעה היא הטובה באולם. הסאונד, דרך אגב, התחיל רע מאוד והשתפר בהדרגה במהלך הערב. את הסט ליסט שלקחתי בסוף ההופעה מאיש הסאונד תוכלו למצוא כאן.
  • אמן שלא מחליף מילה עם הקהל עשוי להיות עדיף מכזה שמחליף קלישאות בטון כבוי ומשועמם. מצד שני יש גם כאלו (יוני וולף, דבנדרה בנהארט) שמצליחים ליצור שיחה של ממש עם הקהל. לאנגן וקמפבל בחרו בדרך חדשה – לא הוציאו אפילו מילה, ואז שלחו את הגיטריסט המלווה, האלמוני לחלוטין, לזרוק כמה מחמאות לקהל. ובכל זאת, מבעד לחומת הקלישאות היה אפשר לחוש שהבחור באמת שמח להופיע בארץ – ניתן רק לקוות שאותה תחושה קיימת גם אצל הצמד שבשבילו באנו.

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2010/12/Isobel_Campbell_And_Mark_Lanegan-(Do_You_Wanna)_Come_Walk_with_Me.mp3]
Isobel Campbell And Mark Lanegan – (Do You Wanna) Come Walk with Me

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2010/12/Isobel_Campbell_And_Mark_Lanegan-You_Wont_Let_Me_Down_Again.mp3]
Isobel Campbell And Mark Lanegan – You Won’t Let Me Down Again

תגיות:   · · · · · · · · 2 תגובות

זאבים וחיות אחרות (או: כמעט אלבומי השנה)

14 בDecember, 2010 מאת נמרוד
להגיב

כרגיל, כמו בכל שנה, על כל אלבום אדיר שהמלצתי עליו יש חמישה שלא הספקתי לכתוב עליהם בזמן אמת, או כאלו שלא ממש היה לי משהו מעניין לכתוב עליהם. מצעד האלבומים של העונג לא השאיר לי ברירה אלא להתגבר על עצלנותי ולסרוק את ההארד דיסק ולדרג את האלבומים שעשו לי את השנה. רגע לפני רשימת אלבומי השנה האמיתית שלי, הנה תשעה אלבומים מצויינים שלא הספקתי להמליץ עליהם, ושלא זכו למספיק תשומת לב (אני מוותר מראש על הסופיאן סטיבנסים וההוט צ’יפים של העולם, הם יסתדרו גם בלעדי). אם השמות נראים לכם מוכרים, כנראה אתם קוראים גם את מונוקרייב. הטעם שלי ושל שחר תמיד היו קרובים, אבל השנה נראה שהם כמעט והתלכדו לחלוטין.

אלו שהם כאן רק בשביל הכיף.

Plants and Animals – La La Land

כמו שקורה הרבה פעמים בעידן השפע המוזיקלי, הדבר היחיד שזכרתי על plants and animals היא העובדה שמאוד אהבתי את האלבום שלהם. בעידן אחר, שופע הרבה פחות, הייתי מבלה בוודאי שעות בלדלות רגעי פופ מושלמים מהאלבום המצויין הזה. בעידן הזה אני פשוט מתרשם ממנו כל פעם מחדש, ואז שוכח מקיומו.

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2010/12/Plants_And_Animals-American_Idol.mp3]
Plants And Animals – American Idol

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2010/12/Plants_And_Animals-Kon_Tiki.mp3]
Plants And Animals – Kon Tiki

Wolf People – steeple

גיאחה הזכיר לא ממזמן את tiny circle שבאמת זורח מעל שאר שירי האלבום. ועדיין לא חסר מה לשמוע באלבום השני (באותה שנה) של ה-Wolf People, שמצליחים ליצר צליל רטרו לא גימיקי, כזה שלא נשמע שנוצר רק לשם הרטרו.

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2010/12/Wolf_People-Tiny_Circle.mp3]
Wolf People – Tiny Circle

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2010/12/Wolf_People-One_By_One_From_Dorney_Reach.mp3]
Wolf People – One By One From Dorney Reach

Surfer Blood – Surfer Blood

ההופעה של ה-Surfer Blood בפרימוורה סאונד, אחת היחידות שזכיתי לראות בפסטיבל המקולל ההוא, שיכנעה אותי סופית באהבתי לאלבום הזה. לא שזו הייתה הופעה גדולה, כמו שהיא גילתה לי שהשירים של הלהקה טבועים בי הרבה יותר עמוק משחשבתי. אייל, שדחף את האלבום הזה כמעט מהרגע הראשון, כנראה ידע על מה הוא מדבר.

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2010/12/Surfer_Blood-Take_it_Easy.mp3]
Surfer Blood – Take it Easy

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2010/12/Surfer_Blood-Twin_Peaks.mp3]
Surfer Blood – Twin Peaks

אלו שדורשים טיפה יותר מאמץ

Liars – Sisterworld

מי שעוקב אחרי הבלוג אולי מופתע שאחת הלהקות האהובות עלי הצליחה להוציא אלבום בלי לקבל שום התייחסות מצידי בזמן אמת. אני מניח שהאלבום הזה פשוט חסר את העוגנים של האלבום הראשון והרביעי, או את הקונספט המוקפד של האלבום השלישי. אבל הליארז הם עדיין כוח יצירתי שאי אפשר להתעלם ממנו.

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2010/12/Liars-Scissor.mp3]
Liars – Scissor

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2010/12/Liars-No_Barrier_Fun.mp3]
Liars – No Barrier Fun

No Age – Everything In Between

אם אחרי הליארז נשארתם עם טעם של עוד, No Age היא הלהקה שלכם. ממש כמו הליארז,  No age הם מהלהקות שהיצירתיות שלהם תמיד מפצה על החלקים החלשים באלבומים שלהם. וממש כמו Sisterworld האלבום של No Age חסר את העוגן המשמעותי הזה שיהפוך אותו לאחד מאלבומי השנה.

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2010/12/No_Age-Glitter.mp3]
No Age – Glitter

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2010/12/No_Age-Skinned.mp3]
No Age – Skinned

Dreamend – So I Ate Myself, Bite by Bite

כמו ששם הלהקה מרמז, סוףהחלום עושים מוזיקה חלומית ומהפנטת. הדרך המושלמת עבורי לצרוך אלבומים מהסוג הזה היא לא בהאזנה מרוכזת ובוודאי שלא עם זוג אוזניות, אלא בישיבה בפינת ההאזנה שלי עם ספר, לתת לרגעים קטנים של קסם לטפס באגביות לאוזני.

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2010/12/Dreamend-Where_You_Belong.mp3]
Dreamend – Where You Belong

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2010/12/Dreamend-Magnesium_Light.mp3]
Dreamend – Magnesium Light

ואלו שבקושי נכנסו לרשימה.

Archie Bronson Outfit – Coconut

חבורת ארצ’י ברונסון (שלא תופתעו לשמוע, לא כוללת אף ארצ’י ברונסון בין חבריה) לא עשתה שום דבר שמצדיק כניסה לרשימת אלבומי השנה. למעשה, היא בקושי עשתה מספיק על מנת להיכנס לרשימת הניחומים הזאת. אבל משהו בשירה של סם ווינדט מצליח לשכנע אותי להחזיר שוב ושוב את האלבום הזה לפלייליסט.

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2010/12/Archie_Bronson_Outfit-Sharks_Tooth.mp3]
Archie Bronson Outfit – Shark’s Tooth

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2010/12/Archie_Bronson_Outfit-Bite_It_And_Believe_It.mp3]
Archie Bronson Outfit – Bite It & Believe It

phantom band – the wants

ממש כמו דאוס בזמנם, אלבום הבכורה של הפאנטום בנד זכה לתגובות נלהבות בקהילת בלוגי המוזיקה הישראלית, באופן לא פורפורציונאלי להתעלמות הפושעת שלה זכה כמעט בכל מקום אחר בעולם. האלבום השני של הלהקה זכה להתעלמות בכל מקום. לא לחלוטין בצדק. אמנם שמדובר באלבום חלש בהרבה מקודמו, אבל The Wants עדיין טוב בהרבה מהרבה אלבומים אחרים שזכו השנה לכל כך הרבה תשומת לב מיותרת.

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2010/12/Phantom_Band-o.mp3]
Phantom Band – o

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2010/12/Phantom_Band-everybody_knows_its_true.mp3]
Phantom Band – everybody knows it’s true

wolf parade – expo 86

מעטות הלהקות שאני רוצה להכניס לרשימת אלבומי השנה כמו ה-Wolf Parade. אבל Expo 86 הוא לא אלבום טוב מספיק בשביל זה. למעשה, אולי הוא לא אלבום טוב בכלל. אבל במקרה שלי, ואני מניח ששל עוד רבים אחרים, השילוב של ספנסר קרוג ודן בוקנר הוא פשוט משהו שפשוט אי אפשר לעמוד בפניו. לא נורא, אולי בשנה הבאה.

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2010/12/Wolf_Parade-Palm_Road.mp3]
Wolf Parade – Palm Road

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2010/12/Wolf_Parade-What_Did_My_Lover_Say_(It_Always_Had_To_Go_This_Way).mp3]
Wolf Parade – What Did My Lover Say? (It Always Had To Go This Way)

והנה עוד שבעה אלבומים, אלמונים יחסית, שזכו לאיזכור במהלך השנה, וראויים להאזנה חוזרת. תנו להם סיבוב!

תגיות:   · · · · · · · · · · · · · 3 תגובות