טאפאס וטאפאס

בלוג מוזיקה ונשנושים

טאפאס וטאפאס header image 4

הגאון במשקפי התריס

25 בNovember, 2010 מאת נמרוד
להגיב

החבר’ה בפיצ’פורק מדיה כנראה נבהלו ממש אחרי הפוסט שפרסמתי בשבוע שעבר. את הרושם המוטעה שנוצר אחרי שמונה שנים ללא ציון מושלם הם מיהרו לתקן באמצעות ציון 10.0 לאלבומו החדש של קניה ווסט. אלא שמגזין האינדי האליטיסטי לא לבד. My Beautiful Dark Twisted Fantasy זוכה לפירגון מקיר לקיר פחות או יותר בכל מגזין ביקורת שמכבד את עצמו. ולי לא נותרה ברירה אלא להתגבר על הרתיעה רבת השנים שלי ממיינסטרים היפ-הופ ולהאזין ברצינות, לראשונה בחיי, למוזיקה של ווסט. אחרי שתי האזנות אני יכול להגיד ש:

  1. מדובר באמת באחלה אלבום
  2. שיש סוג של רלטיביזם תרבותי בצורה שמבקרי מוזיקה מתייחסים למיינסטרים היפ-הופ.

בלי רלטיביזם תרבותי, איך אפשר להסביר את המבקר שמצליח להאזין בשלוות נפש לגישה הסופר-שוביניסטית ומלאת נפיחות עצמית של ההיפ הופ, שסביר להניח שרחוקה מאוד מעולמו שלו, ולהנהן בהסכמה? או מדוע העובדה שבז’אנר הזה פועלים כמה יוצרים אינטיליגנטיים ומוכשרים, שמסוגלים לחבר מילים סבירות ללחן קליט, כל כך מרעישה בעיני המבקרים – שמרעיפים שבחים על כל אלבום שחורג בקצת מהתבנית הרגילה והמעייפת של אלבומים מהסוג הזה.

למען האמת, גם לי קשה להקשיב באובייקטיביות לאלבום של ווסט. אני חייב לשקלל את הדחייה שלי מאוטו-טיון, את הסנוביות שלי כלפי לחנים מיינסטרימיים, ואת הסלידה שלי מהגישה ההיפ-הופית (שאצל ווסט היא הרבה פחות פשטנית והרבה יותר שברירית). אבל קשה לי לראות איך מה שנשמע באוזני כלא יותר מאסופת שירים קליטים ואינטיליגנטיים, לעיתים אפילו מבריקים, יכול להיחשב כיצירת מופת פורצת גבולות. ואיך בעולם מלא בעילויים מוזיקליים, שמרחיבים בנחישות ובהדרגה את הגבולות של מה שאנחנו קוראים לו מוזיקה, יכול האיש שמאחורי אופנת משקפי התריס להחשב לגאון הגדול מכולם.

ואם עוד לא שמעתם את האלבום שמאחורי הבאזז – הנה האלבום המלא מתוך Soundcloud. ההעלאה פה היא יזמה עצמאית של גולש, ועשויה להעלם בכל רגע.

Kanye West- My Beautiful Dark Twisted Fantasy by Mix Marveloso

האיש שקרא יותר מדי
יש לי וידוי קטן – אני קורא טוקבקים. לא רק את הדיונים הלגיטימיים שמופיעים בפוסטים בבלוגי המוזיקה והטכנולוגיה. אלא גם (ובעיקר) את כל הרפש הלאומני או הסתם רדוד שבתחתית הכתבות ב-Ynet. נראה לי שבשלב כלשהו פתיחת התגובות בתחתית הכתבה נהפכה להרגל לא מודע, כששטף ההסתות וההתלהמויות עובר דרך העיניים כמעט מבלי להיכנס לראש.

ובכל זאת, בכל הגל העכור הזה יש לפעמים הצלחות. ובין כל הטוקבקים הרדודים במדורי התרבות (“מי אלו בכלל”, “מוזיקה של אשכנזים” ו”אם המבקרים שונאים את הסרט, אני הולך”) מצאתי גם המלצה ל-EP חדש. המלצה שהתגלתה כאוצר של ממש.

כאחד שטובע לחלוטין במוזיקה חדשה, כמעט שוויתרתי לחלוטין על השלמת פערים מן העבר. הדבר תקף לא רק לאלבומים ישנים, אלא, ברוב המקרים, גם גורר וויתור על מוזיקה חדשה של אמנים וותיקים. אי שם בשלהי העשור השני לקריירה, להקות ואמנים נוטים להפסיק לפנות לקהלים חדשים ומתחילים להדהד את המוזיקה שעשו בעברם. גם אלו שלא איבדו את הכיוון לחלוטין נשארים רלוונטיים בעיקר לאלו שכבר מכירים ואוהבים אותם. הצטרפות למעגל המאזינים בשלב הזה היא כמו לצפות בהארי פוטר השישי מבלי לדעת מי זה החנון הזה עם המקל ביד.

השם The Church מרחף סביבי לא מעט שנים. אבל מלבד שיר אחד שלה (שבוודאי גם אתם מכירים), לא יצא לי מעולם להאזין ללהקה הוותיקה הזו, ששנת היווסדה חופף לשנת היווסדותי שלי. אבל בניגוד לתיאוריה שלי מלמעלה – בזמן ההאזנה לחמשת השירים של Deadman’s Hand, לא הרגשתי זר אפילו לרגע. למעשה, קשה להאמין שהשירים הללו נוצרו על ידי להקה שעוד הייתה שם כשהלירה הפכה לשקל. לא ש-The Church נשמעים אופנתיים – המוזיקה שלהם מעט בוגרת וחמורת סבר מכדי לעורר הייפ של ממש. אבל בעידן שסוגד לאייטיז, דווקא הלהקה שהייתה פעילה לכל אורך אותו עשור נשמעת מודרנית להפליא. וכשרוב האמנים מהעידן שלהם מתרכזים בהופעות שהם יותר אוספי להיטים, The Church נשמעים רעננים להפליא.

ואולי הגילוי הזה חושף אמת כואבת – שמה שאני קורא לו חדשנות הוא לעיתים קרובות מאוד העתק חיוור של העבר, שרק הבורות המוזיקלית שלי מונעת ממני לזהות. בכל מקרה, אם לפני שבוע כתבתי על האושר בגילוי להקה גדולה עם שישה אלבומים קודמים. לגלות להקה מצויינת עם 23 אלבומים שמעולם לא שמעת זה כבר מפחיד לאללה.

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2010/11/The_Church-Deadmans_Hand.mp3]
The Church – Deadman’s Hand

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2010/11/The_Church-Dakota.mp3]
The Church – Dakota

וגם – את אלבום הבכורה של The Girls, שנקרא פשוט Album, אני זוכר שחיבבתי, אבל קשה לי לשחזר במוחי הרבה ממנו. אני זוכר שחשבתי אז שהמוזיקה של הלהקה היא מאוד חמודה. וכידוע לכל גבר שקיבל את המחמאה הזאת מאישה, מדובר במחמאה מפוקפקת למדי. ה-EP שיצא אחריו, Broken Dreams Club הוא כבר עניין אחר לגמרי. שישה שירים מצויינים, חלקם גרסאות משופרות של הצליל של האלבום, וחלקם, ובעיקר השיר המסיים Carolina, חורגים בהרבה מהמסגרת המצומצמת יחסית שהאלבום הזה הגדיר. למעשה, Girls נשמעים קצת כמו הלהקה שנמאס לה שכולם חושבים שהיא חמודה. וזאת כבר מחמאה גדולה בהרבה.

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2010/11/Girls-Thee_Oh_So_Protective_One.mp3]
Girls – Thee Oh So Protective One

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2010/11/Girls-Broken_Dreams_Club.mp3]
Girls – Broken Dreams Club

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2010/11/Girls-Carolina.mp3]
Girls – Carolina

ולסיום – And You Will Know Us by the Trail of Dead. משחררים שיר חדש מתוך אלבום קרב. עם הלהקה הזאת עברתי את כל הדרך – מהערצה אדירה אחרי Source Tags And Codes לנפילה (הצפויה להפליא) של Worlds apart ועד למשיכת הכתפיים האדישה אל מול The Century Of Self. אחרי כל זאת, קשה להגיד שאלבום חדש של הלהקה הזו הוא משהו שאני באמת מחכה לו. ועדיין, השיר עצמו נשמע לא רע בכלל.

תגיות:   · · · · · · · · · · · · 6 תגובות

גשמי ברכה

16 בNovember, 2010 מאת נמרוד
להגיב

לאחרונה מצאתי את עצמי, לחלוטין שלא ברצוני, בחינה פרסית. איך היתה החוויה? חישבו על החפלה הכי סטריאוטיפית שעולה בדעתכם, עכשיו תכפילו בח”י. חוויה לא פשוטה למי שגם החצי המזרחי שלו השתאכנז לחלוטין ממזמן. כשהתחיל הבליץ המוזיקלי לא הופתעתי לגלות שאני לא מכיר אף אחד מהשירים שכל יושבי האולם ליוו בשירה אדירה. האם אני חי בבועה? אין ספק. אבל כמה טוב שסוף סוף אפשר לחיות בכזאת. עוד לא התנתקתי לחלוטין מתקשורת המיינסטרים, אבל אחרי חצי שעה של בהייה בערוץ 2, למשל, מוחי מתחיל לשדר סימני מצוקה. לאו דווקא בחילה אידיאולוגית אה-לה אברי גלעד מהתכנים המשודרים, כמו פשוט תחושה של בזבוז זמן יקר שלעולם לא יחזור.

למעשה, אני לא בטוח שנשאר דבר שהוא באמת “מיינסטרים” אמיתי. יותר ויותר נדמה לי שנותרו רק תרבויות שוליים, כולל השירים האלמוניים עבורי שנוגנו באותה החינה. נכון, השוליים של קובי פרץ רחבים בהרבה מאלו של דויד פרץ, אבל בסופו של דבר כל אחד מהם פונה לקהל נישה. אין כבר “ערוץ של המדינה” או סרט כמו סלאח שבתי שמספר צופיו נושק למספר תושבי המדינה. בסופו של דבר כל אחד ואחד עושה לעצמו רצף של בחירות תרבותיות מדי יום, וההבדל היחיד ביני לבין מרבית היושבים באולם הוא אולי טיפ-טיפה יותר סנוביזם והתנגדות לטעם ההמון בבחירות שאני עושה.

לא היינו שם הרבה זמן – המוזיקה הרועשת ובעיקר ההבהובים הבלתי פוסקים היו הרבה יותר ממה שראוי לחשוף אליו את מוחי האפילפטי. בדרך חזרה הענקתי למוחי טיפול חירום באמצעות  ה-Black Heart Procession. הפעם הקודמת בה כתבתי על הלהקה התגובות שיכנעו אותי שהיא כנראה מוכרת בהרבה ממה שחשבתי – בוודאי לא מעט בזכות מאמציהם של כמה בלוגרים שמאזכרים אותה שוב ושוב. עבורי, הדיסקוגרפיה שלהם היא עדיין מרחב פתוח בחלקו שמאפשר לדלות עוד ועוד פנינים. הנה, את אלבום הבכורה שלהם שמעתי לראשונה היום – זה היתרון בלגלות להקה ענקית אחרי שישה אלבומים. נותר רק לקוות שאלבומם השני, שחודר אלי עמוק יותר ויותר בכל האזנה, יזכה, בסופו של דבר, למקומו הראוי כאחד האלבומים הגדולים שסגרו את המאה ה-20.

Black Heart Procession

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2010/11/Black_Heart_Procession-Release_My_Heart.mp3]
Black Heart Procession – Release My Heart

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2009/09/the_black_heart_procession-Its_A_Crime_I_Never_Told_You_About_The_Diamonds_In_Your_eyes.mp3]
The Black Heart Procession – It’s A Crime I Never Told You About The Diamonds In Your eyes

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2009/09/the_black_heart_procession-witching_stone.mp3]
The Black Heart Procession – Witching Stone

ואם כבר קלאסיקות אבודות, כדאי לאזכר גם את ההוצאה המחודשת של Pinkerton של Weezer. מחצית מהדיון סביב ההוצאה המחודשת נסבה גם סביב הציון המושלם והנדיר שניתן על ידי פיצ’פורק מדיה להוצאה המחודשת. בתור מישהו שמעולם לא האזין ברצינות לאלבום השני והכושל/מיתולוגי של וויזר, ניצלתי את ההזדמנות כדי לתת לו כמה האזנות. קודם כל, אין ספק שמדובר באלבום מצויין, שיש בו יותר אומץ ועוצמה מכל דבר ששמעתי מוויזר אי פעם (ואני מודה שרפש הביקורת הרחיק אותי מכל אחד מהאלבומים המאוחרים שלהם). בוודאי הייתי מתלהב ממנו יותר בזמן אמת, כשהמילים של ריברס קומו היו פונות אל הילד שהייתי אז (בניגוד למבוגר הילדותי של היום). כך או כך, בעיני לפחות, אני יכול לחשוב על שפע של כותבים שכותבים שירי אהבה נכזבת ומיאוס עצמי טובים ומתוחכמים יותר (נניח, קווין ברנס ביום טוב). אבל, אני ממש לא מתווכח עם הציון המושלם שפיצ’פורק חילקו לאלבום.

ובכל זאת, הביקורת של פיצ’פורק מגיעה אחרי קרוב לעשור שבו לא חולק ציון מושלם לאף אלבום חדש. נראה שהאתר הפופולרי/שנוא סינדל את עצמו. הרי לא ניתן לתת ציון מושלם לאף אלבום חדש בלי להעמיד אותו מעל כל אלבום אחר שיצא בעשור האחרון, ולכן הכבוד הזה שמור רק להוצאות מחודשות של סוניק יות’ או פייבמנט (או וויזר). ופתאום אתר ביקורות האינדי המוביל בעולם (שאני לרוב לא ממקטרגיו) מסמן למעשה את העשור המוזיקלי האחרון, זה שהוא אחד מסמליו, כחלש משמעותית מכל אלו שקדמו לו. בהחלט חבל לכל מי שכמוני, מאמין שבלי להיכנס להשוואות לעבר, בעשור האחרון בהחלט יצאו כמה וכמה אלבומים שמצדיקים ציון מושלם. כאלו שעולים אפילו על השיאים של וויזר.

ובכל זאת, יש הישג אחד שאפשר לזקוף לזכותו של Pinkerton שקשה לזקוף לאף אלבום מהשנים האחרונות. האלבום הכועס והמריר הזה נחשב לנלעג על ידי הקהל והמבקרים כשיצא, כשל במכירות וסביר להניח שאיכזב את רוב קוניו, מעריצי האלבום הכחול. מדובר באלבום שנבחר לאחד הגרועים של אותה שנה בסקרי דעת קהל, ושגם הלהקה שהוציאה אותו התנערה ממנו במידה רבה. מדובר גם באלבום שנחשב היום, ללא ספק, לטוב ביותר של וויזר – שנקודת ההשוואה שלו, בביקורות רבות, הוא In Utero של נירוונה. מעטות הלהקות הפופולריות היום שמסוגלות לאכזב את הקהל שלהם בצורה שוויזר עשו זאת. אמנים שזוכים להצלחה כל כך גדולה עם אלבום הבכורה שלהם נוטים למחזר את עצמם שוב ושוב עד שמעיין היצירתיות שלהם מתייבש לחלוטין. קשה לי לחשוב על מוזיקאי עכשווי שמסוגל לתת כזאת יריקה בפרצופם של מאזיניו – יריקה שתחשב, עשור מאוחר יותר, לגשמי ברכה.

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2010/11/Weezer-Getchoo.mp3]
Weezer – Getchoo

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2010/11/Weezer-No_Other_One.mp3]
Weezer – No Other One

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2010/11/Weezer-Across_the_Sea.mp3]
Weezer – Across the Sea

ולסיום – הוצאה מחודשת גם לריליסים המוקדמים של Earth, הלהקה של דילן קרסון – בוודאי אחד האנשים הידועים לשמצה בהיסטוריה של הרוק. האיש שהביא למהפך בשני ז’אנרים מוזיקליים שונים. הראשון הוא המטאל האלטרנטיבי, כשהיה מראשוני ה-Drone-Doom, ובידל אותו מהדום מטאל. השני הוא הגראנג’, כאיש שהעניק לחברו הטוב, קורט קוביין, הן את מנת ההרואין הראשונה שלו והן את הרובה שבו התאבד. קשה לי להמליץ בפה מלא על “A Bureaucratic Desire For Extra Capsular Extraction”, שמכיל שירים מרליסים שונים, שכולם הוקלטו כבר ב-1990. להקות מהסוג הזה נוטות להתרכך עם השנים. ואכן, האלבומים החדשים יותר של Earth מציגים סאונד נוח בהרבה לילד האינדי הממוצע, שמתקרב כבר לפוסט רוק של מוגוואי למשל. ובכל זאת, ההוצאה המחודשת הזו מעניינת מאוד, ולו בזכות “Divine And Bright” העדין יחסית, שמארח את קוביין הצעיר. שיר שהיה מרגיש בנוח כסוגר של אחד מאלבומיה המוקדמים של נירוונה.

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2010/11/Earth-Geometry_of_Murder.mp3]
Earth – Geometry of Murder

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2010/11/Earth-Divine_and_Bright.mp3]
Earth – Divine and Bright

וזה מתוך אלבומם האחרון והמצויין, The Bees Made Honey In The Lion’s Skull:

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2010/11/Earth-Rise_To_Glory.mp3]
Earth – Rise To Glory

תגיות:   · · · · · · · · 14 תגובות

כפתורים נסתרים

27 בOctober, 2010 מאת נמרוד
להגיב

קצת משעשע לקרוא את הביקורות הסותרות ל”גנב עירוני”, סרטו השני של בן אפלק כבמאי. עד לא ממזמן אפלק נחשב, גם בעיני, לאחד השחקנים השטחיים והעצלנים בהוליווד (ראו, לדוגמא, את שתי הפרודיות של פאמילי גאי עליו). ופתאום, משום מקום, הגיח לפני שנתיים “נראתה לאחרונה”, סרטו הראשון של אפלק כבמאי, בכיכובו של אחיו קייסי, שזכה לקונצנזוס ביקורתי מוצדק. לפתע התברר שהשחקן הבינוני הוא גם תסריטאי ובמאי לא רע בכלל.

והנה, סרטו השני, שבו הוא גם מככב, זוכה לביקורות מעורבות. אלא שהרבה מהביקורות ה”קוטלות” לכאורה למעשה יוצאות מברכות, כשהן טורחות להזכיר שאפלק עוד רחוק מהכישורים של קלינט איסטווד כבמאי. סליחה? פאקינג קלינט איסטווד? לא רע בשביל מי שנחשב לשחקן שכישוריו רחוקים מאלו של קיאנו ריבס.

אפלק מגלם את דאג – שודד בנקים, תושב שכונת עוני בבוסטון, שמנהל רומן עם מנהלת בנק (רבקה הול), אותה הוא וחבורתו לקחו כבת ערובה במהלך שוד בנק, מבלי שזו תדע שהוא האדם שכיוון רובה סער לראשה רק לפני ימים ספורים. הרומן החדש גורם לדאג להרהר לראשונה על יציאה מעולם הפשע, רעיון שלא מתקבל בברכה על ידי סביבתו הקרובה.

ואם נדמה לכם שבסרט הזה כבר הייתם, אתם בהחלט צודקים. ואכן הבעיה העיקרית של “גנב עירוני” היא בגזרת התסריט – היכן שיש עומק ותחכום ב”נראתה לאחרונה”, יש שפע של קלישאות ודיאלוגים שחוקים ב”גנב עירוני”. היכן שיש סוף מפתיע ומעורר מחשבה ב”נראתה לאחרונה” יש סוף צפוי ומאכזב ב”גנב עירוני”. הבעיה השניה היא במשחק. “נראתה לאחרונה” כלל תצוגת משחק טובה ומעלה של כל המשתתפים, כולל תצוגה ראויה לאוסקר של איימי ריאן. “גנב עירוני” נאלץ להסתפק בכמה הופעות טובות מאוד (ג’ון האם, פיט פוסטלוויט), כמה סבירות (בן אפלק, רבקה הול), ולפחות אחת גרועה ממש (בלייק לייבלי, שמשחזרת בעליבות תפקיד דומה מאוד לזה של איימי ריאן ב”נראתה לאחרונה”).

בכל זאת, שווה ללכת לראות את הסרט ולו רק בזכות שתי סצינות נהדרות. הראשונה היא סצינת ה”נזירות”, סצינת שוד מבויימת נפלא וסוחפת ממש. השניה היא סצינת בית הקפה, שמוכיחה שאת המתח הרב ביותר אפשר ליצר באמצעים הפשוטים ביותר, ובלי אף רובה בסביבה. בסך הכל בהחלט מדובר בסרט מפתיע לטובה, בהתחשב בזהות השחקן הראשי, ורק טיפה מאכזב, בהתחשב בזהות הבמאי.

The Town

פחד ותיעוב בפרימוורה סאונד

ברדפורד קוקס הוא אחד האנשים היותר מפחידים שתוכלו לראות על במה. הרזון החולני, המצב הדנטלי הבעייתי, החיוך השלדי – כולם רומזים על חוויה בלתי נשכחת. אבל למרות נתוני הפתיחה המבטיחים, המפגש הראשון שלי איתו היה לא יותר מפושר. במת הענק של פרימוורה סאונד היא לא המקום להנות מהסאונד הרזה והאווירה העגמומית של Deerhunter, ואי אפשר היה להימנע מתחושת ריחוק מהלהקה שעל הבמה.

לא שעבודת האולפן של קוקס תמיד ריגשה אותי. לאלבומים של Atlas Sound מעולם לא הצלחתי להתחבר ממש, ובמקרה של Deerhunter נטיתי להתלהב ואז לשכוח כל תו ותו. אבל Halcyon Digest, אלבומם החדש, פורט אצלי על מייתרים אחרים לחלוטין. מדובר, בהפרש ניכר, באלבום הכי קליט של הלהקה, שמכיל לפחות שני להיטי אינדי “אמיתיים” (כלומר, כאלה שעשויים לדבר גם אל ליבם של אלו שלא מחשיבים את My Bloody Valentine כ”פופ”) – Revival הקצר והקולע, ו-Desire Lines, שלרגעים נשמע כמו הסינגל הבא של ארקייד פייר.

Bradford Cox

לא ששני השירים הללו מוקפים בפילרים. ממש כמו האדם שכתב אותו, האלבום הזה לא מכיל טיפת שומן מיותר, והוא קצר ושוטף בהרבה מקודמו שהתפרס על שני דיסקים. מה שבטוח, אם דירהאנטר יטריחו את עצמם לארץ הקודש, אני יותר ממוכן לתת להם הזדמנות שניה. בנתיים אני מוכן להסתפק באחד האלבומים היותר משובחים ששמעתי השנה.

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2010/10/Deerhunter-Revival.mp3]
Deerhunter – Revival

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2010/10/Deerhunter-Don’t_Cry.mp3]
Deerhunter – Don’t Cry

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2010/10/Deerhunter-Desire_Lines.mp3]
Deerhunter – Desire Lines

הנה כמה דברים שלהקה יכולה לעשות על מנת שאשליך את אלבומה ישר לסל המחזור:

  1. לנגן כאילו השנה היא 1973, ולד זפלין מחפשים להקת חימום חדשה.
  2. לנגן את ההאבי מטאל שלהם בלי שמץ של מודעות עצמוית או הומור, כאילו ספיינל טפ לא התקיימו מעולם.
  3. לקרוא לעצמם Spirits of the Dead.
  4. לקרוא לאלבום הבכורה שלהם Spirits of the Dead.
  5. לקרוא לשיר המסיים של אלבום הבכורה שלהם Spirits of the Dead.

כן, זה נורא כמו שזה נשמע. ולמרבה ההפתעה זה עובד עלי מצויין. למה? קשה לי להסביר. אולי עברתי יותר מדי פאזות של הפוך על הפוך, והרציני וחמור הסבר הוא המשמח החדש. אולי זה לוחץ על כפתורים נסתרים היטב שנותרו בי מאז נעורי, מהתקופה בה מוזיקה הייתה עניין של חיים או מוות. בכל מקרה, חשבתי לפרסם כאן כמה שירים ולראות אם הם מצליחים לסדוק את חומת המגניבות של הקוראים. אתם מוזמנים להקיא בתגובות.

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2010/10/spirits_of_the_dead-the_waves_of_our_ocean.mp3]
Spirits of the Dead – The Waves of Our Ocean

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2010/10/spirits_of_the_dead-red.mp3]
Spirits of the Dead – Red

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2010/10/spirits_of_the_dead-spirits_of_the_dead.mp3]
Spirits of the Dead – Spirits of the Dead

ולסיום – שיר חדש מתוך אלבום סולו חדש של גראף רייס, החיה השעירה האהובה ביקום. זה לא נשמע כמו פסגת היצירה של הוולשי המופלא, אבל גם לא שום שפל מדרגה או אקספרימנט מביך. האמת, זה לא כל כך משנה, כיוון שאין בעולם קול שמעורר בי אמפטיה מידית כמו זה של סולן הסופר פארי אנימלס. כפתורים נסתרים, כבר אמרתי?

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2010/10/Gruff_Rhys-Shark_Ridden_Waters.mp3]
Gruff Rhys – Shark Ridden Waters

תגיות:   · · · · · · · · · · · 3 תגובות

רצופה בכוונות טובות

2 בOctober, 2010 מאת נמרוד
להגיב

לפני הכל – להופעה של ג’ואנה ניוסום כמעט ולא הגעתי. אני בהחלט מבין מה הופך את הבחורה השברירית ליוצרת כל כך מוערכת, אבל האזנה רציפה לאלבומים שלה פשוט עייפה אותי להפליא. ובכל זאת, הרעיון של הופעה שקטה במשכן לאמנויות הבמה, בזמן שמחוץ לביתנו צפויים להרעיש מתופפים בחגיגות שמחת תורה, קסם לליבנו ושלח אותנו לרכוש כרטיסים של הרגע האחרון. כך יצא שאת השעתיים המרשימות של ניוסום ולהקתה ראינו ממרומי היציע הימיני, גם אם האקוסטיקה המושלמת של האולם הבטיחה שנשמע היטב כל מתיחת מיתר והקשת תוף.

בזמן ההופעה ניסיתי להבין כיצד אני מוצא את עצמי מתענג כל כך על הופעה של אמנית שהקשבה לאלבומיה הצליחה לעורר בי אי נחת על גבול הרתיעה של ממש. התשובה לדעתי נובעת, בעיקר, בהבדל בצורת ההאזנה שלי לאלבום ובין זו של ההופעה. לעיתים רחוקות תמצאו אותי מאזין למוזיקה כפעולה יחידה. כמעט תמיד תמצאו אותי עושה משהו אחר במקביל – קורא ספר, כותב פוסט, גולש באינטרנט בחיפוש אחר הצלילים הבאים. המוזיקה של ניוסום פשוט לא מאפשרת את ריבוי המשימות הזה – המתקפות הקוליות הפתאומיות שלה נוטות לשבור את הריכוז שלי בצורה כמעט אלימה.

אבל בהופעה הבעיה הזאת לא הייתה קיימת. כשהריכוז שלי נתון כל כולו למוזיקה של ניוסום אני יכול בהחלט להנות ממנה. בוודאי שאני זוכה לצפות בצורה העדינה והמדוייקת שבה המוזיקה הזו נבנית, את אלפי הפרטים המוזיקליים הקטנים שבונים בעדינות ובדיוק את המוזיקה של ניוסום ולהקתה. כששיא ההופעה הגיע עם “Good Intentions Paving Company”, כבר הייתי מוקסם לחלוטין – לא רע בשביל הופעה שכלל לא התכוונתי להגיע אליה.

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2010/10/Joanna_Newsom-Good_Intentions_Paving_Company.mp3]
Joanna Newsom – Good Intentions Paving Company

עבר, הווה, עתיד

אם תציינו את שמו של ניק קייב בפני הלא-חובב מוזיקה הממוצע, שגדל בשנות השמונים והתשעים, עשוי להיוצר הרושם שמדובר בכוכב עבר ענק. ישראל של אותה תקופה התמסרה בקלות רבה לכל מוזיקאי שהרעיף עליה מעט חיבה. וניק קייב, אמן שוליים מצליח אבל לא כוכב בשום קנה מידה, הצליח ליצור לעצמו תדמית של “נסיך האופל” העולמי, ולהיות כמעט מותג בישראל. גם במונח “עבר” יש הטעיה – קייב מעולם לא הפסיק ליצור, גם אם כוכבו הישראלי התעמעם.

את Grinderman, להקתו החדשה יחסית, הגדירו פעמים רבות כחזרה של קייב למקורות הזעם הפאנקי של ראשית דרכו. אבל האלבום השני של הלהקה לא מרגיש לי זועם כלל. בהחלט אגרסיבי ותוקפני לפרקים – אך לא כזה שבא מהמקום האפל שיצר את Murder Ballads, למשל. זה לא מוריד מערכו של האלבום, שיש בו לא מעט פניני בלוז מלוכלך ומשובח.

בשביל להתחבר למאגר אופל ניק-קייבי אמיתי, אתם מוזמנים לנסות את האלבום החדש של ה-Swans הותיקים, המונהגת ע”י מייקל גירה. גירה מחזיר את הברבורים לתחיה עם “My Father Will Guide Me Up a Rope to the Sky”, אלבום ראשון אחרי הפסקה בת ארבע עשרה שנים, שבהם התמקד גירה בצד השקט שלו עם ה-Angels of Light. יש משהו טורד מנוחה באופן תמידי בשירה החורכת של גירה, כזה שהופך את האלבום לכזה שקל להעריך אבל קשה להאזין לו שוב ושוב. שלא במפתיע, השיר הנעים ביותר להאזנה (בעל השם המעודד “You Fucking People Make Me Sick”) הוא זה שמושר ע”י דבנדרה בנהרט, בתפקיד אורח מצויין. מהיכרות שלי עם עצמי – שהחיבה שלי למוזיקה מדכדכת יורדת באופן מנוגד להפיכתי שלי לזקן נרגן – נראה לי שהאלבום המצויין הזה לא ישרוד לאורך זמן בפלייליסט שלי.

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2010/10/grinderman-worm_tamer.mp3]
grinderman – worm tamer

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2010/10/grinderman-when_my_baby_comes.mp3]
grinderman – when my baby comes

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2010/10/Swans-No Words_No_Thoughts.mp3]
Swans – No Words/No Thoughts

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2010/10/Swans-You_Fucking_People_Make_Me_Sick.mp3]
Swans – You Fucking People Make Me Sick

מי שכן צפויים לשרוד לאורך זמן רב יותר הם Ten Kens עם אלבומם החדש והמשמח For Posterity. שחר ניסה באגרסיביות לשווק לי את אלבום הבכורה שלהם, שיצא לפני שנתיים ולא השאיר עלי רושם אמיתי. אך כדרכם של הייפים של שחר, סופם להשיג אותי. הלהקה הקנדית מנסה אולי לפרוס את עצמה קצת יותר מדי עם האלבום השני שלה, שמזנק במהירות מסגנון לסגנון, לא תמיד בהצלחה. אבל כשהם בשיאם – ומדובר לרוב ברגעים האגרסיביים ביותר שלהם – הם פשוט קטלניים. Back to Benign, הבולט בשירי האלבום, הוא ללא ספק ההמנון של השבועיים האחרונים שלי.

ועוד בצד האגרסיבי יחסית של המפה נמצאים Crippled Black Phoenix עם האלבום הרביעי שלהם, I, Vigilante. הלהקה הבריטית מזוהה עם זרם הפוסט-רוק, אז אל תופתעו לראות קטעים של עשר ושניים עשר דקות באלבום. אבל השירה מצילה אותם, לפחות אצלי, מפיהוק מוחלט – למי יש כוח לעוד אלבום פוסט רוק אינסטרומנטלי? נדמה לי ש-troublemaker, שיר הפתיחה (שמונה וחצי דקות, במבצע), הוא האפקטיבי מכולם.

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2010/10/Ten_Kens-Back_To_Benign.mp3]
Ten Kens – Back To Benign

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2010/10/Ten_Kens-Grass_Master.mp3]
Ten Kens – Grass Master

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2010/10/crippled_black_phoenix-troublemaker.mp3]
crippled black phoenix – troublemaker

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2010/10/crippled_black_phoenix-fantastic_justice.mp3]
crippled black phoenix – fantastic justice

ולסיום – אינדינגב 2009 היה הראשון בין הפסטיבלים (פרימוורה סאונד 2010) וסתם הופעות (Fever Ray בפריז), שרכשתי אליהם כרטיס אך גופי העדיף לגרור אותי לבית חולים מאשר להנות מהם. שנה אחת, ארבעה אישפוזים, כמה עשרות אלפי שקלים ואינספור אכזבות מאוחר יותר אני חייב להגיד – נשברתי. השנה, לצערי, לא אהיה שם. תהנו באינדינגב 2010. נתראה, אולי, בשנה הבאה.

תגיות:   · · · · · · · · · · · · · · 3 תגובות

סוף בלון להתפוצץ

21 בSeptember, 2010 מאת נמרוד
להגיב

על הנייר הכל נראה כמעט מושלם. הופעה במחיר ידידותי להפליא, במיקום מרענן (לא עוד הבארבי או הלבונטין, אלא הקומפורט עם הלאונג’ האחורי המפנק שלו) לאמן שהוציא את אחד האלבומים המצטיינים של השנה. מצד שני, הציפיות שלי מההופעה המשותפת של גונג’ה סופי וגאסלאמפ קילר לא היו בשמיים. אחרי הכל, כלי הנגינה היחיד על הבמה היה הלפטופ של הקילר. הנחתי שהסימפולים המבריקים שמרכיבים את האלבום של הסופי יתנגנו מהמחשב, עליהם ישחזר הסופי את מלות השירים שלו – אולי עם איזה תוספת של שורה חדשה או סימפול משעשע א-לה Girl Talk.

התוצאה הייתה שונה לחלוטין. רוב התלונות על ההופעה של הצמד כללו את המילה רעש. עבורי הרעש ממש לא הייתה הבעיה העיקרית. אולי כיוון שהנטיות האפליפטיות שלי שלחו אותי הרחק לאחורי האולם, מסוכך על עיני מפני האורות המהבהבים ומעודדי הפירכוס. הדיסטורשן שהציף את אחד משני המיקרופונים בו עשה הסופי שימוש בהחלט היה ניכר לאוזן ממקום עמידתי, אבל האוזניים שלי בהחלט עמדו במעמסה. עם הגישה המוזיקלית, לעומת זאת, היה קשה לי הרבה יותר להתמודד.

יש מעט מאוד היפ-הופ של ממש באלבום עליו מתבססת ההופעה. מעט מכדי להצדיק את פוזת האם סי של גונג’ה סופי על הבמה. אדם עם כובע מצחיה הפוך שצועק “תרימו את הידיים באוויר” ומשליך חולצות לקהל הוא לא בדיוק האימג’ שעולה למשמע השירים של הבחור. והכי גרוע – מי שרוצה להרים הופעת היפ הופ, כדאי שיהיה לו מה להגיד, ולגונג’ה סופי, אפעס, אין ממש הרבה מה להגיד.

אם מפרקים את אלבום הבכורה של הסופי למרכיביו, מפרידים ממנו את השירה עצמה, מגלים שיש בה מעט מאוד. הרבה מהשירים בנויים על משפט אחד או שניים, וגם באלו שיש בהם יותר, הליריקה היא, בוא נגיד, לא שיא השירה המודרנית. הקול של גונג’ה סופי פשוט יושב בצורה מושלמת על שלל הסימפולים, והופך, בעזרת חיבורים מורכבים ועדינים לכלי המוביל בסלט המוזיקלי שרקחו Flying Lotus והגאסלאמפ קילר. כאשר גוזרים באלימות את כל הקישורים והחיבורים הללו, כדאי שיהיה מה לאמן על הבמה תוכן אמיתי למלא בו את המרווחים. לשאול שוב ושוב לשלומו של הקהל לא ממש נחשב לכזה.

גיאחה ומורפלקסיס, איתם תפסתי טרמפ אחרי ההופעה, היו נדיבים קצת יותר בביקורת ההופעה שלהם. מורפלקסיס אפילו תיאר את המתרחש על הבמה כ”אוונגרד”. השימוש במונח הזה הוא הטיעון המנצח האולטימטיבי – כל דבר שחורג ממה שאנו מוכנים או רוצים לקבל מהאמנים שלנו יכול תמיד להתפרש כ”אוונגרד”. ובכל זאת, נדמה לי שמרסל דושאן לא היה זוכה לאותה הכרה אם היה טורח להזכיר לקהל שוב ושוב שאפשר גם לקנות חולצה עם הדפס של המשתנה.

אבל לא הכל היה שלילי בערב הזה. האולסטאר של אודיו מונטאז’ נתנו יופי של הופעה, עם איזון מצויין בין יצירתיות ודיוק שהיו חסרים במופע המרכזי. ובין לבין חציתי את הכביש לפלורנטין (עוד יתרון של הקומפורט על הבארבי, לדוגמא) לרבע פיצה בג’וזפה, עם איזון מצויין בין גבינה לבצל. נדמה לי שממזמן לא נהניתי כל כך מהופעה גרועה למדי.

ההופעה של גונג’ה סופי מעלה שוב את התהיה על חלוקת העבודה והקרדיט בין המפיקים לאנשים שבחזית. והנה, לדוגמא, המקרה ההפוך – דייב סייטק, מפיק מבוקש והאיש מאחורי TV On The Radio, מוציא אלבום “סולו” תחת הטייטל Maximum Balloon (התחרות על שם הלהקה הגרוע של השנה, כך נראה, הוכרע). סייטק (שדווקא יודע לשיר גם בעצמו) ממלא בעיקר את תפקיד האשף מאחורי הקלעים, בעוד את משימות השירה, החזית, תופסים שפע של אורחים. הרשימה ארוכה ומגוונת, ובהתחשב ברשימת הקישורים של סייטק בשנים האחרונות, צפויה בערך כמו רשימת המשתתפים בתימניאדה 2010. אז מצד אחד, עם כל כך הרבה אורחים, אין פלא שהאלבום מרגיש קצת כמו אסופת שירים חסרת הקשר. ומצד שני, כל עוד החבר’ה מ-TVOTR באים להתארח – טונד אדבימפ יכול מבחינתי לשיר את הטוויטים של ג’ודי שלום ניר מוזס – תהיו בטוחים שלא אצא מאוכזב לחלוטין.

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2010/09/Maximum_Balloon-Absence_of_Light.mp3]
Maximum Balloon / Tunde Adebimpe – Absence Of Light

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2010/09/Maximum_Balloon-Communion.mp3]
Maximum Balloon / Karen O – Communion

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2010/09/Maximum_Balloon-Tiger.mp3]
Maximum Balloon / Aku Orraca-Tetteh – Tiger

פינקי מאזינה לסיגר רוס ופינקי מוסיפה – אחרי הרהורי פרישה בשל הדרדרות תעשיית המוזיקה לארגז חול שלא נוקה מאז שנות השבעים, החלטתי, לאור בקשת לפחות אדם אחד בקהל, לחזור לפוסט אחד לפחות. Tweak Bird הם צמד גיטרה-תופים שמצליח שלא להישמע כמו צמד גיטרה-תופים. חלק מהאפקט מתקבל ע”י עבודת הגיטרות, שלרוב נמוכות וכבדות מהמקובל בתחום, וחלק על ידי רמאות פשוטה – הוספה של כלי נגינה נוספים – קלידים, חליל וסקסופון אל תוך המיקס. הלוואי שיכולתי להגיד שהקאמבק שלי הוכתב על ידי יצירת מופת מפעימה. אבל Tweak Bird הם לא יותר מהערת שוליים חביבה בשנה מוזיקלית בינונית למדי. ועדיין, את מקומם בתחרות על האלבום הכיפי של השנה הם זכו ביושר – כמו גם לתת פייט לבלון הנפוח מלמעלה בתחרות שם הלהקה הגרוע.

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2010/09/02-tweak_bird-lights_in_lines.mp3]
Tweak Bird – Lights In Lines

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2010/09/05-tweak_bird-beyond.mp3]
Tweak Bird – Beyond

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2010/09/09-tweak_bird-flyin_high.mp3]
Tweak Bird – Flyin’ High

תגיות:   · · · · · · · · · · · · · 2 תגובות