טאפאס וטאפאס

בלוג מוזיקה ונשנושים

טאפאס וטאפאס header image 4

המהפכה הצרפתית

24 בAugust, 2008 מאת נמרוד
להגיב

למען האמת, ממש לא התכוונתי להעלות פוסט היום, אלא שבמהלך ניקוי הגוגל רידר מצאתי את עצמי נפעם ומלווה בקול מזייף את הפנינה המופלאה הזאת, שמתחבאת בגרסאת האלבום מאחורי הרעש והצלצולים (החיוביים כשלעצמם) של “Six Demon Bag” ומקבלת כאן חיים חדשים:


ונזכרתי מדוע “Take Away Show” הצרפתי הוא אולי הפרוייקט האינטרנטי האהוב עלי. מדוע אני מוכן לסלוח לו על ביצועים מחופפים או סתם לא מקוריים – מדוע אני כל כך שמח כשלהקה שאני אוהב מתארחת אצלהם. יש הרבה אתרים שמאפשרים למעריצים לגלות דברים חדשים על האמנים שהם אוהבים – אבל רק אחד שמאפשר לאמנים לגלות משהו חדש על עצמם.

הידד! אפס פריטים חדשים בגוגל רידר שלי – הגיע הזמן לשמוע קצת מוזיקה במקום לקרוא עליה כל הזמן.

תגיות:   · · · תגובה אחת

היטמן 2008

22 בAugust, 2008 מאת נמרוד
להגיב

סטיבן מלקמוס אמר פעם ש”לא משנה עד כמה תשתדל להישמע כמו עידן כלשהו, המוזיקה שלך תמיד תשקף את התקופה בה אתה פועל. אלא אם כן אתה לני קרביץ”.  ובכל זאת ישנם אלבומים שהם הד לתקופה אחרת, או שסתם נשמעים מיושנים כבר ברגע יציאתם, יש אלבומים שמקדימים את זמנם, שנשלפים מהארכיון שנים מאוחר יותר רק כדי להוכיח שהדור הנוכחי לא המציא שום דבר שלא נעשה כבר קודם, ויש גם אלבומים שחיים מחוץ למימד הזמן – שיכלו להיווצר לפני שנה או עוד עשור בדיוק כמו היום, ושהזמן לא מוסיף או גורע מהם דבר.

את “Fantasy Black Channel”, אלבום הבכורה של “Late of the pier” קשה לדמיין בכל שנה אחרת. כל כך הרבה צלילים מ-2008 נדחקו לתוך האלבום הזה, שהוא נשמע לעיתים יותר כמו תוצר המעיים של מכונת ההייפ מאשר אלבום של להקה בודדת. דוגמאות? Broken הוא דוגמא לצליל האופייני של הלהקה, שמיתג אותם כתואמי Klaxons, לעומתו “Space and the Woods” הקודר מזכיר את Faint בימים טובים יותר, “Random Flirt” זה לחלוטין MGMT ואילו “Bears are coming” נשמע כמו משהו שנרקח במעבדות של הוט צ’יפ – אבל אם תקשיבו טוב תוכלו לשמוע גם את ה-Crystal Castles מצטרפים לחגיגה. תוכלו למצוא גם שפע מחוות אייטיז, שנשמעות יותר כמו מחוות למחוות למחוות אייטיז, ושקשה לבלבל אותם עם מוזיקה אמיתית מהעשור ההוא.

 Late Of The Pier

ורק על מנת לתקן את הרושם השלילי שאולי נוצר מהפיסקה  הקודמת – במהלך כתיבת הפוסט הזה מצאתי את עצמי מתאהב באלבום הזה יותר ויותר. אי שם באזור Whitesnake המצויין (שנשמע קצת כמו מודסט מאוס מנסים לכתוב להיט אייטיז), הפסקתי לספור ציטוטים והשפעות והתחלתי ליהנות מהיצירתיות הנפלאה של הלהקה הבריטית הזאת. למעשה, יש באלבום הזה כל כך הרבה רגעים מוצלחים, שהלהקה יכלה להרשות לעצמה לדחוק את הסינגל המפורסם ביותר שלה, “Bathroom Gurgle”  (שאף נכנס לרשימת שירי 2007 של האייפוד רעב) לסוף האלבום, מבלי שחסרונו כשיר מוביל יורגש.

אמנם קשה להתחמק מההרגשה שעוד שנה מהיום האלבום עשוי להיראות זניח, כמעט מוצר ארכיוני, אבל אם אהבתם משהו מהצלילים של 2008 – סביר להניח שתאהבו גם את אלו של Late Of The Pier.

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2008/08/Late_Of_The_Pier-Space_And_The_Woods.mp3]
Late Of The Pier – Space And The Woods

קריסטל קסלס נכנסים ב-1:39

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2008/08/Late_Of_The_Pier-Bears_Are_Coming.mp3]
Late Of The Pier – Bears Are Coming

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2008/08/Late_Of_The_Pier-Whitesnake.mp3]
Late Of The Pier – Whitesnake

תגיות:   · · · · · · · · · · · 2 תגובות

חיית לילה

12 בAugust, 2008 מאת פינקי
להגיב

חתולים הם, כידוע, יצורים ליליים. בעוד שאת שעות היום אנחנו מבלים בנמנום בתנוחות שונות, הלילה הוא הזמן למאבקי ההישרדות והרבייה. כמובן שעבורי, חתולת בית מדופלמת, מאבק ההישרדות מתמצה בטיול קצר לצלחת האוכל, וגם את העניין שלי בבני המין השני איבדתי באופן פתאומי כבר בגיל צעיר, מה שמשאיר לי ולשאר חתולי הבית המון שעות לילה פנויות.

סמארטי אחי הטמבל, לדוגמא, מבלה את מרבית זמנו הפנוי ברומן סוער עם אהוב לבו, שטיח האמבטיה. בעוד שמיין (שאומצה בשם לונה, אבל זכתה עד מהרה לכינוי שתואם את מימדיה התופחים) עסוקה במשחק בונזו-רגל סוחף עם חתיכות אוכל לחתולים שהיא מפזרת בכל רחבי הבית (מדובר, ללא ספק, בחתולה שהייתה קוטפת בקלות את תואר היצור הטיפש בכל בית נטול סמארטי בעולם).

שמיין במשחק בונזו-רגל סוער

ואני? אני שומעת מוזיקה.

שעות הלילה הם זמן מצויין לאלבומים מורכבים, כאלו שנבנים לאט לאט, שכבה אחרי שכבה, אל תוך שיא מרוחק. Preteen Weaponry האלבום החדש של Oneida, הוא אלבום שכזה.  שלושה קטעים ארוכים ואינסטרומנטליים כמעט לחלוטין, שהמעבר ביניהם כמעט שרירותי. אלבום שלא דורש האזנה מאומצת, אלא דווקא להפך – קשב רופף ומנומנם שמאפשר למוזיקה לשקוע בעומק התת מודע. מלבד נטייה קלה לרפפטיביות, אין שום דמיון בין Preteen Weaponry לאלבומים הקודמים של Oneida – ואי אפשר שלא להעריך להקה שמצליחה להמציא את עצמה כל פעם מחדש.

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2008/08/Preteen_Weaponry_Part_2.mp3]
Oneida – Preteen Weaponry Part 2

ונמרוד ביקש למסור – הידד! למאותגרי הRSS שמביניכם, שאפשר להירשם כמנויי אימייל!

תגיות:   · · · · · · אין תגובות

על עכברים וילדים

4 בAugust, 2008 מאת נמרוד
להגיב

ככל שהזמן עובר אני מוצא את עצמי נמשך יותר ויותר למוכר והאהוב ופחות לחדש והמרגש. לא, זאת לא שמרנות מוזיקלית שנחתה עלי בגילי ההולך ומתקדם, אלא דווקא שפע מוזיקלי בלתי נסבל – כמו ילד בחנות ממתקים שנותר עם טעם רע אחרי שערבב יותר מדי ממתקים אקזוטיים ושולח את ידו לממתק הישן והאהוב כדי להעלים את השאר. במקום לחרוש תלמים חדשים במוח, קל בהרבה ללטף שוב את התלמים הישנים והחרושים היטב.

“כזה עוד לא שמעתם” הוא המשפט האחרון שאפשר להגיד על Feral Children. למעשה, אני יכול גם להגיד לכם בדיוק היכן שמעתם כמעט בדיוק כזה – אצל מודסט מאוס, אחת הלהקות עמוקות התלם והאהובות ביותר עלי. לא הייתי קורא ל-Feral Children חקיינים (אם למילה “חקיין” יש עוד משמעות בעולם של העתקה, הדבקה, שחזור וסימפול), אבל אי אפשר לפספס את הדמיון בין השירה של ג’ף קינן, סולן הלהקה, לזאת של אייזק ברוק – לא רק בגוון הקול אלא בעיקר בנימת הדחיפות שזועקת מכל משפט ומשפט –   כאילו כל שורה מושרת בנשימותיו האחרונות.

 Feral Children

כל זה לא היה יכול להיחשב כעלבון לולא “Second to the Last Frontier”, אלבום הבכורה של Feral Children, היה פחות ממצוין. למעשה המחמאה הגדולה ביותר שאני יכול לתת לאלבום הזה, אחרי שבוע של האזנה כמעט בלתי פוסקת, היא שאם כך בדיוק היה נשמע האלבום הבא של מודסט מאוס, אולי הייתי טוען שהלהקה דורכת במקום, שזה לא הטוב באלבומיהם – אבל קשה היה להגיד שהייתי מתאכזב.

 

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2008/08/Feral_Children-Billionaires_vs_Millionaires.mp3]
Feral Children – Billionaires vs. Millionaires

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2008/08/Feral_Children-Me_Me_Just_Me.mp3]
Feral Children – Me, Me, Just Me

ואם אי פעם תהיתם איך האנימל קולקטיב היו נשמעים עם אייזק ברוק כסולן:

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2008/08/Feral_Children-Jaundice_Giraffe.mp3]
Feral Children – Jaundice Giraffe

תגיות:   · · · · 3 תגובות

זקן זה השמן החדש

30 בJuly, 2008 מאת נמרוד
להגיב

זאת פעם השנייה שאני רואה הופעה של מוריסי – הפעם הראשונה הייתה בפסטיבל לידס לפני ארבע שנים. דווקא בתור מישהו שלא גדל על מוריסי והסמיתס אני לא יכול שלא להתרשם מהנוכחות הבימתית הכובשת של הזמר. אלא שהנוכחות הזאת יכולה אולי לכפר על כל ההזדקנות וההשמנה שהוא סובל ממנה (וחמש הפעמים שבהם הוא הסיר את חולצתו לא ממש תרמו להסתרת העובדות הקשות), אבל לא על הרפרטואר משני האלבומים הקודמים והאלבום הקרוב, שרובו נע בין הבינוני למביך ממש, כשכל הציניות וההומור המרושע של מוריסי הישן פינו את מקומם לטקסטים בכייניים משהו. אם בהופעה הקצרה בלידס זה עוד היה בגבול הסביר, הרי שבהופעה באורך מלא, אתמול בגני התערוכה, נרשמה בהחלט עייפות מסויימת לקראת האמצע. כמובן שכל שיר של הסמיתס הקפיץ את הקהל – מה שהזכיר שוב את העובדה המצערת שלמרות לא מעט רגעים יפים בקריירת הסולו, מוריסי הוא עדיין בראש ובראשונה הסולן של אותה להקה שהתקיימה למשך חמש שנים באמצע שנות השמונים.

animal collective

 והחדשה המשמחת של השבוע באה כמובן מכיוון הזאפה, שיארח באוקטובר את ה”אנימל קולקטיב” המהוללים. מאלבום לאלבום אני מוצא את עצמי מחבב יותר ויותר את ההרכב הפסיכ(י)דלי הזה, ובכל זאת הם לא כבשו אצלי עדיין מקום אמיתי בלב – אולי ההופעה שלהם בארץ תשנה את זה סוף סוף. ועדיין, תקנו אותי אם אני טועה, נדמה לי שהפעם האחרונה שהרכב כל כך משפיע ורלוונטי הופיע בארץ כשהוא בשיא כוחו היצירתי, היה בהופעה של רדיוהד ב”סינרמה” – אי שם בין אוקיי קומפיוטר לקיד איי.

תגיות:   · · · · · תגובה אחת