טאפאס וטאפאס

אני לא מוצא את עצמי לעיתים קרובות בעמדת ה”מאמץ המוקדם” – זה שחייב לשמוע את האלבום חודשים לפני שיצא, להקשיב לו ברגע שיוצאת הדלפה שהוקלטה בעזרת טייפ מנהלים מתעלת המיזוג שמעל לחדר ההקלטות, ולכתוב עליו לפני כל האתרים הגדולים והמסכנים עם תאריכי ההוצאה הרשמיים והעלובים שלהם.

ועדיין, על כפתור ה-Play של האלבום החדש של The Knife לחצתי כמעט ברגע שהופיע אתמול באתר של NPR, וכבר היום, אחרי שתי האזנות לשעה וחצי של האלבום הכפול הזה, אני לא יכול שלא להתייחס אליו.

האלבום הזה הוא לא רק קשה להאזנה – הוא בעיקר קשה להבנה. מה גורם ללהקה להשליך, כמעט לחלוטין, את שני הנכסים העיקריים שלה – מקצבי הטכנו הממכרים והקול המהפנט של קארין דראייר? ואם כבר להשליך, אז לטובת שעה וחצי, 65 דקות יותר מיכולת הריכוז של מאזין המוזיקה הממוצע, של אופרה? לא שאני מזלזל בקהל של The Knife – אבל מתי מצאתם את עצמכם לאחרונה עם שעה וחצי נטולות הפרעה לצורך האזנה למוזיקה?

טוב, תגידו, הרעיון הזה כל כך מטורף שהוא אולי עשוי להצליח. והתשובה היא – פחות או יותר. The Knife כנראה רוצים להעמיד את הקהל שלהם במבחן אמונה. אחרת קשה להבין איך הם מעבירים את הקהל שלהם דרך 50 דקות מתישות – עם כמה רגעים מקסימים שטובעים בים של מוזיקה אוורירית, דלילה, וחסרת הוקים לחלוטין, שנעה בין המעצבן לסתם מעייף – רק על מנת להגיע לסיום המרהיב. ארבעה שירים אדירים מצליחים להציל את האלבום הזה מההגדרה ניסוי כושל. מ-Colouring Of Pigeons ועד ל-The Heights Of Summer תקבלו בדיוק את מה שציפיתם לו תחת ההגדרה של “אופרה מאת The Knife”, כשבאחרון מהארבעה הצמד מצליח לשכוח את הקונספט האופראי לטובת שיר מינורי ומקסים שיכל להיות שיר סיום מצויין לאלבומם הקודם (או לזה של Fever Ray).

האם היה שווה את המאמץ? בהחלט. חלקו השני של האלבום יותר ממפצה על חלקו הראשון, בוודאי כשהוא מנותק ממנו מספיק (לחובבי המוצרים הפיזיים ביניכם – מדובר בדיסק השני) על מנת להקשיב לו בלבד. ועדיין, אי אפשר שלא להצטער על כל המאזינים שיטבעו בתוך הקונספט המקושקש וידחו את האלבום לחלוטין. כמה חבל לראות 40 דקות אדירות מדוללות לשעה וחצי מיותרות ברובן. כמה טוב לראות את כפתור ה-Skip.