טאפאס וטאפאס

לפני הכל – נדמה לי שהדבר הטוב ביותר ב”חיה מילר” שזכיתי לראות לראשונה בלבונטין לפני שבוע הוא הבוסריות שלה. התחושה היא שהשלישיה רחוקה מלמצות את הפוטנציאל – הליריקה עדיין לא מושלמת, הביצועים עדיין טיפה רופפים. וכיוון שמדובר כבר עכשיו באחת הלהקות המדוייקות והנכונות בשוק האינדי הישראלי הצפוף, יהיה מעניין לגלות כמה טובים הם יהיו עוד שנה, שנתיים או חמש.

עניין של גישה

גם בימים בהם הרוק והאלקטרוניקה היו כמו שמן מכונות ומים מינרליים הצליחו הכימיקל ברדרס והפרודג’י לכבוש להם לבבות בקרב רוקרים קשוחי לבב וטהרנים, בעיקר בזכות הגישה הרוקנרולית של הראשונה והפאנקיסטית של השניה. היום, כשכל החומות נפלו ממזמן אין בעיה למצוא דמיון בין האלקטרוניקה מעוטת הביטים של קריסטל קאסלס והפאנק-fאנק התוקפני של Mi Ami. מוזיקה היא קודם כל עניין של גישה – ובמקרה הזה, הכל הוא בשירה האגרסבית של הסולנית (או במקרה של Mi Ami, בסולן עם קול הפלאצטו שנשמע כמו סולנית צווחת) ובאווירת המיזונטרופיה הכללית – הבחירה בין הגיטרה לבין הסאמפלר מגיעה אחר כך. ובכל זאת, בעוד שאצל הקריסטלים אפשר למצוא רגעי חסד, אפילו כאלו שיעבדו גם במסיבה היפסטרית למחצה, אצל Mi Ami ההתמסרות לצד הזועף היא מוחלטת, לעיתים אפילו מתישה במקצת. זה כנראה מסביר מדוע מסביב לאלבום ההולך וקרב של הקאסלס יש הייפ הולך וגובר, ואילו האלבום השני של Mi Ami בא והלך בשקט יחסי. בכל מקרה, אם יש לכם רגעים בהם אתם זקוקים למנה מרוכזת של רוע לב מוזיקלי, ייתכן שההרכב מוושינגטון הבירה הוא המזור למכאוביכם.

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2010/04/Mi_Ami-Latin_Lover.mp3]
Mi Ami – Latin Lover

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2010/04/Mi_Ami-Secrets.mp3]
Mi Ami – Secrets

אפשר לספור על רבע יד את מספר הפעמים שכתבתי על פוסט רוק על גבי מסך זה. אני מאזין ללא מעט הרכבי פוסט רוק: לחלקם הוקים מופלאים, לחלקם אין הוקים כלל. חלקם בונים אווירה מחשמלת, חלקם בקושי מצליחים לבנות אווירה בכלל. הטובים ביניהם הם אלו שעוטפים את החדר בקפסולה של צליל בתוכה אפשר לעסוק בכל דבר אחר – לקרוא, לגלוש, או לכתוב פוסט, ולהחליק חזרה פנימה אל המוזיקה ברגעים הנכונים. ועדיין, גם הטובות ביותר מבין הלהקות הללו לא מצליחות ליצור בידול מספיק, וחשוב מכך, קשר רגשי מספיק, על מנת לגרום לי לאלבום שוב ושוב, להיזכר בו ברגע הנכון – לקשר אותו להיסטוריה המוזיקלית והאישית שלי. Red Sparowes (שגיאת הכתיב במקור) הם ללא ספק בצד הנכון של הז’אנר, ואלבומם השלישי הוא בוודאי אחד אלבומי הפוסט-רוק המגוונים והמרשימים ששמעתי זה זמן רב. המתח שלהם נבנה תמיד בצורה הנכונה, ונשבר תמיד באלגנטיות ולא בטונים צורמים. ובכל זאת, קשה לי לחשוב על עצמי שומע את האלבום הזה עוד שנה או שנתיים, בוחר בו על פני שפע אלבומי הפוסט-רוק בספריה, או סתם זוכר שזה האלבום ששמעתי, אז מזמן, שבוע לפני יום הולדתי השלושים.

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2010/04/Red_Sparowes-A_Hail_of_Bombs.mp3]
Red Sparowes – A Hail of Bombs

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2010/04/Red_Sparowes-A_Swarm.mp3]
Red Sparowes – A Swarm

להאזנה לאלבום המלא

בוודאי תופתעו לשמוע שהצלחתי לחמוק מה-Radio Dept עד היום. ההרכב השבדי תמיד נדמה לי קצת רכרוכי, קצת אינדי-לייט לטעמי. האזנות ראשונות לאלבומם השלישי, Clinging to a Scheme, שברו קצת את הסטיגמה שבניתי להם על לא עוול בכפם. אני לא יכול להגיד שהתאהבתי בשמיעה ראשונה, אבל יש באלבום הזה קצת יותר ממה שנקרא במעט תיעוב “אינדי פופ” וגם כמה נגיעות קטנות אך משמעותיות של יצירתיות מרשימה. וכיוון שאני מניח שרבים מהקוראים מכירים את הלהקה טוב בהרבה ממני, נותר לי רק לשתוק ולשתף איזה שיר או שניים.

ואני מניח שכולכם כבר שמעתם את האלבום החדש והמצויין של LCD Soundsystem. ואני רוצה רק לתהות – מה נותן לג’יימס מרפי את המעמד האייקוני שלו? הוא לא אמן האינדי המצליח בעולם (בתפר בין האינדי למיינסטרים יש מצליחים ממנו), והשם שלו לא ממש דלף מחוץ למעגל של חובבי המוזיקה ה”רציניים” אל מזפזפי הרדיו למיניהם. ועדיין, בתוך אותה קהילה אין אירוע שמעורר ציפיה כמו אלבום חדש של LCD Soundsystem. האם זאת היכולת שלו ללכוד את רוח התקופה? האם זה העיסוק במוזיקה מנקודת מבטו של חובב מוזיקה? מה בדיוק הסוד החמקמק שהופך את ג’יימס מרפי לקונצנזוס המוחלט של קהילת האינדי?

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2010/04/Radio_Dept-Memory_Loss.mp3]
Radio Dept – Memory Loss

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2010/04/Radio_Dept-This_Time_Around.mp3]
Radio Dept – This Time Around

[audio:http://s74692.gridserver.com/downloads/files/2010/march/01_Dance_Yrself_Clean.mp3]
LCD SoundSystem – Dance Yrself Clean

ולסיום – לא קשה למצוא חסרונות ב”קיק אס”, סרט הקומיקס האלים והמשעשע להפליא שמסיים כעת את השבוע השני להצגתו בישראל. שני הסיפורים השונים שלו – קומדיית הנעורים וסרט האקשן, לא ממש מתחברים היטב, וההקפדה על הריאליזם בתחילתו הופכת עד מהרה לפנטזיה טיפשית למדי. ועדיין, תתקשו למצוא סרט כיפי יותר על המסכים. רוצו מהר, לפני שיגמר.