טאפאס וטאפאס

בלוג מוזיקה ונשנושים

טאפאס וטאפאס header image 2

הגאון במשקפי התריס

25 בNovember, 2010 מאת נמרוד

החבר’ה בפיצ’פורק מדיה כנראה נבהלו ממש אחרי הפוסט שפרסמתי בשבוע שעבר. את הרושם המוטעה שנוצר אחרי שמונה שנים ללא ציון מושלם הם מיהרו לתקן באמצעות ציון 10.0 לאלבומו החדש של קניה ווסט. אלא שמגזין האינדי האליטיסטי לא לבד. My Beautiful Dark Twisted Fantasy זוכה לפירגון מקיר לקיר פחות או יותר בכל מגזין ביקורת שמכבד את עצמו. ולי לא נותרה ברירה אלא להתגבר על הרתיעה רבת השנים שלי ממיינסטרים היפ-הופ ולהאזין ברצינות, לראשונה בחיי, למוזיקה של ווסט. אחרי שתי האזנות אני יכול להגיד ש:

  1. מדובר באמת באחלה אלבום
  2. שיש סוג של רלטיביזם תרבותי בצורה שמבקרי מוזיקה מתייחסים למיינסטרים היפ-הופ.

בלי רלטיביזם תרבותי, איך אפשר להסביר את המבקר שמצליח להאזין בשלוות נפש לגישה הסופר-שוביניסטית ומלאת נפיחות עצמית של ההיפ הופ, שסביר להניח שרחוקה מאוד מעולמו שלו, ולהנהן בהסכמה? או מדוע העובדה שבז’אנר הזה פועלים כמה יוצרים אינטיליגנטיים ומוכשרים, שמסוגלים לחבר מילים סבירות ללחן קליט, כל כך מרעישה בעיני המבקרים – שמרעיפים שבחים על כל אלבום שחורג בקצת מהתבנית הרגילה והמעייפת של אלבומים מהסוג הזה.

למען האמת, גם לי קשה להקשיב באובייקטיביות לאלבום של ווסט. אני חייב לשקלל את הדחייה שלי מאוטו-טיון, את הסנוביות שלי כלפי לחנים מיינסטרימיים, ואת הסלידה שלי מהגישה ההיפ-הופית (שאצל ווסט היא הרבה פחות פשטנית והרבה יותר שברירית). אבל קשה לי לראות איך מה שנשמע באוזני כלא יותר מאסופת שירים קליטים ואינטיליגנטיים, לעיתים אפילו מבריקים, יכול להיחשב כיצירת מופת פורצת גבולות. ואיך בעולם מלא בעילויים מוזיקליים, שמרחיבים בנחישות ובהדרגה את הגבולות של מה שאנחנו קוראים לו מוזיקה, יכול האיש שמאחורי אופנת משקפי התריס להחשב לגאון הגדול מכולם.

ואם עוד לא שמעתם את האלבום שמאחורי הבאזז – הנה האלבום המלא מתוך Soundcloud. ההעלאה פה היא יזמה עצמאית של גולש, ועשויה להעלם בכל רגע.

Kanye West- My Beautiful Dark Twisted Fantasy by Mix Marveloso

האיש שקרא יותר מדי
יש לי וידוי קטן – אני קורא טוקבקים. לא רק את הדיונים הלגיטימיים שמופיעים בפוסטים בבלוגי המוזיקה והטכנולוגיה. אלא גם (ובעיקר) את כל הרפש הלאומני או הסתם רדוד שבתחתית הכתבות ב-Ynet. נראה לי שבשלב כלשהו פתיחת התגובות בתחתית הכתבה נהפכה להרגל לא מודע, כששטף ההסתות וההתלהמויות עובר דרך העיניים כמעט מבלי להיכנס לראש.

ובכל זאת, בכל הגל העכור הזה יש לפעמים הצלחות. ובין כל הטוקבקים הרדודים במדורי התרבות (“מי אלו בכלל”, “מוזיקה של אשכנזים” ו”אם המבקרים שונאים את הסרט, אני הולך”) מצאתי גם המלצה ל-EP חדש. המלצה שהתגלתה כאוצר של ממש.

כאחד שטובע לחלוטין במוזיקה חדשה, כמעט שוויתרתי לחלוטין על השלמת פערים מן העבר. הדבר תקף לא רק לאלבומים ישנים, אלא, ברוב המקרים, גם גורר וויתור על מוזיקה חדשה של אמנים וותיקים. אי שם בשלהי העשור השני לקריירה, להקות ואמנים נוטים להפסיק לפנות לקהלים חדשים ומתחילים להדהד את המוזיקה שעשו בעברם. גם אלו שלא איבדו את הכיוון לחלוטין נשארים רלוונטיים בעיקר לאלו שכבר מכירים ואוהבים אותם. הצטרפות למעגל המאזינים בשלב הזה היא כמו לצפות בהארי פוטר השישי מבלי לדעת מי זה החנון הזה עם המקל ביד.

השם The Church מרחף סביבי לא מעט שנים. אבל מלבד שיר אחד שלה (שבוודאי גם אתם מכירים), לא יצא לי מעולם להאזין ללהקה הוותיקה הזו, ששנת היווסדה חופף לשנת היווסדותי שלי. אבל בניגוד לתיאוריה שלי מלמעלה – בזמן ההאזנה לחמשת השירים של Deadman’s Hand, לא הרגשתי זר אפילו לרגע. למעשה, קשה להאמין שהשירים הללו נוצרו על ידי להקה שעוד הייתה שם כשהלירה הפכה לשקל. לא ש-The Church נשמעים אופנתיים – המוזיקה שלהם מעט בוגרת וחמורת סבר מכדי לעורר הייפ של ממש. אבל בעידן שסוגד לאייטיז, דווקא הלהקה שהייתה פעילה לכל אורך אותו עשור נשמעת מודרנית להפליא. וכשרוב האמנים מהעידן שלהם מתרכזים בהופעות שהם יותר אוספי להיטים, The Church נשמעים רעננים להפליא.

ואולי הגילוי הזה חושף אמת כואבת – שמה שאני קורא לו חדשנות הוא לעיתים קרובות מאוד העתק חיוור של העבר, שרק הבורות המוזיקלית שלי מונעת ממני לזהות. בכל מקרה, אם לפני שבוע כתבתי על האושר בגילוי להקה גדולה עם שישה אלבומים קודמים. לגלות להקה מצויינת עם 23 אלבומים שמעולם לא שמעת זה כבר מפחיד לאללה.

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2010/11/The_Church-Deadmans_Hand.mp3]
The Church – Deadman’s Hand

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2010/11/The_Church-Dakota.mp3]
The Church – Dakota

וגם – את אלבום הבכורה של The Girls, שנקרא פשוט Album, אני זוכר שחיבבתי, אבל קשה לי לשחזר במוחי הרבה ממנו. אני זוכר שחשבתי אז שהמוזיקה של הלהקה היא מאוד חמודה. וכידוע לכל גבר שקיבל את המחמאה הזאת מאישה, מדובר במחמאה מפוקפקת למדי. ה-EP שיצא אחריו, Broken Dreams Club הוא כבר עניין אחר לגמרי. שישה שירים מצויינים, חלקם גרסאות משופרות של הצליל של האלבום, וחלקם, ובעיקר השיר המסיים Carolina, חורגים בהרבה מהמסגרת המצומצמת יחסית שהאלבום הזה הגדיר. למעשה, Girls נשמעים קצת כמו הלהקה שנמאס לה שכולם חושבים שהיא חמודה. וזאת כבר מחמאה גדולה בהרבה.

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2010/11/Girls-Thee_Oh_So_Protective_One.mp3]
Girls – Thee Oh So Protective One

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2010/11/Girls-Broken_Dreams_Club.mp3]
Girls – Broken Dreams Club

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2010/11/Girls-Carolina.mp3]
Girls – Carolina

ולסיום – And You Will Know Us by the Trail of Dead. משחררים שיר חדש מתוך אלבום קרב. עם הלהקה הזאת עברתי את כל הדרך – מהערצה אדירה אחרי Source Tags And Codes לנפילה (הצפויה להפליא) של Worlds apart ועד למשיכת הכתפיים האדישה אל מול The Century Of Self. אחרי כל זאת, קשה להגיד שאלבום חדש של הלהקה הזו הוא משהו שאני באמת מחכה לו. ועדיין, השיר עצמו נשמע לא רע בכלל.

תגיות:   · · · · · · · · · · · · 6 תגובות

השאר תגובה

6 תגובות עד כה ↓

  • הלהקה, שממש אהבתי את האלבום הראשון שלהם אבל עוד לא יצא לי לשמוע את ה־EP, נקראת Girls, בלי The. סתם קטנה.

    את האלבום של ווסט עוד לא עיכלתי לגמרי, אני די תקוע על השיר המצוין Runaway. זה רק אני, או ששומעים כמה פעמים בשיר את המילים “תנו לי אקשן” בעברית? לא הצלחתי להבין משהו באנגלית בקטע הזה, ועם כל שמיעה אני משתכנע שזה בעברית. פאדיחות אם לא 🙂
    מבחינת הרלטיביזם התרבותי, אני חושב שאפשר להשוות את ההיפ הופ לפאנק במידה מסויימת. אני יכול להבין סלידה מסויימת מהיפ הופ (אני בעצמי בקושי בקושי שומע היפ הופ), אבל מה מונע מאלבום כזה התייחסות רצינית?

  • דרור – תודה. שם הלהקה תוקן.

    אני די משוכנע שקניה לא שר בעברית. לי זה נשמע כמו “Do the action”.

    לא ברור לי מה ניסית להגיד במשפט האחרון. אין סיבה שלא להתייחס לאלבום של קניה ווסט ברצינות – מדובר באלבום מצויין שראוי לשבחים. פשוט נדמה לי שווסט (וגם אמני היפ-הופ אחרים, כמו Big Boi למשל) זוכים לעודף שבחים רק בגלל שהם פועלים בשדה שכל כך נוטה לרדידות כמו ההיפ-הופ, וכיוון שמתייחסים בסלחנות לכתיבה הדלה וללחנים הפשטניים של ההיפ-הופ, ולא בוחנים אותם בהשוואה למה שמוזיקאי רוק טובים באמת מסוגלים לעשות.

  • נמרוד, יפה שיצאת מהקופסה. במקרה שלך זה דווקא אומר להיכנס לקופסה. לגביי קניה ווסט, אין כאן יותר מידי מה לחשוב, או כמו שלימד אותי פעם מנהל גדול על איך שאני צריך להתייחס לנאמר בישיבות: אל תקשיב למה שאומרים תקשיב למוסיקה.

  • אוקיי, חשבתי שאתה לוקח את הטיעון נגד היפ הופ לכיוון טיפה שונה. טעות שלי.
    אבל כמו שיש אלפי סרטי אקשן שהם זבל טהור, אפשר למצוא גם סרטי אקשן ממש ממש טובים. מעולים. משפיעים. הרבה אנשים יגידו שבהשוואה לסרטי דרמה (=rock ?), ליצור סרט אקשן איכותי הרבה יותר קל (לא ללהק שחקנים כמו ואן דאם, או במאי כמו מייקל ביי). אז צריכים לבקר מבקר שממש אהב סרט אקשן?
    אולי העניין הוא שהרוק קיים הרבה יותר מאשר ההיפ הופ, וכבר הספיקו לעשות עם רוק הרבה יותר מאשר עם היפ הופ? סתם מחשבה.

  • פיצ’פורק הוא רעה חולה. הם תמיד מדרגים ‘נכון’ במקום נכון.

  • […] מרוב ההיפ-הופ המיינסטרימי בעולם כבר מניתי השנה כמה פעמים. לא פלא, אם כך, שאלבום ההיפ-הופ היחיד שנכנס לרשימה הזו […]