טאפאס וטאפאס

בלוג מוזיקה ונשנושים

טאפאס וטאפאס header image 2

בבארבי זה לא היה קורה

18 בMay, 2015 מאת נמרוד

לפני הכל: כן, אני יודע שנעלמתי לחלוטין. חצי השנה האחרונה שלי לא הייתה משופעת ביותר מדי זמן פנוי או במוזיקה מלהיבה במיוחד מבחינתי. אם בכל זאת תרצו לשמוע קצת מהשירים שהלהיבו אותי בחודשים האחרונים (או סתם סט אינדי ורוקנרול משובח), אתם מוזמנים להגיע לתקלוט המשותף שלי ושל עידו באוגנדה בתל אביב היום (שני) בערב. את דף האירוע תוכלו למצוא כאן.

בדרך משורדיץ’, השכונה החמודה ביקום (או לפחות בלונדון), לבריקסטון, שם שוכן אולם ההופעות האגדי של הבריקסטון אקדמי, חשבתי לעצמי על היום שבו, על פי ההבטחות, אוכל לעלות על הרכבת התחתית ברמת גן ולצאת בתחנה הצמודה לבארבי בדרכי להופעה. ועדיין, גם כשהיום המיוחל הזה יגיע, עוד חמש או שש או עשרים שנה, רמת גן כנראה עדיין לא תהיה שורדיץ’, הבארבי לא יהיה מדהים ביופיו וספוג בהיסטוריה כמו האולם בבריקסטון, ושלטי הפרסום בתחנת הרכבת התחתית לא יפרסמו את האלבומים החדשים של Django Django ו-Public Service Broadcasting לצד אלו של מחזות זמר, משקאות קלים ופוליסות ביטוח חיים. האגביות הזו שבה אלבומי אינדי יושבים על המדף כעוד מוצר צריכה מן השורה, מבדילה בין מקומות שבהם תרבות האינדי הוא בחירה תרבותית פשוטה וכלכלה מבוססת היטב, לבין כאלו שבהם כל אולם הופעות נלחם על קיומו, כל אמן מחזיק דיי ג’וב, והתשובה לשאלה “איזה מוזיקה אתה אוהב” היא תמיד מסובכת.

אבל אנחנו לא כאן בשביל לבהות בשלטי פרסום. ללונדון הגענו בעיקר על מנת לצפות ב-Super Furry Animals, שחזרה לבמות אחרי שש שנות שתיקה לכבוד יום ההולדת ה-15 ל-Mwng. עבורי, SFA היא אחת הלהקות האהובות בעולם, והראשונה שהתאהבתי בה במעבר בין טעם הגראנג’ הזועם של שנות העשרה שלי לטעם האינדי הפלצני שאני מחזיק בו עד היום. עבור האישה שאיתי מדובר בלהקה האהובה בעולם. עבור שנינו מדובר כנראה בלהקה היחידה שהחזרה שלה לבמות יכולה לגרום לנו לקנות כרטיס טיסה לכל מקום בעולם כדי לצפות בה.

Super Furry Animals Brixton

כשהגענו, חצי שעה לפני פתיחת הדלתות, היו מול השער כעשרה אנשים. מובן להפליא בהתחשב בעובדה שגם אני מעולם לא הגעתי לבארבי פחות מארבעים דקות אחרי הפתיחה. אבל אנחנו לא היינו לונדונים מן השורה בהופעה אמצע שבוע שגרתית, אלא תיירים שביזבזו עשרות שעות ואלפי יורו בשביל הרגע הזה. וכשנכנסנו לאולם (המדהים, יש לציין), לא הייתה לנו תחרות על המקום בשורה הראשונה.

את The Magic Numbers שחיממו, אני מכיר ומחבב. אבל משהו בנוכחות הבימתית שלהם היה בעיני מעצבן למדי. נראה לי שמדובר בניסיון לטעון את השירים הנעימים שלהם בעוצמה לא קיימת על ידי התלהבות מוגזמת וניפופי ראש פרועים, במקום לזרום עם העדינות שלהם. כשהם פינו את הבמה הנוכחות באולם עדיין הייתה דלילה. עשר דקות מאוחר יותר הסתכלתי לאחור וגיליתי אולם ענקי ועמוס עד אפס מקום וכמה דקות מאוחר יותר האולם כבר התמלא בקריאות העידוד: “SFA OK, SFA OK, Super Furry Animals, SFA OK”. באיחור אופנתי עלו חברי הלהקה לבמה, לבושים בחלוקים הלבנים המסורתיים.

Super Furry Animals Brixton

אפשר להתווכח במשך שעות על הסטליסט שהלהקה בחרה לשעתיים ורבע של ההופעה האדירה הזו (או למעשה, לסיבוב ההופעות, כיוון שהשירים כמעט לא השתנו בין ערב לערב), אבל כיוון שכמעט כולם הגיעו מעידן הזהב של הלהקה, בין סוף שנות ה-90 לתחילת ה-2000, בתקופה שלא יכולת לזרוק אבן על אלבום שלהם בלי לפגוע בשיר מושלם, פשוט אי אפשר היה לטעות. העובדה שעברו שש שנים מאז האלבום האחרון שלהם איפשרה להם להתעלם באלגנטיות משני האלבומים האחרונים והחלשים יחסית, ולהתמקד בשיא אחרי שיא. ההתלהבות נשברה רק בשירים מתוך Mwng, שאמנם מחזיק בתואר האלבום הנמכר ביותר בכל הזמנים בשפה הוולשית, אבל השירים האיטיים בשפה הלא מוכרת לא הלהיבו את הקהל מזרחית לקרדיף.

מבחינה טכנית היה מדובר בהופעה מושלמת – מהסוג שכמעט אין סיכוי לראות בישראל כשהיא לא מצוותת לאמנים שעברו את שיאם בפארק הירקון. עם תאורה שמותאמת לכל אחד מהנגנים, אפקטי לייזר נהדרים וקליפים שמלווים כל שיר ושיר. הגימיקים של הלהקה (קסדת הפאוור ריינג’רז עם פתחי השירה בעיניים, תחפושות הייטי), לא ממש השתנו מאז הפעם שעברה שראיתי אותם לפני כמעט עשור, אבל הם עדיין כיפיים להפליא, והביצועים היו ברובם מצויינים ובחלקם אדירים ממש. בשיא ההופעה, שכללה את Receptacle For The Respectable האדיר ואת The Man Don’t Give a Fuck הבלתי נמנע התלהבות הקהל איימה למעוך אותנו – לא דחיפות גסות, אלא רק גלי ההדף העצומים שנוצרים בשורה הראשונה כשאלפי בריטים מקפצצים בנימוס ובתיאום מושלם.

Super Furry Animals Brixton

ביומיים שאחרי זה לא יכולתנו להוריד את החיוך מהפרצוף. בטח אחרי שזכינו סוף סוף לצפות יחד בלהקה שחיכינו להופעה שלה יותר מעשור, זו שחשבנו שלא נזכה כבר לראות, מבצעת פלייליסט מושלם במרחק נגיעה מאיתנו. המחשבה היחידה שהמשיכה להטריד אותי היא שלשלמות הזאת יש מחיר. שהייתי מוכן להתפשר על כמה גרמים של דיוק ומקצועיות ללא רבב, בשביל קצת יותר אילתור ורוח פראית. יכול להיות שהייתי נהנה קצת פחות – אבל אולי החבורה על הבמה הייתה נהנית הרבה יותר.

תגיות:   · · · · · · · · 4 תגובות

השאר תגובה

4 תגובות עד כה ↓