בשבוע שעבר נרשמתי לחדר כושר, ומאז אני מכריח את עצמי ללכת. כל כך הרבה דברים יש במקום הזה שאני לא אוהב – את המוזיקה הקולנית שאמורה לגרום לך לרצות לקפצץ אבל גורמת לי בעיקר לרצות להשתבלל לכדור עם אצבעות באוזניים; את הגברים התפוחים הנאנקים תחת משקל כפול ממשקל גופם; את הנשים הדקיקות וחמורות הסבר להחריד, […]
למספרים אין משמעות, וימי הולדת הם סתם עוד יום. ועדיין, עם העובדות אי אפשר להתווכח – הפוסט הזה הוא האחרון שנכתב כשאני בשנות ה-20 שלי. השבוע אני אהיה בן שלושים, והעובדה שאני לא שקוע במרה שחורה היא אות מופת למנגנוני ההדחקה היעילים שלי. בינתיים, מסביבי, גם כמה מהלהקות האהובות עלי מתבגרות. אלו שהיו מופת של […]
אני לא הראשון ששם לב לדמיון שבין סטיבן מלקמוס (ראו הפוסט בנושא) לדניאל באייר (הלא הוא Destroyer). אמנם באייר לא חולק את הכישרון של מלקמוס למלודיות מושלמות, אבל כן את הכישרון לליריקה חמקמקה, חסרת יומרות ומופלאה ואת חוסר הציות למבנה המסורתי של בית-פזמון-בית-פזמון (Rubies הוא השיר היחיד שאני מכיר שנמשך מעל ל-9 דקות ומתחיל מהסוף). […]