טאפאס וטאפאס

בלוג מוזיקה ונשנושים

טאפאס וטאפאס header image 2

מופע שנות התשעים

16 בMarch, 2009 מאת נמרוד

סאונדגרדן, סמאשינג פמפקינז, פיית’ נו מור, ניינ אינצ’ ניילז. אלו השמות – זה גם פחות או יותר הסדר, של הלהקות שעיצבו את התודעה המוזיקלית שלי בין גיל 15 ל-20. גיל שבהן הדמויות הללו היו יותר מאנשים שעושים מוזיקה מצוינת, אלא גם מודלים לחיקוי – עד כמה שילד ישראלי מבית טוב יכול לחקות רוקר סיאטלי חובב אלכוהול, סיגריות והירואין (בין הפותרים נכונה תוגרל חולצת פלאנל משומשת).

מכוערת, אבל לא עד כדי כך מכוערת

פיית’ נו מור היא כנראה היחידה מבין הארבע שאני יכול להקשיב לה ברצינות גם היום – דווקא בגלל חוסר הרצינות שלה עצמה. כל השלוש האחרות נשמעות שייכות לעידן אחר בחיי – זועמות מדי, נואשות מדי, חסרות הומור. אני מקשיב עכשיו ל-“Mellon Collie and the Infinite Sadness” ועדיין זוכר בעל פה כל מילה. לא, אני לא ממש סובל – את הצליל הייחודי של הפמפקינז, כזה שהצליח להישמע כאילו הגיטרות שלהם גדולות ועוצמתיות והבאסים שלהם נמוכים ועמוקים מכל להקה אחרת בסביבה, עוד לא שמעתי הרכב שמצליח לשחזר במדויק. אבל אני כבר לעולם לא אהיה הילד שמאמין לכל מילה שיוצאת מפיהם של בילי קורגן או טרנט רזנור.

אני לא אומר את זה בעצב או בנוסטלגיה – מאז שזנחתי את הצלילים של ילדותי, אני ממשיך להיות מוצף במוזיקה נהדרת כמעט בכל יום בחיי – שלא מעט ממנה נוצרה באותם שנים ממש. שנות התשעים עבורי הם כבר לא רק נירוונה ופרל ג’אם, אלא גם פייבמנט, ניוטרל מילק הוטל וסלינט – להקות שגם אם הייתי שומע אודותיהם, כנראה שלא הייתי מצליח להעריך בזמן אמת.

אלא שבניגוד אלי, יש רבים שעוד מתגעגעים לעשור הזה – מתייחסים אליו כמשהו חד פעמי שלא ישוב עוד. כשאני רואה מודעות על מופעי מחווה לאליס אין צ’יינס, אני יודע שרבים בקהל לא מתייחסים לערב בתור מחווה ללהקה שהם שומרים לה חסד נעורים, ובוודאי לא בתור רטרו מהסוג ששמור לאייטיז – אלא כסצינה מוזיקלית שהם חיים ונושמים עד עצם היום הזה. אנשים שכל המוזיקה הנפלאה של העשור שעבר מאז מותם של קוביין וסטיילי עברה להם מעל הראש.

ואולי יש משהו מנוון בלגדול בתקופה מוזיקלית כל כך עשירה כמו שנות התשעים. הנוער ה”זועם” של היום יתקשה להיזכר בערגה בעוד עשור במיי כימיקל רומנס או גוד שארלוט – זה יראה להם כנראה טיפשי מדי. ממש כמו בסיקסטיז, לנוער של שנות ה-90 היו מודלים אמיתיים לחיקוי – כאלו שלא מביך להיזכר בהם עשור מאוחר יותר, כאלו שהצליחו להשתלט על מצעדי הפזמונים מבלי להפוך למכונת מזומנים חסרת ערך. מה הפלא שביום שהרדיו שהכיר להם את גיבורי ילדותם התחיל למכור להם זבל מרוכז, הם הפסיקו לחפש את המקומות בהם קורים הדברים המעניינים באמת?

mike_patton

כל זה נכתב, כמובן, לרגל האיחוד ההולך וקרב של פיית’ נו מור. אולי אין לי זכות דיבור בנושא, בתור מי שזכה לראות פעמיים את הלהקה בהופעה (וארבע פעמים נוספות את מייק פאטון בהרכבים שונים ומשונים), אבל אני נוטה להסכים עם מרציאנו – ריח של איחוד מיותר עולה באוויר. למעשה, אם כבר פאטון רוצה לאחד הרכב עבר (וממש לא נראה שיש צורך, לאור היצירתיות המרשימה שלו בשנים האחרונות), עדיף ללכת על מיסטר באנגל שהשאירו טעם של עוד ולא על פיית’ נו מור שנראה שהתפרקו רגע לפני שהם מתחילים לעשות בושות. ובכל זאת, אם פאטון ושות’ יחליטו לכבד אותנו בביקור שלישי, בהחלט ייתכן שאני לא אעמוד בפיתוי ואצטרף למופע הנוסטלגיה הגדול. חפשו אותי בקהל – מוקף ילדים בחולצות אדומות של “King For A Day” ומרגיש קצת לא במקום.

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2009/03/Soundgarden-Mailman.mp3]
Soundgarden – Mailman

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2009/03/Smashing_Pumpkins-Love.mp3]
Smashing Pumpkins – Love

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2009/03/Faith_No_More-King_For_A_Day.mp3]
Faith No More – King For A Day

תגיות:   · · · · · · · · · · · 14 תגובות

השאר תגובה ל music snob (Cancel)

14 תגובות עד כה ↓

  • אל תדאג, אתה תרגיש במקום תוך רגע. ברגע האמת אני מבטיח לך שהגוף שלך יגיב ברפלקס למוזיקה. ימים אחר כך אולי תוכל להסביר לעצמך מה קרה שם.
    ודרך אגב, אם לא הייתי יודע, הייתי יכול להשבע שאני זה שכתב את הפוסט.

  • אמנם על סף הניינטיז, אבל גם הפיקסיז מתאחדים שוב ושוב (http://www.nme.com/news/pixies/43424) , מבטיחים כבר איזה עידן להוציא דיסק חדש – ולא מקיימים, ואף על פי כן, הייתי רץ להופעה להשתולל עם שאר הקשישים.
    כן, אז לא שוררת שם אהבה גדולה והאינטרס ברור. האם זה בהכרח שולל את הערך (גם הנוסטלגי, עדיף שלא רק) של המופע.

  • גם אם האיחוד מיותר, אני מפרגן לפאטון. הבן אדם לקח הצלחה מסחרית ופירק אותה, ומאז הוא שקוע עד הצוואר באינדי ואוונגארד, שזה נחמד אבל משלם את שכר הדירה פחות טוב. אז כמו שהEP שהוא עשה עם הדילינג’ר אסקייפ פלאן עינג אותי, ככה מותר גם לו מדי פעם להרביץ טור של FNM ולהרוויח בוכטות על גבם של נרקומני נוסטלגיה. שיהיה לו לבריאות, אני יודע איפה הלב שלו, ושחצי שנה אחרי זה הוא יוציא דיסק שהקליטו גרביים.

  • מעניין. אני לא חוויתי את הניינטיז כעשור של גראנג’, אף פעם לא ממש התחברתי לפרל ג’אם ושות’, מלבד שירים פה ושם. (חוץ מנירוונה – לגמרי עשור לש נירוונה בשבילי).

    הניינטיז בשבילי תמיד ייזכרו כעשור של בריט-פופ/רוק נהדר. וגם של פיקסיז 🙂

    את מייק פאטון התחלתי לחבב דווקא מעט אחר כך, ואכן גם לי נראה מיותר עניין האיחוד.

  • יש לך נקודה , אבל שראיתי שגינס אדיקשיין עושים את זה הקיץ ועוד יחד עם רזנור – לא חשבתי פעמיים ורכשתי כרטיסיים

    • מיותר? אמנם אני לא אובייקטיבי מתוקף היותי אובססיבי מגיל 10 לפיית’ נו מור, אבל המהירות בה נקבע שזה בשביל כסף וש(לכן, גם) זה מיותר היא שטחית ונעשית, בעיני, בעיקר על מנת לצאת מיוחדג’.

      אני לא אומר שזה מה שאתה עושה, חלילה, פשוט לתקוע את פיית’ נו מור באותה קטגוריה עם סמאשינג פאמפקינז וג’יינז אדיקשן זה די לרדד את היצירה ובעיקר את האופי וההתנהלות שלהם.

      הייתי גם מסביר קצת יותר אבל מאוחר עכשיו, אז אולי אחר כך.

  • עמרי – אין פה עניין של זלזול בפיית’ נו מור (חס וחלילה) או בכל להקה אחרת מהתקופה. יהיה כיף לראות את הלהקה שוב על במה – אבל הסיכוי שיצא מזה משהו חוץ מסיבוב הופעות ומקסימום אלבום בינוני (קשה לי להאמין שהם יצליחו להתעלות על האלבום האחרון שלהם, שבעצמו נופל משני קודמיו).

    אין לי בעיה גם עם אנשים שממשיכים להקשיב למוזיקה מהעשור ההוא – אתה דוגמא מצויינת לבנאדם שסופר את הימים עד האיחוד של הלהקה, אבל גם יודע ומודע לכל הדברים המעולים שקרו ויקרו במוזיקה העולמית מאז. הבעיה שלי (או יותר נכון אני מצטער בעיקר) היא עם אנשים שבטוחים ששום דבר טוב לא קרה מאז – שבטוחים שביום שמצעדי הפזמונים הפכו שוב לזבל מרוכז לא נשאר עוד משהו טוב לשמוע – כאלו שלא השכילו להרחיב את ההשכלה המוזיקלית שלהם מאז.

    • אבל:
      א. אני ממש לא בטוח שאם הם יעשו אלבום חדש, הוא לא יהיה מעולה. דווקא יש לי תחושה שכן, ולא סתם מעולה בקטע של נוסטלגיה אלא מעולה כי הם עדיין מוזיקאים רלוונטיים ובעיקר בגלל שבילי גולד, רודי בוטום ומייק בורדין (השלישיה המהותית בהרכב) כבר שנים לא ממש באו לידי ביטוי יצירתי של ממש (גולד ובורדין בכלל לא בתור כותבים, בוטום מתעסק באימפיריאל טין באינדי-פופ גיטרות שזה שונה לגמרי מהתפקיד שלו בפיית’ נו מור).

      ב. מי שחי בסרט שבניינטיז נגמרה המוזיקה הטובה, יחיה בסרט הזה עם או בלי האיחוד של פיית’ נו מור. אני באמת אולי נורא נאיבי, אבל אני גם נורא שמח שהם מקבלים קצת מהקרדיט שמגיע להם, שהם יעשו כסף שבהחלט מגיע להם ומשאר הדברים המשמחים שהאיחוד הזה גורר אחריו 🙂

      • מעניין שגיאחה הפנה אותי לבלוג שלך (העונג שיצא היום, 37)..
        כמי שהכיר לי את פיית’ נו מור, אתה לא חושב שיש כאן מעין סגירת מעגל?

  • עמרי – אם להיות כנה עם עצמי, אז גם אם פיית’ נו מור יוציאו אלבום חדש ומשובח, יהיה לי קשה לזהות אותו ככזה – הסגנון שלהם נטחן מאז עד דק ע”י כל כך הרבה להקות גרועות שאני לא בטוח שאני מסוגל להבחין בין המקור לבין חיקוי גרוע. אלא אם כן הם יעשו את הכמעט בלתי יאומן, וכמו פורטיסהד, ימציאו את עצמם מחדש.

    וגבירתי היקרה – את גם הבנאדם הראשון שמזהה אותי דרך הבלוג (כלומר, שמגיע לכאן ללא הזמנה ממני). מה שרק מוכיח כמה מעטים הם האנשים בסביבתי הקרובה שחולקים איתי את אותם האהבות… טוב לראותך כאן! מקווה שתהפכי לקוראת קבועה.

  • ושכחתי להגיד – המעגל יסגר כשניפגש בהופעה כמובן…

  • איזה יופי שעוד מישהו אוהב את love של הסמאשינג.

  • לא מוותר!

    אני בטוח שזה יהיה יותר קרוב לשינוי של פורטיסהד (יופי של דוגמה) מלינקין פארק ושות’, אם אכן הם יוציאו עוד אלבום.

  • […] כתבתי כבר לפני כמה חודשים את דעתי על האיחוד של פיית' נו מור, וזאת לחלוטין לא השתנתה בעקבות ההופעה. קשה להבין את הסיבה, מלבד שיקולי פרנסה כמובן, שגורם לחבורת הנגנים הללו לחזור לאותה נקודה אחרי עשר שנות הפסקה – בוודאי כאשר מדובר במייק פאטון, שהפליג בעשור הזה למחוזות מוזיקליים רחוקים מאלו של חבריו ללהקה. ובכל זאת, מדובר באחת מהלהקות המשופשפות בעולם, וכל רגע על הבמה נראה לא רק מקצועי, אלא גם אותנטי וראשוני ממש כפי שהיה בזמן אמת, בסינרמה שכוחת האל. אם בכלל, הלהקה רק השתבחה עם הזמן – ההומור של פאטון השתפר, טירופי הבמה שלו זכו לרענון, והעובדה שאין שירים חדשים לדחוף איפשרה ללהקה להתרכז במיטב הרפרטואר שלה, ואין הרבה להקות בעולם שיש להם רפרטואר כל כך רבגוני ואחיד ברמתו. נכון, אני כבר לא הילד בן 17 שרואה את אלוהים מחרחר על הבמה ומתרגש כל רגע, אבל פיית' נו מור הצליחו להדליק מחדש את האהבה כלפי השירים של הלהקה שפעם הייתה האהובה עלי בעולם – בעיקר כיוון שהם בעצמם נשמעו כמי שלא הפסיקו לאהוב אותם מעולם. […]