טאפאס וטאפאס

בלוג מוזיקה ונשנושים

טאפאס וטאפאס header image 2

שוברי הבהונות

16 בApril, 2009 מאת נמרוד

אומרים שמאחורי כל ביקורת מוזיקה עומד מוזיקאי מתוסכל. לא שאני מחשיב את עצמי למבקר של ממש – אבל נראה לי שכמוזיקאי הייתי מוצלח אפילו פחות. לא רק בגלל חוסר הקורדינאציה שממררת את אוזניו של המורה שלי לתיפוף – אלא גם, כך נדמה לי, שאין דבר מסרס את היצירתיות המוזיקלית יותר מהאזנה לעוד ועוד מוזיקה חדשה.

כפי שכתבתי בתגובתי המאוחרת לפוסט ולדיון המצויין בבלוג של רזי בן-עזר (רגע לפני שהדיון ירד לגמרי מהפסים והפך, למרבה הפחחחחח, לטוקבקיה נענעאיסטית) – לעיתים קרובות אני מופתע מעד כמה צר לעיתים עולמם המוזיקלי של מוזיקאים רבים, לפחות ביחס לעולמם של כמה ממעריציהם אחוזי האובססיה למוזיקה.

כך, למשל, מספר סטיבן מלקמוס, בראיון עם פיצ’פורק, על המפגש שלו עם הקריסטל קסלס – בו הופתע לגלות שלפחות חצי מהצמד הוא מעריץ של פייבמנט. נכון שקיים מרחק אדיר בין הרוקנרול הכמעט שורשי של מלקמוס ופייבמנט, לבין האלקטרוניקה האלימה של הקריסטלים, אבל לחובב מוזיקה כמוני, שפייבמנט היא האסוציאציה הראשונה שלו לרשימת מצרכים לאי בודד, ואילו אלבום הבכורה של קריסטל קאסלס היו בין האהובים עליו (ועל חתולתו) בשנה שעברה  – החיבור הזה נראה טבעי לחלוטין.

למעשה, לעיתים קרובות מגלים מוזיקאים בורות גם לגבי מקורות ההשראה המובהקים ביותר שניסו להדביק להם. אני משוכנע שקראתי, אי שם בתחילת העשור, ראיון עם The Music (אין לינק – ניסיתם פעם לגגל מידע על הלהקה הזאת? ראבק!) בו הם טוענים שלא האזינו מימיהם ללד זפלין – מה שכנראה איפשר להם לשחזר בלי בושה את רוק האצטדיונים של שנות ה-70. לא כולם בורכו ברמה כזאת של בורות – אבל אם כמוזיקאי נידונת בכל מקרה  לדרוך על רגלי קודמיך, כדאי ללקות בעיוורון מסוים כדי לא להיאלץ לפזר התנצלויות לכל עבר על כל צעד ושעל.

Decemberists

והנה שתי להקות ותיקות שלוקחות בימים אלו כמה צעדים גדולים קדימה – כאלו שישאירו אחריהם שובל של בהונות נפוחים. הראשונים הם The Decemberists, שאלבומם הכבר-לא-מאוד-חדש, “The Hazards Of Love”, הוא אולי לא אלבום הקונספט הראשון שלהם – אבל בוודאי השאפתני והנועז ביותר. עם סיפור גדול מהחיים על אהבה ומוות שנשזר לאורך כל אורכו (הארוך למדי), עם צלילים שמהדהדים בין שיר לרעהו, ועם כיוונים מוזיקליים לא אופייניים (מריף המטאל של A Bower Scene לרוקנ’רול הבלוזי שמסיים את “The Wanting Comes In Waves/Repaid”) – מה הפלא שהתגובות לאלבום נעו בין “יצירת מופת” ל”מה זה הדבר הזה”?

אני מוצא את עצמי מתקרב יותר ויותר לדעה הראשונה. עוד אלבום פולק נינוח של הדצמבריסטים, יפה ככל שיהיה, היה כנראה חולף לי ליד האוזניים בלי שאבחין בו, אבל מהצליל האגרסיבי של “The Hazards Of Love” אי אפשר להתעלם. ומה שהיה הופך, בידיים פחות מיומנות, לאופרת רוק פומפוזית ונדושה עם שורה של ריגושים זולים, הופך בידיו של קולין מלוי, מנהיג הלהקה, לאופרת רוק פומפוזית, נדושה – ומרגשת.

השינוי שעובר על ה-Doves הוא אולי לא מהפכני כמו זה שעשו הדצמבריסטים. אבל גם הם משתעשעים בצלילים חדשים באלבומם החדש, “Kingdom Of Rust” – קחו לדוגמא את האמריקנה הבריטית של שיר הנושא, או את הצליל הכמעט גראז’י של “The Outsiders”. למרבה השמחה, לא נפקד מקומו של הצליל הלכאורה פשוט אך יחודי להפליא של השירים הקלאסיים של ה-Doves – ששולח אותי, שוב, מתוסכל, אל משרדי ההייטק הקרובים למקום מגורי – כנראה שעדיין מוקדם לפתוח בקריירה חדשה.

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2009/04/The_Decemberists-Won’t_Want_For_Love_(Margaret In_The_Taiga).mp3]
The Decemberists – Won’t Want for Love (Margaret in the Taiga)

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2009/04/The_Decemberists-The_Wanting_Comes_In_Waves_Repaid.mp3]
The Decemberists – The Wanting Comes in Waves/Repaid

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2009/04/doves-kingdom_of_rust.mp3]
Doves – Kingdom Of Rust

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2009/04/doves-spellbound.mp3]
Doves – Spellbound

פינקי מאזינה לסיגר רוס ופינקי מוסיפה – הפעם אני נאלצת להסכים עם המבקרים. אלבום הבכורה של Crystal Antlers (וכנראה האלבום האחרון של הלייבל הנפלא Touch & Go) באמת בינוני למדי. ובכל זאת, יש באלבום הזה מספיק רעיונות וצלילים מעניינים על מנת שלא לקבור לחלוטין את התקווה שהלהקה עוד תממש את ההבטחה של אי פי הבכורה המצוין שלה. מצד שני, מדובר באותם מבקרים שלא מפסיקים להלל את האלבום החדש של The Thermals – ואני אישית מעדיפה את הקריסטל אנטלרס ביום רע על פני המסטיק-פאנק הצדקני והמשמים של התרמלס. למרבה המזל, כשהכל נראה אבוד, בא שוב לעזרי שחר, אב טרי עם גישה בריאה לרעש איכותי, עם זוג שירים מצויינים של Mi Ami. מזל טוב שחר! מי ייתן ובנך בכורך יגדל עם צלצולים בלתי פוסקים באוזניים.

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2009/04/crystal_antlers-time_erased.mp3]
Crystal Antlers – Time Erased

[audio:http://tinyurl.com/d8oeag]
Mi Ami – New Guitar

תגיות:   · · · · · · · · · · · · · 4 תגובות

השאר תגובה ל אייל מרדיו פרימיום להמונים (Cancel)

4 תגובות עד כה ↓

  • באמת ניסיתי לגגל פעם את הלהקה הזאת (אחרי האלבום הראשון, כדי לבדוק אם יהיה שני). זה לא הלך. נחמד לדעת שיש שותפים לצרה (שמשתפים אחרים).

  • תודה על הברכות פינקי, מי יתן וצלחת האוכל שלך תהיה תמיד מלאה ולעולם לא תדעי תולעים!

    נמרוד – התגובה שלך לפוסט של רזי מנוסחת בגאונות צרופה. אנלוגיות נפלאות. נעזוב את עמדתי בדיון, אבל לגבי האמנים שלא מכירים את ההיסטוריה המוזיקלית, שני סיפורים:
    האחד הוא ראיון שראיתי עם מיו שניסו לשאול אותם על ההשפעות המוזיקליות שלהם וציטטו כמה שמות מוכרים לכל חובב מוזיקה ממוצע שגרמו לכל חברי הלהקה לעשות פרצוף מבולבל ולשאול – “מי?”
    השני, הוא שיחה שהייתה לי עם אלכס קלייה מהוברפוניק, שהידע המוזיקלי שלו בלי שום ספק נרחב מאוד (אם לשפוט לפי כמה שהוא קדח והשמיע לנו כל להקה שהייתה לו באייפוד) ועם זאת שדיברתי איתו על כמה רפרנסים טריפ-הופיים – כמו ארכייב, סוואנדייב ואלפא – שבעיני הולכים יד ביד עם האלבומים הראשונים של הוברפוניק, הוא לא הכיר את מירב השמות.

    ולגבי העתיד שלך בתור מוזיקאי; אני תמיד מנחם את עצמי ואומר שגם אם הייתי מנסה לנגן בכלי כל שהוא, לא הייתי יודע מה לעשות עם זה. עודף הסגנונות שאני שומע – מג’אז וגרא’נג’ ועד טראנס ומוזיקה ערבית – מפזר אותי כל כך עד שבוודאי הייתי נאלם דום אם הייתי צריך לנגן יותר משלושה אקורדים רצופים. לא יודע אם זה המקרה אצלך, אבל אתה חייב להודות שזה יופי של תירוץ של לוזרים.

  • אתה השלישי שממליץ לי על Mi Ami והאמת שאני דוגם אותו כבר חודש אבל לא ממש מקשיב. הקריסטלים האלה נשמעים נחמדים. לגבי הדצמברים אין לי כוח אפילו להתחיל להקשיב לזה..זה מונח לי באוטו כבר חודש..אולי אחרי הבגרויות 🙂

  • […] כמעט בנאלי, הזה בהחלט הצליח לעשות זאת. וכמו במקרה של האלבום האחרון ה-Decemberists, מהרגע שבחרתי להאמין לשירה של צ'רלי פינק, סולן הלהקה, […]