טאפאס וטאפאס

בלוג מוזיקה ונשנושים

טאפאס וטאפאס header image 2

יהוא ירון 1, קלקסיקו 2

22 בAugust, 2009 מאת נמרוד

יש לי מכר שמצטיין במיוחד בהגשת בדיחות בפנים חתומות ובטון רציני לחלוטין. גם אחרי תקופה ארוכה למדי של הכרות אני עדיין מוצא את עצמי מדי פעם מסתכל בפניו ומנסה לפענח אותם – האם המשפט התמוה, לעיתים מעט מזעזע, שנאמר הרגע הוא עוד פנינה של הומור שחור, או האם יש בו חלק שאומר את הדברים הללו ברצינות? הוא, בכל מקרה, לא מתכוון להקל על השומעים ולפרוץ לפתע בצחוק משוחרר שיחשוף את התרמית. תחושה דומה עלתה בי כשצפיתי ביהוא ירון מבצע את שיריו על הבמה ב”אוזן בר” ביום שני. האם הצורה שבה ירון מופיע, עם תנועות הידיים האקסטטיות, עיוותי הפנים ותנועות הראש המשונות – תחשבו בראד פיט ב-12 קופים –  היא ביטוי אמיתי למוזיקה שפורצת ממנו או סוג של הקצנה בימתית מכוונת?

יהוא ירון - תמונה מאת אביב בן - ליחצו על התמונה לגלריה

יהוא ירון - צילום: אביב בן. הקליקו על התמונה לגלריה

בכל מקרה, לנוכחות הבימתית הזאת צריך להתרגל. את תחילת ההופעה העברתי עם תחושת המבוכה שתוקפת פולנים מבית טוב בכל פעם שהם צופים בהתנהגות שנוגדת את החינוך מבית אמא. לקח לי כמה דקות להיזכר שהתנהגות לא נורמטיבית היא תופעה לגיטימית ואף רצויה בהופעות רוק – ולהתחיל להנות מהמוזיקה עצמה. מה שבוודאי עזר בתהליך הם הנגנים על הבמה. ירון, שבעצמו אחז במרבית ההופעה במיקרופון בלבד (עד הרגע שבו נשלף הקונטרה בס) הצליח להקיף עצמו בחבורה מצויינת של נגנים – כשאת תשומת ליבו של המתופף הכושל שלפניכם תפס בעיקר אביב ברק, איש נקמת הטרקטור ואלג’יר, עם תיפוף מדוייק ומתוחכם אבל לא מתחכם בשום צורה. בנוגע לשירים עצמם אני הרבה פחות נחרץ – אני זוכר שורות שהרשימו אותי, ורגעים שהקסימו אותי, אבל אף שיר לא נחרט בזכרוני באמת משמיעה ראשונה. בשירים היה גם איזה ניחוח תל-אביבי למהדרין – לא מהסוג הקלישאתי והמאוס, אך בהחלט כזה שלא יזיק לו מעט ניחוחות פריפריה שידללו את תחושת הבועה. את אלו, למרבה המזל, סיפקה הופעת האורח של אביב גדג’, שהפגין נוכחות בימתית מאופקת הרבה יותר, ובעיקר העניק את טעמי האבק המדברי ותחושת המרחב שהשלימה את ההופעה של ירון עצמו. מההופעה אולי לא יצאתי כמעריץ נלהב של יהוא ירון, אבל בהחלט כמאזין מסוקרן. נדמה לי שבהופעה הבאה, כאשר אדע למה לצפות ותחושת המוזרות תתחלף בהקשבה מלאה, יהיה לי קל הרבה יותר להתחבר למוזיקה של ירון, שכל כך הרבה רבים וטובים כבר נפלו בקסמיו.

אבל ההופעה של יהוא ירון לא הייתה הסיבה היחידה, גם לא העיקרית, שהגעתי לאוזן בר באותו הערב. מפגש המעריצים עם קלקסיקו, שנערך אחריה, הוגדר אולי כאירוע חינמי, אבל מראש היה ברור שהסיכוי להשתחל לאירוע מבלי לקנות כרטיס להופעה שלפניה קלוש. כמה דקות אחרי שהסתיימה ההופעה של יהוא ירון התגלה ההימור שלי כמנצח. תחלופת הקהל במקום הביאה אותי אל מרכז השורה הראשונה, צמוד לבמה הקטנה של האולם, כשכתפי נוגעת במיקרופון שמולו יעמוד בקרוב ג’ואי ברנס. מבט לאחור גילה שכיסי האוויר המעטים במקום בזמן ההופעה של יהוא ירון התמלאו, ומאחורי נבנתה חומה בלתי עבירה של אנשים. האוזן בר הוא מקום קטן עם יומרות שגדולות עליו בכמה מידות. שאפתנות היא תכונה חיובית בדרך כלל – אבל זה כבר האירוע השלישי (יחד עם ערב מונוקרייב הראשון ו”עונג שבת לייב”) שבו אני רואה את האוזן בר מלא עד אפס מקום, כשלאנשים בחלק האחורי והבלתי מוגבה של האולם אין שום סיכוי להנות מהמתרחש על הבמה. למזלי, בניגוד לשתי הפעמים הקודמות, הפעם הייתי בצד המנצח. כעת נותר רק לחכות. והרבה.

בחצות, שעה אחרי מועד ההתחלה המתוכנן, הגיעה ההודעה כי הלהקה, שנחתה בארץ באיחור לפני כשעה, תעלה בעוד מספר דקות על הבמה. להודעה, שלא במפתיע, הייתה תוצאה הפוכה מהרצוי – כשרבים בקהל פירשו “מספר דקות” כשעה וחצי והחלו לנהור החוצה. והנה, חמש דקות מאוחר יותר נחצה קיר האנשים לשניים, ובחרבה עברו קלקסיקו בהרכב מצומצם ועלו לבמה. השירים של קלקסיקו אולי מאבדים הרבה מעוצמתם כשמצמצמים אותם להרכב של שתי גיטרות ותופים, אך המגע האישי היה יותר מפיצוי הולם על כך – מעולם לא הייתי במרחק כל כך קצר מאמנים כל כך אהובים כמו באותה הופעה באוזן בר. ההרכב, מצידו, בחר שירים שהתאימו היטב להרכב המצומצם, כולל Victor Jara’s hands עם הפזמון ההימנוני, וגירסא אקוסטית של Not Even Stevie Nicks שהפכה לגירסא עקומה ומקסימה של Love Will Tear Us Apart. ולמי שהפסיד – וידאו של מרבית ההופעה הקצרה, כולל הבלחות מרגשות של פרק היד המתנופף של עבדכם הנאמן, תוכלו למצוא אצל שמוליק כץ.

קלקסיקו - צילום: אביב בן. הקליקו על התמונה לגלריה

קלקסיקו - צילום: אביב בן. הקליקו על התמונה לגלריה

את המנה העיקרית קיבלתי יומיים מאוחר יותר בבארבי. קשה להגיד משהו רע על להקה שנותנת הופעה של שעתיים וחצי נטו מול בארבי מלא ערב אחרי ערב – ולמרבה השמחה, גם לא צריך. ההופעה של קלקסיקו לא הייתה כל מה שחלמתי עליו – אבל היא הייתה קרובה מספיק. הלהקה בחרה, ובצדק, להתרכז בשירים מאלבומם האחרון, Carried To Dust, ומ-Feast Of Wire האהוב, ולדלג על הרבה מ-Garden Of Ruins המוצלח הרבה פחות. לא כל הביצועים היו מושלמים – “Black Heart”, האהוב עלי במיוחד, חסר בעיני את האפלוליות החורקנית של הגירסא המקורית, ושירים אחרים ויתרו על האוירה לטובת המסיבה – אבל אף אחד מהביצועים לא היה טכני או סתמי, ואף אחד מחברי הלהקה לא נראה כאילו בא להחתים כרטיס ולחזור הביתה בשלום. השמחה של האנשים על הבמה הדביק עד מהרה את הקהל למטה, שרובו נראה מחוייך בהרבה מהמקובל בבארבי.

במפתיע, הכוכב האמיתי של הערב בכלל לא היה חבר רשמי בלהקה. ג’ירו זוולה אולי הגיע לבארבי על תקן של מופע חימום, אבל זכה ליותר זמן במה מכל אחד אחר באותו הערב. השירים שביצע לבד, בספרדית, עם גיטרה בלבד, הם מסוג הדברים שצריך הכנה מוקדמת כדי להנות מהם באמת. אבל הרגע שבו חברי קלקסיקו עלו על הבמה כדי ללוות אותו (עם רצועות איזולירבנד על הלחיים, כמחוות לפאות הלחיים המרהיבות של זוולה) היה הפתיחה האמיתית של הערב. בהופעה של קלקסיקו עצמה השתתף זוולה כחבר בפועל בלהקה, כשהנוכחות הבימתית שלו וההתלהבות שלו מאפילות לעיתים קרובות על זאת של ג’ואי ברנס, הסולן ומנהיג הלהקה. צריך לא מעט בטחון עצמי כלהקה על מנת לאפשר לאורח מבחוץ לגנוב בצורה הזו את ההופעה – אבל במקרה של קלקסיקו וזוולה, זה נראה פשוט כמו חיבור משמיים.

Next Stop, Faith No More – יא ווארדי, איזה קיץ.

**עדכון: הידד! יש וידאו גם מיהוא ירון ואביב גדג’. התודות, כרגיל, למר כץ.

תגיות:   · · · · · · · · 2 תגובות

השאר תגובה

2 תגובות עד כה ↓

  • הדבר היפה בהופעות של יהוא הוא שכל אחת שונה מקודמתה.
    כבר ראיתי מספר לא מועט של הופעותיו, החל מתחילת הדרך שרק הוא ויצור הבס הענק שעליו הוא מנגן תפסו את בימת הצוזאמן או הלבונטין, דרך שידרוג לקטעים עם גיטרה בס ולופר (בהשראת דויד פרץ) עד למופע ההרכב הנוכחי בו נכחנו שנינו שגם הוא משתנה כל פעם מחדש. וכשאני אומר משתנה, אני לא מתכוון לניואנסים קטנים ועדינים. יהוא, כנראה כחלק מהגיבוש המוזיקאי שלו עצמו, לוקח כל פעם את השיר למקום אחר, לחן אחר, ביצוע אחר, עם תופים, בלי תופים, סולו חשמלית מפתיע, טליה אליאב פתאום ועוד ועוד שינויים.
    יהוא הוא לא מסוג האמנים שמתרגלים אליהם ולומדים להכיר אותם, הוא כזה שמצליח להפתיע אותך כל פעם מחדש ולהשאיר אותך עם השאלה “רגע, אני מכיר את השיר הזה, לא…..?!?!”

  • אני לא מבין, מה במוזיקה של ירון גורם לה להשמע כאילו שהיא בבועה? לדעתי הוא לא נשמע כמו דברים אחרים שקורים פה בעיר. בכלל קשה להגיד באיזה מן ז’אנר הוא חי. ובנוסף זה ביקורת מוזרה להגיד על מוזיקאי שהוא עמוק מדי בסצינה, גם אם זה נכון.

    אניווי, היו לירון שרשרת של שירים שהיו עילוי מוזיקלי. דווקא כשאביב גאדג’ הגיע נהיה משעמם יותר. וזו היתה הופעה חמודה מאוד של קלקסיקו באוזןבר גם אם כמעט התייבשתי מרוב הזמן שלקח להם להגיע. מצד שני כבוד גדול להם, נחתו ומיד הריצו אותם להופיע ולפגוש מעריצים והם עשו את זה לגמרי בכיף. או לפחות ככה זה נראה.

    לגבי ההופעה המלאה, אתה יודע כבר מה אני חושב, ובכל זאת. כל המוצ’לרים שחזרו מדרום אמריקה בטח ליקקו את האצבעות מחגיגת המריאצ’י ומההדרן שאינו נגמר. בשבילי זה היה קצת מאכזב כי ציפיתי להופעה יותר אינטימית ומלנכולית. גם הסאונד בהופעה היה זוועתי לעיתים, בטח בקטעים שכולם נגנו על גיטרות, והאורך של ההופעה היה מוגזם, צריך לדעת לפעמים לפרוש בשיא. אין ספק שאני מהבודדים שלא נהנו בהופעה, כל שאר האנשים היו שם באקסטזה.

    או וול, מקווה שפיית’ נו מור יכסחו לי את הצורה 🙂