טאפאס וטאפאס

בלוג מוזיקה ונשנושים

טאפאס וטאפאס header image 2

הקונגרס הציוני

17 בMay, 2008 מאת נמרוד

החברים שגררתי איתי להופעה של ה-Silver Jews בארץ, לפני כמעט שנתיים, תיארו אותה, במידה רבה של צדק, כמשעממת. ואכן, כפי שכתבתי פעם, במקום אחר, המופע של דיוויד ברמן המגומגם והעצי היא חוויה לעדת מאמיניו – זר פשוט לא יבין זאת. המונוטוניקס, לעומת זאת, הם ההפך המוחלט – בין אם אתם אוהבים או מתעבים את ההופעה של מבעירת הבמות (בצורה המילולית ביותר) הישראלית, היכרות מוקדמת היא לחלוטין לא תנאי מקדים לחוויה. ספק אם האזנה ביתית למוזיקה של הלהקה הייתה מכינה אותי לטירוף של ההופעה או הופכת את החוויה ליותר נסבלת עבור בת בת זוגתי היקרה (שעד היום המילה מונוטוניקס עושה לה צילצולים באוזניים).

מונוטוניקס

והנה, בצימוד הופעות משונה במיוחד, מונוטוניקס מחממים את היהודים הכסופים בסיבוב ההופעות השני של הלהקה ב-20 שנות קיומה. סביר להניח שרבים מהמעריצים של הקאנטרי המהורהר של ברמן וחבורתו לא יגיעו מוכנים למתקפת הרוקנרול המחרישה של המונוטוניקס – ומצד שני, סביר להניח שאלו שישרדו את המונוטוניקס ימצאו את המופע של הסילבר ג’וז חיוור בהשוואה. שתי הלהקות מקדמות את האלבומים החדשים שלהם ב-Drag City, מונוטוניקס, עם “Body Language EP” וה-Silver Jews עם “Lookout Mountain, Lookout Sea” שיצא רשמית במהלך יוני.

אין שום הפתעה במיני אלבום של המונוטוניקס – נאמן לגישה של הלהקה שהאלבום הוא מוצר נלווה להופעות, ולא ההפך, Body Language מתרגם בצורה חלקית אך מוצלחת למדי את הגראז’ רוק המינימליסטי של הלהקה. בניגוד ל”Blues Explosion”, עוד להקת הופעות אגדית שהצליל של מונוטוניקס מאוד מזכיר לי אותה (כולל הגיטרות המכוונות נמוך על מנת לפצות על העדר הבס), המוזיקה המוקלטת של המונוטוניקס עדיין לא עומדת בפני עצמה – כלומר קשה להאמין שתתאהבו בלהקה רק מלהאזין לאלבום.

האלבום של ה-Silver Jews בעייתי קצת יותר. כבר כמה שנים שאני מצפה שדיויד ברמן ישחזר את ההישג של “American Water”, אולי האלבום הטוב ששמעתי מימי. אבל האזנה מפוכחת לדיסקוגרפיה של הלהקה מגלה שהאלבום הנפלא ההוא הוא יוצא הדופן בקטלוג של הלהקה – הרגע שבו הליריקה של דיוויד ברמן התרוממה על גבי הגיטרה והשירה של סטיבן מלקמוס בשיאו. ביחד התוצאה היא האלבום היחיד של הלהקה שהוא כיפי ומשוחרר כפי שהוא מרתק ומעורר מחשבה. עשור מאוחר יותר, ובהעדרו של סטיבן מלקמוס – אין ברירה אלא להסתפק בפחות, אבל לא במועט, כיוון שדיוויד ברמן הוא עדיין אחד מהמשוררים הגדולים של הרוק האמריקאי, וכל אלבום שלו מכיל כמה רגעי קסם מופלאים ומשפטים שמעלים בי חיוך מריר.

“While these seconds turn these minutes Into hours of the day
While these doubles drive the dollars and the light of day away”

מה הסיכוי לראות את שתי הלהקות מופיעות יחדיו על במותינו? אמנם לוח ההופעות של אף אחת משתי הלהקות לא כולל כרגע את ישראל. מצד שני, גיחה לישראל של המפגש בין הלהקה הישראלית לבין היהודי שהפיק סרט תעודי על הביקור שלו בישראל לא תפתיע אף אחד. ועם כל ההסתייגויות שלי – כשאת כותב השירים האהוב עלי מחממת אחת מלהקות ההופעות הטובות ביותר שראיתי אי פעם, אני בהחלט אהיה שם.

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2008/05/Silver_Jews-My_Pillow_Is_The_Threshold.mp3]
Silver Jews – My Pillow Is The Threshold

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2008/05/Silver_Jews-Suffering_Jukebox.mp3]
Silver Jews – Suffering Jukebox

[audio:http://theculturewarrior.com/wp-content/uploads/2008/01/01-lowest-dive.mp3]
Monotonix – Lowest Dive

נ.ב. תודה לאייל שהזכיר לי בזמן שהותי במדריד שיש לי לפחות קורא נאמן אחד, ומזל טוב לאלכס ומיכל על הבלוג החדש והמשובח!

תגיות:   · · · · · · · · · · 4 תגובות

השאר תגובה

4 תגובות עד כה ↓

  • האדון ברמן הוא זה שגילה את המונוטוניקס, התלהב עד מאד והביא אותם לדראג סיטי. כמו”כ, התמונה היא של המתופף הקודם של הלהקה. היום חגי פרשטמן על העורות.

  • ערן – אני מודע לעובדה שברמן הוא זה שהביא את מונוטוניקס לדראג סיטי, ועדיין, להעלות את המונוטוניקס לשרוף את הבמה לפני הופעה של הסילבר ג’וז זה עדיין תמוה…

    בנוגע למתופפים – כשאני ראיתי את הלהקה, הם הופיעו עם שני מתופפים – ידעתי שרק אחד מהם נשאר, אבל לא ידעתי מי מהם. בכל מקרה, התמונה הזאת כל כך מונוטוניקסית שהייתי משאיר אותה גם אם הייתי מודע לטעות…

  • למיטב זכרוני המונוטוניקס חיממו את הסילבר בהופעה שלהם בפטיפון.

  • את כמובן צודקת. שכחתי את העובדה הזאת – כנראה כיוון שהייתי בהופעה השניה, ואת המונוטוניקס לא הכרתי אז. בכל מקרה, זה עדיין ציוות מוזר.